גב בסימן שאלה ( פנויים -פנויות, ספור שני)
מסובב, ומפוטל, גדול מכול סימני השאלה בחיי, הוא עמוד השדרה
שלי. כמו ל-90% מאוכלוסיית העולם, שעבר אילוף ספסל בית ספר,
שולחן משרד, כיסא אורטופד, עד מיטת הקירופרקט, (ראה: מוזיאון
האינקוויזיציה).
מוצא האדם מן הקוף, הדג, או, השכן. לא נועד לשבת על
שרפרף,ספסל, כיסא-לא-נוח או לשכב על, ערסל, כורסה, ספה, דרגש,
או מיטת מסמרי-סדום, או לעמוד על זכויותיו. לא יעזרו
חגורות-גב, מסג', מרחצאות אש-וגופרית, עיסוי-בוץ, דיקור-טורקי,
סידן, וויטמינים, זריקות, סטרואידים, הורמונים, מורמונים. אין
פרוטקציה, אין חבר מפלגה. חסידי דרווין, רופאים ופוליטיקאים,
טוענים שנועדנו לחיות על ארבע, על שש, ולזחול בעפר גן העדן: מן
העפר...אל העפר. רק לתרגל, לתרגל. באופטימיות. עמוד שידרתנו לא
תוכנן לזקפה.
- הגב עקום, הודיעה לי אחות בית הספר,בגיל 14. היינו עולים
חדשים, מהגרים, חסרי פרוטה.
- איפה טעינו? שאלו הורי את מומחה-העצמות, אורטופד מפורסם.
- הגב עקום, SCOLIOSISו-TORSIA, רשם בימינו, ונטל ענבים
בשמאלו. באותם ימים, פרופסורים טרם גרפו כסף בשתי-ידיים. שלח
אותי, לצלם רנטגן פרטי, מפורסם. בצילום רנטגן לא צריך לחייך,
רואים רק עצמות. יחזקאל-הנביא, היה אורטופד. גאון. קבע
דיאגנוזה ופרוגנוזה, בלי צילומי רנטגן.
- "התחינה העצמות האלה"? "חזון העצמות היבשות", הוא חלומו
הרטוב של כול אורטופד, עמק מלא פציינטים, מלא דינרי-זהב. אני
לא פסיכולוג, אבל בטוח, שגם הכלב שלי חולם על עצמות.)
- הילד לא ילך לצנחנים. אכל ענבים ועיין בצילומים היקרים. מייד
ראיתי בצניחה את אתגר חיי.
- גם לא תוכל לשבת לספור כסף בבנק, המשיך...
- למה ?
- כי אין לאבא שלך בנק. ידע שלהורי, שעבדו, בוקר, ערב, שבת
קודש, וחג, אין בנק. המזכירה לקחה את הכסף. שלח אותי
לפיזיותרפיסט, מפורסם. פרטי. שנתן לי תרגילים: להתכופף רק
ימינה, להסתובב רק שמאלה, (מאז ימי).
- דע לך, שתרמיל עשרה ק"ג על איש קומנדו, זהה למאה ק"ג, על
משענת הקנה הרצוץ שלך. וויתרתי על ג'ודו, קרטה, וצניחות מעל
שטח אויב. הסתפקתי בפשיטות לילה נועזות במשולשי-ברמודה. לא
ישנתי עם האויב, ושבתי הביתה בשלום.
התסריט ידוע לחברי המועדון עקומי-הגב, שמים כחולים, חיים
וורודים. בלי הודעה מוקדמת, "ובלי לפגוע בזכויות", תנועה לא
זהירה... והגב "נתפס": ,1,2,3 דג מלוח! הקורבן קופא במקומו,
כמו אשת לוט בגן פסלים של מכשף-סידרתי. הזמן נעצר. פגיון תקוע
בחוליה אלמונית.
השלמתי עם המצב. שיניתי ושיפרתי את שפת-הגוף. דיברתי חמש
שפות, מצאתי שפה משותפת גם עם הכאב. שזרתי פרחים עם ילדי שנות
השישים הפרועות. היום, בתבונה וכוח-הרצון, אני נימנע ממעדנים
שלא יכולתי להרשות לעצמי בנעורי. אני, סבא טרי, ורוצה ליהנות.
ולחיות. כי קרבות אלי שנות השישים ה"פרועות".
ישנתי על קרש, על הרצפה, ריחפתי במדיטאציה טרנסנדנטאלית. ויום
אחד גיליתי שמגיעים לי, חינם, 2.5 טיפולים פסיכו-טרפיים, מקופת
חולים. משם הגעתי להתעמלות בטן-גב, אורטופדית מפרכת. הצטרפתי
לקבוצה של סבתות שמנצחות את הכאב. מתגלגלות על המזרונים,
משתפכות מבגדי הספורט לכיוונים לא צפויים, בשפע הגיל והאוכל.
זאת תאוות הבשרים. זאת צלחת השאריות.
מכול שיעור אני יוצא חדש, אופטימי, מחייך. תנועה מהמזרח, והכאב
במערב.
הייתי היחיד בקבוצה, שפחות מבן-60, עד ששתיים בגיל עמידה,
טעו בדרך. לא מלהקת מעודדות, אבל, מציתות את הדמיון , בתרגילי
המזרון. במקצועי, למדתי להתפשר, (עד גבול מסוים). אם תדרוש סוג
א-א', הקבלן יתקין סוג ד' משופץ, וכשתגלה את האמת, יהיה מאוחר.
תבקש סחורה בינונית, במצב טוב, או סוג א', עם פגמים קטנים, שלא
רואים. גם תקבל הנחה. כמשורר ואומן, יצירתי, ופרוע, אני מעגל
פינות ברכות, ומתחשב. מתחשב.
פגשתי את היפה מבין השתיים, (לא אזכיר את שמה), במקרה,
בשטח-הפקר, בקניון. מיד הקסמתי אותה בידע מפליג על מחירי
גבינות ב"שוק הכרמל", במתכון עוף עם שזיפים, ובנכונות להאזין
לצרות. למי אין? בתנועת מלקחיים, תוך ניצול ההצלחה, הזמנתי
אותה לראות את אוסף הבולים של הדוד שימחה, בדירתי הצנועה, ברמת
אביב.
אני הפסקתי לאסוף בולים. כמה דפים מאוסף הבולים של סבא שלי,
פרנסו אותנו שנים, מאחורי מסך הברזל. חלקו נשלח לארץ הקודש,
ונגנב. מה לא נגנב כאן? הדוד שימחה, תרם לי אוסף יפה, דוד שמחה
ואשתו השנייה, הגיע כפליטי-שואה חסרי כול. סרב לקחת פיצויים
מגרמניה. עבדו יום, ולילה ושבת קודש. הפך זבל לכסף. הרבה. בנו
לקח מדליות זהב, דולרים, ומגרשים, של האבא; ובהברקות מקוריות
הפך כסף לזבל. השאיר רק את הבולים, בעל ערך רגשי, למביני דבר.
כשמציינים זאת, סימן שהסחורה לא שווה אגורה שחוקה.
אוסף מעטפות יום ראשון להופעה, והיה זה גם יום ראשון להופעתה
בביתי. היה לנו יתרון הניסיון, ושפע הזמן. ידענו את המלאכה, את
הליהוק, והתחלנו מיד בחזרות. לא ציפינו לנסים וזיקוקים.
העגל שהפרה רצתה להיניק, מתבגר לשור, ומתברג בתנועות הדולפין.
מונולוג, דיאלוג, אל נקודת אל חזור, לה מצפה כל משתתף בהצגה,
או צופה בקולנוע. היפה השמיעה חלק מסדרת הקולות ההמחייבים כול
שחקן מתחיל, פחות או יותר, יותר ויותר. אמת, או חובה, או
זיוף? סקס מוצלח הוא כמה נגינה בכינור. ואני, כמה פגניני,
מרעיד את הקשת על כינור סטראדיוואריוס. איזו הופעה, וכבר חושב
על הדרן?
גופה נדרך, בזעקה קצרה וקללה, כמיטב הסרטים הכחולים, שלושה
X-ים. למבוגרים בלבד.
- עד כדי כך? הומור היה עוד צד חזק שלי.
- -אל תזוז ואל תזיז, לחשה בקול מתוק-חלוש. לא זזתי.
- נתפס לי הגב. יש לי כאבי תופת... |
