כאן שקקו חיים;
דשא הקם משנתו,
בשמו המשכר נתן.
הפלאחים חרשו שדמיהם,
במחרשה וטוריה.
כל שיבול ומלל, רנן.
אורחות גמלים, נישאו על פני מרחביות אין חקר.
כפרים, ככוכבים על פני רקיע -
האדמה נזרעה.
אך אסון 48,
כבר קרב וניצב בפתח;
חזיונות שלווים - תמונתם שחרה.
מדיר-יאסין, רוח-זלעפות פשתה קדימה;
על פני רמלה ולוד,
בהשאר חורבן, חציה חלפו.
על בירעם ואיקרית, סתירה המיטה.
מג'אמוסין וברייר - מתי שברים, לא נותרו.
פני כאופחה ועיראק אל-מנשיה,
חרוש נחרשו עד מוג זכר.
עולמות זעירים שלמים - עברו.
על שייך-מואניס, רמת-אביב - חביבת האצולה,
מתיפייפת.
הארץ זועקת,
בימים חרבו.
מי יגליד הצלקות,
שלא הגלידו?
מי ישכך פצעים,
שעודם צורבים?!
מי יישר עוותה ויתקון את העוול,
שרגבי ארצינו,
דולקים?! |