היא אף פעם לא חשבה מה היא תעשה כשהיא סוף סוף תהיה לבד.
היא תמיד מרחיקה את כולם, תמיד אומרת להם, לכו ממני
תמיד משתיקה אותם לפני שהם מגיבים.
ועכשיו, כשסוף סוף כולם עזבו אותה, היא לא יודעת מה לעשות
עם כל הלבד הזה.
אין לה את מי לשתף, אין לה כלום.
היא רק היא, היא והלבד.
היא סוף סוף הבינה, שהיא לא רוצה את הלבד הזה.
זה יותר מדי ריק, לפצצת מרץ כמוה.
וכשכולם שוב מקיפים אותה, ושואלים לשלומה,
היא רק מסתכלת במבט עצוב ואומרת:
"הניחו לי בבקשה,
אני רוצה להיות לבד"