לפעמים אני שומעת את קולך קורא לי...

ומוזר עד מאוד הוא הדבר, כי דומה הקול לקולם של הדגים.
דגים צבעוניים, מרהיבי יופי, המשייטים להם למול עיני, וסוחפים
אותי עימם למצולות חסרי חמצן.

אך היופי, היופי הכחול והעמוק הזה, משכר ומטשטש את חושי,
וגורם לי לשיכרון מעמקים, בעודי ישובה כאן מול צג המחשב, ליד
שולחן, מתנהלת ברוטינה המשמימה של חיי.

מקל דקיק של ניקוטין מאבד עצמו לדעת, בזמן שאני בעיצומה
של הרחיפה אליך, ואינני נאחזת בדבר, כי אני יודעת שגם אם
איאחז בכל כוחי, הנפילה תמיד תהיה שם, ממתינה ואורבת,
כאויב בחושך.

ולכן עדיף לי להנות מהרגע, להתעלם מ"מותך"...
בריחופי אתה חי עד מאוד,
ואני ממאנת לתת לזה לדעוך,
כי הרי כבר נגענו...
והיו דקות של אור...