הכול החל כשאני, אלון, נער מדוכדך ולא מקובל יתר על המידה
המנסה לשרוד את החיים בתיכון, טיילתי לי בסמטאות הישנות של
העיר בחיפוש אחר תעסוקה. ישנה דרך ללא מוצא, חשוכה, ריקה
ורחוקה מן הרחוב, בה אני נוהג לשבת, להתבודד ולפעמים גם לדבר
עם עצמי. יש לי גם מקום מסתור מאחורי הבלטה, בפינה הימנית בו
אני שומר את המצלמה ואת התמונות שלי.
הו, שכחתי לספר לכם, אני צלם. אני מצלם אנשים בחיי היומיום.
לפעמים אני מוצא מישהו שנראה מעניין ועוקב אחריו. לא כמו
המעקבים של כל המשוגעים האלו! אני לוקח כמה תמונות שלהם בכמה
מצבים וזהו, אני לא חטטן. בכל מקרה, הייתי בדרכי לאותו מקום
כדי לשבת ולכעוס על ההורים, המורים, ה-(מחסור ב...) בחברים
ובכלל על החיים. הייתה עליי המצלמה עם העדשה החדשה. אני לא
מבין בכל הפרטים הטכניים האלו, המוכר אמר שזה מצלם בחושך בלי
צורך בפלאש, אז קניתי. הגעתי לפנייה בדיוק לפני המקום שלי
ושמעתי גניחות. מוזר, חשבתי, מעולם לא ראיתי אנשים בסמטא ואף
פעם לא חשבתי עליה כעל מקום לקיום יחסים. כמובן שבהיעדר בת
זוג, או אפילו אחת פוטנציאלית, לא הרביתי לחשוב על קיום יחסים.
בינתיים, אסתפק בנשיקה.
החזקתי את המצלמה, משועשע על המחשבה לצלם את הזוג, והצצתי לתוך
הסמטא דרך העיינית של המצלמה. למרבה ההפתעה התמונה שראיתי
הייתה של בחור צעיר הרוכן לצווארה של נערה כשהיא מנסה להרחיק
אותו מעליה. הורדתי את המצלמה וניסיתי להבין מה רואות עיניי.
הבחור רכן לצווארה ותוך כמה שניות היא צנחה על הרצפה. הבחור
קפץ ללא כל מאמץ מעל הקיר והסתלק משם. לפני שהוא ברח הוא הסתכל
לכיוון שלי. לא הייתי בטוח אם הוא ראה אותי, אבל הבחנתי בחיוך
אכזרי נמתח על פניו. ניגשתי לבחורה, לא היה לה דופק. הבחנתי
בשני נקבים זעירים על צווארה. זה לא יכול להיות ערפד, אמרתי
לעצמי. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא נשק לצווארה, וחנק אותה תוך
כדי וזו הסיבה שהיא מתה. והוא בטח גם היה אתלט ובטח הוא גם
השתמש בבליטה על הקיר כדי לזנק. הוא לא ערפד. תהליך השכנוע
העצמי רק נעשה קשה יותר כשפיתחתי את התמונות שעוד הספקתי לצלם.
בתמונות ראו את הנערה שעונה אחורה, אך ללא שום דבר שיחזיק
אותה.

למחרת בבוקר זומנתי לתחנת המשטרה למסור עדות. השוטרים רצו
לחקור אותי כבר באותו ערב, הם גם לקחו טביעות אצבעות. אבל
למזלי לפני שנכנסתי לחדר החקירות אח שלי הופיע ודרש שישחררו
אותי בטענה שחוויתי טראומה קשה ואני צריך זמן כדי להתאושש. הוא
התחייב שאני אופיע דבר ראשון על הבוקר, והשוטר, שלא רצה בעיות
מיותרות, שיחרר אותי הביתה. איזה כיף שאח שלי עורך דין! חשבתי
לי בנסיעה בחזרה. אח שלי שתק כל הדרך ואני, שלא ידעתי מה אפשר
להגיד, שתקתי גם. ניסיתי להתחיל להסביר, אך התחרטתי די מהר.
ההורים שלי לא הבינו איך הילד שלהם יכול היה להסתבך ככה
והתעקשו להרצות לי על למה אני מסתובב ברחובות בלילה. גם כשאח
שלי ניסה להגן עליי הם לא התייחסו וסתם כעסו יותר. "אני מקווה
שאמרת תודה לאחיך! אתה יודע שבלעדיו הם היו שמים אותך בכלא? עם
אחיך אף פעם לא היו צרות, רק איתך. תגיד מה אתה חושב שייצא
ממך?! כל היום ברחובות במקום להשקיע בלימודים. אם היית מסתובב
עם חברים, עוד היה אפשר להבין, אבל כל היום אתה ממסתובב
במקומות מסוכנים עושה, השד יודע מה!" ו... זה לא הפסיק. אמא
שלי דאגה לכל הצעקות ואבא שלי רק עטה מבט מאוכזב והשפיל ראשו
מול קיטוריה של אימי. הוא אף פעם לא אהב כשהיא השוותה ביני
לבין אחי. בשלב מסוים פשוט רצתי לחדר וטרקתי את הדלת. גם אם הם
היו עוצרים לרגע להקשיב לי, הם בחיים לא היו מאמינים. הם לא
האשימו אותי ברצח, אבל הבהירו טוב מאוד שהיה עדיף שלא הייתי
שם. גם אני חשבתי כך.
והנה, בסוף מצאתי את עצמי בתחנת משטרה, מובל על ידי זוג שוטרים
שדעתם עליי נקבעה מראש. מה יכולתי לספר להם? שערפד מצץ לה את
הדם? איך הם יכולים להאמין לי אם הרי אני בעצמי לא מאמין?
ישבתי בחדר החקירות. מולי עמדו שוטר ושוטרת שאני לא זוכר את
שמם, אבל היה להם את אותו שם משפחה. מהמבטים שלהם אחד על השני
הבנתי שזה לא צירוף מקרים. הם שאלו אותי שאלות כמו - מה עשית
שם? איך הגעת לשם? באיזה שלב של הרצח הגעת? מה בדיוק ראית? האם
ניסית לעצור את הרוצח? איך הוא נראה?
ושוב את אותן שאלות בניסוח קצת שונה, כי אולי התשובה תשתנה.
עניתי להם תשובות קצרות, משתדל להוריד חלקים שכללו מילים כמו -
ניבים, צוואר, קפיצה או תמונות. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. השוטר
יצא לרגע וחזר עם אלבום תמונות עטוף בשקית. "האלבום הזה נמצא
בזירת הפשע. יש לך מושג למה מצאנו את הטביעות שלך עליו?" שאל
בתקיפות. "כי זה האלבום שלי?" עניתי בחשש. יופי, הם מצאו את
האלבום. עכשיו הם בטח יחשבו שאני עוקב אחרי אנשים ויחליטו שאני
משוגע.
השוטר שאל מה האלבום שלי עשה מוחבא מאחורי בלטה. הוא לא עשה
כלום, הוא אלבום תמונות! רציתי לצעוק, אבל הבנתי שזו לא החלטה
חכמה במיוחד. סיפרתי לו שזה המסתור שלי ושם אני שומר את כל
השטויות. זו גם הסיבה לכך שהייתי שם באותו ערב. השוטר לא האמין
לי. אם לחלק הזה הוא לא מאמין איך אני אספר לו על השאר? השוטר
החל להתעצבן, הוא החליט שאני אשם וסירב לעצור עד שאודה בכך.
"די כבר!"  קראה השוטרת. פתאום שמתי לב שזה המשפט הראשון שלה
מאז שנכנסתי, והייתי שם קרוב לשעה. היא קראה לשוטר בשמו הפרטי.
כבר אמרתי שאני לא זוכר את השם, אבל היה לו צליל מצחיק כזה,
כמו השמות שנותנים לכלבים. הוא היה כלב מאולף. הייתי בטוח שאם
הייתי אומר לו "שב!" הוא היה מתיישב ומקשקש בזנב, כי ברגע שהיא
קראה לו הוא הפסיק לנבוח. היא חשבה לתת לי ללכת ובדיוק
כשהתחלתי לקוות שזה נגמר וקמתי מהכיסא, היא נזכרה במשהו.
"השוטר בזירת הפשע אמר שראה אותך עם מצלמה. אכפת לך אם ניקח את
הפילם?" שאלה, מסבה לקול שלה טון חברותי. "זרקתי אותו." אמרתי.
"פיתחתי את התמונות ואני שונא לשמור תשלילים." המשכתי בדיוק
לפני שהפרצופים המבולבלים שאלו למה. היא נשמה בהקלה ושאלה אם
אפשר את התמונות. כשסירבתי היא ניסתה להסביר לי שהתמונות שלי
יכולות לסגור את התיק שלי והתעקשה שהן יכולות להוכיח את חפותי
גם אם לא צילמתי את הרצח עצמו. "אני רוצה עורך דין!"
אח שלי שוב התייצב להצלתי. דיברתי איתו רגע לבד ואמרתי לו
שאסור שהם יראו את התמונות. ביקשתי שיסמוך עליי, אבל הוא לא
הבין. לא יכולתי לספר ל את האמת. הוא רצה לדעת למה אסור להם
לראות את התמונות. הוא רצה לדעת במה הסתבכתי. שתקתי. ראיתי
במבט שלו שהוא רוצה לעזור לי, רק לא יודע איך.
שוב לקחו אותי לחדר החקירות. מדויק יותר להגיד תא. תא קטן עם
קירות לבנים שבמרכזו עומד שולחן קטן שממולו, ליד הדלת, מוצבת
מצלמה ובצד תקוע לוח קטן ומחיק. עכשיו היה כיסא נוסף ליד
השולחן, כדי שאח שלי יוכל לשבת איתי. הם שוב שאלו לגבי התמונות
ואח שלי טען לגבי חופש הפרטיות. הם אמרו שהם יכולים להשיג צו -
ואח שלי שלח אותם לנסות ולהפסיק להטריד אותי. ואני רק חשבתי
איזה אח נפלא יש לי. הוא לא יודע מה יש בתמונות או מה אני מנסה
להסתיר, ובכל זאת הוא מגן עליי בכל מה שיש לו. אני אוהב אותך,
אייל! בשלב מסוים הטענות ההדדיות בין אחי לבין השוטרים הפכו
לוויכוח של ממש והייתי בטוח שהכלב הזה, נו השוטר, עומד לנשוך
את אייל.  
"תפסיקו!" צעקתי "אני לא יכול להביא את התמונות בגלל ש..." הם
הביטו בי, מחכים. אף פעם לא הייתי טוב באלתורים. להגיד
שהתמונות נקרעו, נשרפו, נזרקו או משהו אחר בסגנון, פשוט לא היה
אמין. "בגלל שיש שם תמונות עירום." אני לא בטוח מאיפה זה בא
לי, אבל התחלתי לספר. "אתמול בצהריים  הסתובבתי עם המצלמה
ברחוב. פתאום נתקלתי באישה שראתה את המצלמה ושאלה אם אני מוכן
לצלם אותה ושהיא תקנה את התמונות ממני. חשבתי שזה כסף קל, אז
הסכמתי. שאלתי איפה היא רוצה להצטלם והיא אמרה לי שבבית שלה.
ידעתי שזה טיפשי לעלות, אבל כל מה שראיתי מול העיניים היו
סימנים של דולרים. בבית שלה היא אמרה לי לחכות לה רגע בזמן
שהיא בחדר מורידה את הבגדים. התחלתי להיבהל כשהיא אמרה מורידה
ולא מחליפה ואז היא הסבירה. היא אמרה שהיא מנסה לגרום לחבר שלה
לקנא ושאני לא צריך לדאוג, כי היא תתכסה בשמיכה וזה יהיה כמו
צילום אומנותי. ופה נכנסו לתמונה ההורמונים שהשתלטו על ההיגיון
והסכמתי."
זה הייתי אני? שאלתי את עצמי, ממתי אני יודע לשקר? בזמן שכולם
עיכלו את הסיפור, אני ניסיתי קצת לנשום. במשך כל הסיפור לא
עצרתי מפחד שההשראה תיעלם. דיברתי רצוף. אפילו אני לא האמנתי
שהמצאתי הכול. השוטר שאל אם אפשר את התמונות, רק כדי לבדוק
שאני לא משקר. השוטרת בעטה לו ברגל ושיחררה אותי לביתי, ממליצה
לי לא לצאת מהעיר. אח שלי הלך בצעדים מהירים, מתעלם מקיומי
ומניסיונותיי להשיג אותו. עצרתי במקום. "אייל," הוא הסתובב,
"רק אל תספר לאימא ואבא."
הוא חיכה לי בתוך המכונית וכבר הכנתי את עצמי לעוד נסיעה
בשתיקה. "אייל" התחלתי בלחישה, "אני..." אבל הוא קטע אותי. הוא
שאל למה שיקרתי, ובמה הסתבכתי ולמה אני עושה שטויות. הוא אמר
שהוא מנסה לעזור לי, אבל הוא חייב לדעת מה קורה קודם. הוא שאל
מתי הפסקנו לדבר ואמר שאני יכול לבטוח בו. רציתי להגיד לו שאני
יודע, אבל לא אמרתי כלום. היו לו דמעות בעיניים. הוא הסתכל
אליי לרגע וכמעט עשינו תאונה. הוא חנה ליד הבית והסתובב לדבר
אליי. הוא עצם את עיניו בחוזקה, עוצר את הדמעות. "אני לא יודע
במה אתה מסובך, אבל אתה לא לבד. אני תמיד יהיה פה." הוא יצא
מהמכונית ונכנס הביתה.
נכנסתי אחריו והתעלמתי מהוריי המודאגים. עליתי לחדר ושמתי
מוזיקה בפול-ווליום. לא רציתי לשמוע כלום, בעיקר לא את המחשבות
שהתרוצצו לי בראש. פתאום הטלפון צלצל. לא שמתי לב בהתחלה, אבל
הוא היה ליד המערכת וכשהוא צלצל ורטט נשמע קול זמזום חזק.
כאילו המכשירים דוחים אחד את השני. הפרדתי את המתקוטטים ועניתי
לשיחה. זה היה אדם (כן, עוד שם שמתחיל ב-א'. כן, זה רק צירוף
מקרים), חבר, טוב נו, ידיד שלי. אנחנו לא ממש מדברים, אבל
מודעים אחד לקיום של השני. לא ידעתי מאיפה יש לו את המספר שלי,
אבל עניין אותי יותר על מה לעזאזל הוא רוצה לדבר. לא שזה היה
קשה לנחש, הרי אחותו מתנדבת במשטרה. אף פעם לא הבנתי מתנדבים,
ועוד במשטרה. לעבוד בשעות לא הגיוניות, לראות את כל המסוממים,
האנסים, הרוצחים, לסכן את החיים ואפילו לא בשביל שכר מינימום -
בחינם! אחרי שהגענו למסקנה שאחותו משוגעת, נחזור לשיחה. הוא
שמע שנעצרתי, שהייתי עד לרצח וחושב שזה פשוט, בניסוחו שלו,
"מאג-ניב בטירוף, אבל..." איזה כיף לי! יש לי חברים, הם תמיד
היו שם, פשוט עכשיו יש סיכוי שהם יהיו מוכנים להיראות איתי
בציבור. יופי לי! בכל אופן, הוא הזמין אותי לאיזו מסיבה
"מטורפת, משהו בנזונה!" והגעתי למסקנה שאני יכול להיתקע בבית
עם הציניות שלי ומחשבות על ערפדים, או לנצל את עניין הרצח
ולחפש חברים באיזו מסיבה. אז הסכמתי. "סבבה, תבוא ל"עורב
השחוט" באיזה אחד'שרה ככה. יהיה מטריף!" זו הייתה הפעם השמינית
בשיחה בה הוא השתמש בשורש ט.ר.פ. ספרתי כי זה עדיף מלהקשיב
לו.

בשעה אחת עשרה הייתי מוכן, לבוש בבגדים כמיטב האופנה. שנאתי את
עצמי על כך שהפכתי לנגרר במטרה להשיג חברים. ביקשתי מאח שלי
שיסיע אותי. כשראיתי שהוא לא עונה, לקחתי את הטלפון כדי לחייג
למונית. "מה אתה עושה?" הוא שאל וחייך אליי. הוא קם מהספה, סגר
את הטלפון ולקח את המפתחות. "נו, למה אתה מחכה?"
תוך רבע שעה היינו במועדון העורב השחוט. זה לא היה באמת השם של
המועדון. אבל כולם קוראים לו כך, בגלל שלפני כמה שנים גר ממול
למועדון קצב זקן שלא היה על גבול השפיות. הקצב לא אהב את
האנשים לבושי השחור שבאים למועדון ועושים לו רעש כל הלילה. הוא
טען שהם נראים, וגם מקרקרים, כמו עורבים. הוא ביקש שיעבירו את
המועדון, אך איש לא התייחס אליו. ואז יום אחד, מצאו ליד הכניסה
למועדון גופות שחוטות של עורבים. המשטרה חקרה את הזקן ואחרי
חודשיים של חקירות, הגיעה למבוי סתום. מאז המקום קרוי "העורב
השחוט" ואני לא בטוח שיש מישהו שעוד זוכר את שמו המקורי.
בכניסה פגשתי את אדם. הוא היה עם אביעד ודניאל, שני השפוטים
שלו. בפנים פגשנו גם את גיל, בן ורון, ועוד כמה שמות עם הברה
אחת. פגשנו גם כמה בנות, אבל שמתי לב רק אליה. גל ישבה על יד
הבר יחד עם שלוש חברות ששתיים מהן לומדות איתה בבית ספר. גל
היא בשכבה שלי, אך לא טרחה מעולם לשים לב אליי. ואני, מצידי,
לא עשיתי שום מאמץ כדי למשוך את תשומת ליבה.
הדיבור של אדם הסית את מבטי ממנה. התחלנו כולנו לרקוד, יותר
נכון לקפוץ ולהשתולל בהתעלמות מוחלטת מקצב המוזיקה. צחקנו
בינינו לבין עצמנו מבדיחות טיפשיות וירידות חסרות בסיס על שאר
המבלים. הם דיברו איתי בסלנג ובביטויים שלא הבנתי וסיפרו
סיפורים על אנשים שלא הכרתי. צחקתי כשהם צחקו, רקדתי כשהם רקדו
ובשאר הזמן הסתכלתי עליה וניסיתי לחשוב איך לגרום להיתקלות בה
- להיראות מקרית. פתאום אדם הבחין בחבורה נוספת והתקדם לקראתם.
חשבתי שהם עוד חברים שלו ושראיתי שהוא לא היחיד שהולך לכיוון,
הצטרפתי. די מהר הסתבר לי שכל שמץ לחברות שדמיינתי כשאדם פנה
אליהם, היה תוצר של מוחי המעוות עם בעיית תקשורת עם המציאות.
מסתבר שאדם ומי שנראה כמנהיג החבורה, שנאו אחד את השני כמעט
כמו שהחתול של השכנה ואני שונאים אחד את השני. אדם בא אליו
והעיר איזו הערה שבעיניו כנראה הייתה שנונה ומתחכמת ושאני פשוט
לא הבנתי. שאר חברי הקבוצה, שנראו לי יותר כמו כנופיה, הורידו
את המשקאות שלהם והסתובבו לעברנו. אדם והמנהיג, שהתברר ששמו
הוא פיל וזו הסיבה לכך שהוא עזב את הבית, התווכחו קשות, אך
נראה שחוץ משתי החבורות, אף אחד לא שם לב.
בין הצעקות ההדדיות ראיתי אותו. הוא עמד שם בצד, בוחן את
האירועים. הוא עמד וחייך נוכח הריב בין הקבוצות, לא יכולתי שלא
להסכים כי אכן זה טיפשי. הוא מוכר לי מאיזשהו מקום, חשבתי ולא
הצלחתי לזהות מאיפה. החיוך! החיוך הזה מוכר לי! זה הוא, הוא
הרוצח! כולם היו כל כך עסוקים בניסיונות פאתטיים להוכיח
עליונות ואיש לא שם לב אליי. אם הייתי בורח הוא היה מבחין
בריצה ואז מזהה אותי, אז חשבתי שפשוט עדיף להסתתר. רציתי ללכת
לכיוון הקהל הצפוף, אך רגליי לא זזו. הבחור ודאי שם לב לנעיצות
המבטים שלי, כי הוא הסתכל עליי בחזרה. הרגשתי איך המבט שלו
בוחן אותי ונעצר כשנפגש עם מבטי. היה לו שיער שחור וקצת ארוך,
פנים לבנות ועיניים כחולות שנראו כמו קרח. היה לו חיוך מטריד,
מזהיר, שניתן לפרש בכמה מובנים. חוסך ממך את הניסיון לחזות מה
הולך להיות הצעד הבא שלו. הוא הביט בי בזמן שנמתח על פני נצח,
במבט קפוא ומבלי למצמץ. כשהוא העביר את לשונו על שיניו כבר
ידעתי שאני הולך למות, ידעתי שזוהיתי.
הריב נגמר. אני לא יודע מה גרם להפרדת הכוחות, אבל אדם והשאר
חזרו למקום בו התיישבנו בהתחלה. הרוצח הסית ממני מבטו וחזר
לחבריו. מודה למזלי הטוב, הלכתי עם כולם. לאחר זמן מה נערה אחת
באה אליי בבקשה לריקוד. מובן שהסכמתי. רקדנו ביחד כמעט כל
הלילה. ואז היא הלכה לרגע ואני חזרתי לחברים. אדם פרגן, דן
לעג, גיל העריץ והשאר התעלמו. פתאום היא חזרה ושאלה אם אני
רוצה ללכת איתה למקום אחד שהיא מכירה. מבטי נדד אל אדם בבקשה
לעזרה והוא חייך והנהן בראשו לאישור. אז הלכתי איתה. עברנו בין
הרחובות והגענו לסמטא חשוכה. היא הוציאה מתיקה מטפחת, קשרה את
עיניי וציוותה עליי לחכות.
עבר זמן מה, "אתה יכול להוריד את המטפחת." רק שזה לא היה הקול
שלה. פתחתי את הקשר בזריזות וחיפשתי את מקור הקול. זה היה
הרוצח, מחייך אליי מראש ערימת הארגזים עליה הוא ישב. רעדתי.
"אתה... אתה זה שהרג את הנערה ההיא, אתה הער... פד." אמרתי
בקול רועד.