קראו לה מעיין.
מעיין גרה עם שני הוריה המאמצים בבית ישן ומלוכלך, בעיר די
משעממת.
לא היו לה חברים, מלבדי.
תמיד ניסיתי לעודד אותה, להצחיק אותה, להכיר לה אנשים חדשים או
סתם לגרום לה לחייך.
אבל שום דבר לא עזר, מעיין תמיד הרגישה לבד בעולם.
היא מאוד אהבה את האימא המאמצת שלה, אך גם ריחמה עליה לא
פחות.
את האבא המאמץ שלה היא שנאה, כמו שלא שנאה אף אחד מעולם...
היא הבטיחה לעצמה שיום אחד, כשהיא תהיה גדולה מספיק ותוכל
לעזוב את הבית, היא תמצא דרך ותתנקם בו. היא תתנקם בו על שפגע
בה והפך את חייה לאומללים, אך מכל הדברים הרעים שעשה, היא
תתנקם בו על כך שפגע באימא שלה.
בכל יום אחר הצהריים הוא היה מגיע הביתה מן העבודה, שיכור
ומסריח וכרגיל עצבני.
הוא תמיד חיפש דרכים וסיבות להכאיב לאשתו, נראה היה שהוא די
נהנה להרביץ לה.
כשמעיין הייתה שומעת אותו מגיע, היא הייתה מסתגרת בחדרה, עוצמת
עיניים חזק חזק ומזמרת לעצמה מנגינה נעימה.

למרות שהוריה המאמצים לא סיפרו לה שהיא מאומצת, היא ידעה זאת.
וגם אם לא הייתה בטוחה שזה נכון, היא העדיפה לחשוב שאלו לא
ההורים שלה.
היא לא רצתה יותר מדיי, רק אימא ואבא אחרים, הורים אוהבים.
אימא שתעיר אותה בבוקר עם נשיקה רכה על הלחי, אבא שיספר לה
סיפור לפני השינה, הורים שיברכו אותה כשהיא מקבלת ציון טוב
במבחן ושיעודדו אותה גם כשהיא נכשלת.
אבל לא כך היה, אפילו ארוחה חמה לא חיכתה לה על השולחן כשחזרה
מבית הספר. היא נאלצה לאכול את השאריות שמצאה במקרר או שהייתה
בורחת ובאה אליי, ואני הייתי מגישה לה לאכול.
מעיין הייתה ילדה יפיפייה, אבל אף אחד לא שם לב לכך מכיוון
והיא הייתה רזה מאוד וקטנה.
היה לה שיער חום ארוך וגולש, עיניים כחולות כים וחיוך מדהים
(אך אף אחד לא הבחין בו, כי לא הרבתה לחייך).
קשה לומר שהיו לה חיים נורמאליים.
אף אחד לא עזר לה בשיעורי הבית, היא תמיד באה לבית-הספר באותם
הבגדים וכולם היו צוחקים עלייה ומביטים עלייה במבטים מוזרים.
אך גם כשהיה לה מאוד קשה ונדמה היה לי שעוד רגע והיא נופלת
מהרגליים, היא לא העזה לפצות את פיה ולבקש עזרה, היא לא הראתה
סימני מצוקה.

יום ההולדת ה-16 של מעיין הגיע.
עד אותו יום לא חגגו לה ימי הולדת ובכלל נראה לי שהוריה שכחו
את ימי ההולדת שלה.
אני החלטתי לשנות את המינהג ולהראות למעיין שבכל זאת יש מישהו
שזוכר את היום בו נולדה, מישהו שאוהב אותה ושמח שהוא מכיר ילדה
מקסימה שכמוה.
אחזתי ביד סלסלה ובה מינים של דברי מתיקה, כריכים טעימים שאימא
שלי הכינה, ובידי השנייה החזקתי מתנה קטנה עטופה בעטיפה כחולה
וסרט אדום.
בדרכי אל ביתה של מעיין קטפתי פרח יפה ורצתי אליה. ידעתי שאם
אביה יראה אותי, הוא יסלק אותי בצעקות. לכן זרקתי אבן קטנה
לכיוון חלון חדרה, תוך שניות ראשה הציץ דרך החלון.
צעקתי לעברה שתחליף בגדים, תסתרק יפה ותצא מחדרה דרך החלון,
היא לא שאלה שאלות, התארגנה מהר וקפצה דרך החלון.

את היום הזה אני לא אשכח אף-פעם! היא הייתה יפה יותר מתמיד.
היא לבשה על עצמה שמלה לבנה שאמה המאמצת הביאה לה, שערה הארוך
והחלק גלש על פניה ועיניה עטו ניצוץ שמעולם לא היה שם.
חיבקתי אותה בשתי ידיי, נשקתי לה בלחי ובירכתי אותה במזל טוב
מכל הלב!
לראשונה ראיתי אותה מחייכת, חיוך שבאמת היה אמיתי! היא הודתה
לי כל-כך ואחזה בידי.
צעדנו יחד לעבר הנחל הקרוב לביתי והתיישבנו על הדשא הרטוב
לאכול מן האוכל שהבאתי איתי.
לאחר שסיימנו לאכול, הגשתי לה את המתנה שקניתי לה בכסף שחסכתי
בקיץ ואת הפרח שקטפתי בדרך.
היא קרעה את העטיפה בפרעות, ממש כמו ילדה קטנה שמקבלת מתנה
מהוריה.
מתחת לעטיפה שכבה לה שמלה בצבע כחול עדין שהבליטה את צבע עיניה
הנפלא!
ביקשתי ממנה שתלך למדוד את השמלה מאחוריי אחד השיחים שעמדו
מסביבנו, וכשהיא חזרה לא יכולתי שלא לצעוק מרוב שמחה.
"בחיי, לא ידעתי שיש לך גוף כה יפה, השמלה הזאת הולמת אותך
כל-כך!" אמרתי לה.
היא צחקה בקול גדול והודתה לי שוב על הכל. "אני אבוא איתה לבית
הספר, אני מבטיחה! ואם ישאלו אותי מהיכן השמלה, אצביע עלייך".

למחרת, היא באמת הגיעה לבית הספר עם השמלה שקניתי לה וכולם
נעצו בה עיניים, כי לא היו רגילים לראות אותה כך. אני מודה,
אפילו קנאתי מעט.
מרחוק ראיתי את אייל מתקרב אליה, אייל היה אחד הנערים הכי יפים
ומקובלים בבית הספר שלנו. הוא היה בשכבה מעלינו.
הוא נגש אליה בחיוך רחב וביקש לדבר איתה בצד, מסתבר שהוא הציע
לה לצאת איתו בערב.
מעיין כבר לא הייתה אותה ילדה תמימה שהייתה בעבר, היא כבר למדה
להתחמק מאביה ולברוח מהבית, אך למרות זאת עדיין לא הייתה
מאושרת.
אייל ומעיין יצאו ולפי הדברים שסיפרה לי לאחר מכן, נראה היה
שהיא נהנתה.
הם התחילו לצאת באופן קבוע ואייל נתן למעיין תחושה שהיא מיוחדת
ושהוא באמת אוהב אותה.
מעיין שלא חוותה אהבה קודם, האמינה לו ובטחה בו. אני לא בטוחה
שהיא אהבה אותו בחזרה.
מסתבר שאייל רק רצה לנצל את מעיין.
הוא לא באמת היה מעוניין בה, אלא אך ורק בגופה. אייל הצליח
לשכנע את מעיין שהיא האחת - ועם מעט לחץ הוא גם הצליח לשכנע
אותה לשכב איתו.
מעיין נכנסה להיריון.
היא ידעה שאם אביה יידע על כך, הוא יפגע בה יותר מתמיד.
מעיין הייתה שבורה, היא הייתה הולכת במבט מושפל בבית הספר
ואייל? לא היה אכפת לו.
לאחר שהשיג את מטרתו, לשכב עם מעיין - הוא עזב אותה והותיר
אותה עם אדם נוסף בבטן.
למרות שמעיין ידעה שכעת חייה יהיו קשים אף יותר, היא לא הייתה
מוכנה לוותר על הילד ולמרות שזה לא שיגרתי שילדה תגדל ילד, זה
באמת הסב לה מעט אושר.
מעיין לא ידעה אושר קודם.
וכעת, שאמור להיות לה ילד משלה - היא הבטיחה שתעשה הכל בכדי
שיזכה בחיים יפים ומלאים באושר ואהבה, לא כמו אלה שהיו לה.

שבעה חודשים עברו, מעיין הובאה אל בית החולים.
קצת קשה להסתיר בטן כה גדולה כל-כך הרבה זמן, אביה הכה אותה.
מעיין איבדה את ההכרה והתחיל לה דימום פנימי.
כל מה שהיא רצתה במהלך ההיריון היה לראות את הילד היפה שלה,
לאחוז בו בידיה, לנשקו,
להעניק לו חום ואהבה, את החום והאהבה שהיא לא זכתה לקבל.
מעיין מתה.
תמיד אהבתי את מעיין בצורה שונה, בצורה מיוחדת...
אך לא ידעתי שזו אהבה שכזו. מעיין אומנם מתה, אך התינוק ניצל.
זו הייתה בת, היא הייתה מקסימה... וכשהיא פתחה את עיניה הניצוץ
המיוחד שהיה בעיניה של מעיין ביום הולדתה, היה בעיני התינוקת
שלה.
החלטתי לאמץ את התינוקת, להעניק לה את החיים שמעיין חלמה שיהיו
לה.
קראתי לה פיית', כי היא העניקה לי את האמונה ואת התקווה להמשיך
בחיי למרות שמעיין כבר לא לצידי.

(1 במרץ, 2005).