היא הייתה הכי יפה... היה צריך לראות כדי להבין... שיערה תמיד
היה לוכד את קרן האור החמימה שכנראה שמחה להתהלך בשיערה הזוהר.
הרוח הייתה מלטפת את פניה ומניעה את שיערה במעין שיר עדין.
וריסיה שמסגרו באופן מושלם את עיניה תמיד היו מלאות משמעות
ומחייכות.. תמיד היית מרגיש טוב שהסתכלת בעיניה. גם אם היית
מוקף חומות של קור היית מרגיש פתאום שלם ושליו..

ראיתי אותה לראשונה יושבת תחת עץ תפוחים אוחזת בספר וקוראת
בעיון...שום תזוזה מיותרת.. הכול פתאום נהייה שקט וכאילו
התהלכתי במעין חלום- רגליי נשאו אותי אליה, וכמו שרואים משהו
יפה ורוצים לגעת בו הושטתי את ידיי, ואז הקצתי הבנתי מה
עשיתי... וכל פעם שניסיתי לתקן, רק הרסתי יותר.. אהבתי אותה
אבל ידיי כמו טפרים חתכו בבשרה הרך... אני לא יודע למה עשיתי
את זה.. אני לא יודע... היא נראתה לי עדיין נורא שלוה, חיוורת
ויפה כתמיד .. לנצח נצחים...