את שוב צופה בראש שלי מסתובב, מפספסת את הרגשת הבחילה המתלווה,
אחרי שהתנועה המעגלית מתחילה להימאס. כנראה שהמבט הנלווה
לתחושה שהיה מרוח על פני התפרש על ידך כחוסר הנאה ממהירות
הסיבוב האיטית, דבר שכנראה הביא אותך לסובב קצת יותר חזק.
אמרו לי פעם שכדי להימנע מסחרחורות צריך למקד את המבט בנקודה
אחת. בסחרור הנוכחי זה פשוט בלתי אפשרי. התחלתי לומר לך שאני
לא רוצה, אבל כנראה שבמהירות הזאת כל מה שאני אומר נשמע מאוד
מקוטע מבחוץ, אולי כמו צחוק של ילד קטן שנהנה בקרוסלה. מה שככל
הנראה מסביר את החיוך האימהי שמרוח על פנייך גם אחרי שהתחלתי
לקלל ולצרוח, ואולי בעצם הצחוק המתגלגל הוא שלך. ברגע זה אני
ממש לא יודע, כי אחרי זמן שנראה כמו נצח, שבו הכל נע בהילוך
מהיר מסביבי ואני נשאר במקום, כבר עצמתי עיניים, מחליף את
תחושת הסחרור בתחושה אחרת, תחושה של שיט באוניה בים עם גלים
בגובה של שישה מטרים, אלא שבמקום לשמוע את הצחוק שלך, אני שומע
חריקות. זה משהו שאתה לא מצפה לשמוע ממבנה מתכת חזק וגדול. אני
אפילו לא טורח לבדוק אם הרטיבות שהתחלתי להרגיש נובעת מפחד, או
מעצם העובדה שאני טובע. מה שבטוח הוא שהבחילה שלי מעולם לא
הרגישה טוב יותר. להקיא היתה יכולה להיות אופציה מצוינת, אלא
שבמצב הנוכחי (מהירות גבוהה) זה יהיה מקביל ללהשתין אל מול
הרוח.

אני פוקח שוב את עיני בשביל לגלות שכבר חושך ושהרוח די קרירה.
הראש שלי כבר כבד וכואב מרוב סיבובים וטלטולים והעיניים פקוחות
בצמצום. דרכן אני קולט דמות עם קווי מתאר כמו שלך, דמות מרוחה
יחד עם האורות הקרובים והרחוקים שמנצנצים במהירות. את מסבירה
לי שאת שם כי את לא נרדמת וממש לא אכפת לך שאני רק רוצה לרדת.
ובכל מקרה זה דבר שהוא לא אפשרי, לא במהירות הזו.

הלוואי ובקרוסלה הזו היה לי כסא מפלט שיפתור את הכל במשיכת
ידית אחת.