"לאורך הים, אין גלים, יש עולם, שנשבר לרסיסים על המזח..."

אתה עולם שלם, חדש שאני לא יודעת.
ואני ארץ שעוד לא נתגלתה לך.

הפחד.

הפחד.

הפחד?

הפחד מניע אותנו?

הפחד לפגוע?
הפחד להיפגע?
הפחד לאבד אחד את השנייה?

באמת הפחד?
לא משהו אחר?

"שובי אליי, בואי אהובה, גם אם לא קל לפעמים...  סלחי לי על כל
שגיאותיי, גם אם לא קל, לפעמים..."

היום גיליתי שכל מה שאני יודעת עליך וחושבת הוא נכון רק במידה
מסוימת.
במידה רבה הוא אשליה, ציפייה, שאיפות שלי.

קיוויתי שתאהב אותי.
קיוויתי שתרגיש.
קיוויתי שתתן לי מקום בחיים שלך.

אבל, המקום הזה תפוס.

ולמרות כל הכבוד והאהדה ששוררים בינינו,
מצאתי איפה אתה מרושע.
מה שכל כך רציתי להתרחק ממנו.
כי אתה זכר, כמו כל הזכרים.
ובראש ובראשונה מטרתכם אחת.
ומטרתך, זאת שהתאימה לך.
הושגה.

וכעת אין בי צורך.
ומעולם לא היה.

"ובעת רחמים בין השמשות, שחי ואגד לך סוד ייסורי, אומרים בעולם
יש נעורים, היכן נעורי?... ועוד רז לך אתוודה, נפשי נשרפה
בלהבה, אומרים, אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?..."

אני שמחה אם הבאתי לך מעט אושר לחיים.
הבאת גם לי.
חיוכים ושקט.

וכעת השקר נגמר.

הבועה התפוצצה.

"ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותיי הנדחות..."

ואני אינני עוד.
כשם שאתה אינך.

אשליה של יבשה במרחק, באופק.
אבל, לא.
שנינו עדיין צפים בים של אי הוודאות, מתרחקים זה מזו.

לבד.

"כי נאמר כבר הכל,
אין לי מה להוסיף לזה,
פשוט לא יכול,
הלילות ארוכים
והפחד...
לא תדעי לעולם,
איך בכיתי כמו ילד.
לא תרגישי דבר
תשכחי את הדרך
לכאן...."

הלוואי.

קרדיטים:
"לאורך הים" - מילים: איילה אשרוב
"הכניסיני תחת כנפך" - מילים: חיים נחמן ביאליק
"נאמר כבר הכל" - מילים: ארקדי דוכין