פרק 12: הביתה

סיריוס לא זז מאגף המרפאה לרגע. כולם ניסו לשכנע אותו להיכנס
לשיעורים וללכת עם חבריו, אבל הוא סירב. הוא ניסה לדבר עם
קייטלין, ולהזכיר לה כל דבר מחייה, אבל לשווא. היא לא הצליחה
להיזכר בכלום.
"סיריוס... אתה יושב פה כבר יום שלם. הפסדת המון לימודים. לא
כדאי שתבוא לפחות לישון?" אמר ג'יימס, שבא לנסות לשכנע את חברו
לצאת משם בסוף יום הלימודים.
"אני לא רוצה לבוא." אמר סיריוס בשקט.
"סיריוס, זה לא יעזור. ראית שגם אם תשב לידה עשרים וארבע שעות
ביממה היא לא תיזכר. זה לוקח זמן." ניסה ג'יימס. סיריוס הניד
בראשו.
"לא. אני רוצה להישאר כאן."
"אל תהיה עקשן. אתה לא יכול להמשיך ולהפסיד ימי לימודים."
"אתה לא תצליח לשכנע אותי, קרניים." אמר סיריוס בקוצר רוח.
ג'יימס נאנח.
"אז אני אשלח את פרופסור מקגונגל שתשכנע אותך!" הוא אמר.
סיריוס גיחך.
"גם היא לא תצליח. תאמין לי ג'יימס, יספיק לדעת שהיא זוכרת
משהו. היא לא חייבת להיזכר בהכל, רק משהו קטן!" אמר סיריוס
בייאוש. הוא הביט בקייטלין. היא ישנה שינה עמוקה, ועל פניה
הבעה שלווה.
"היא ממילא ישנה עכשיו. במה תועיל לך הישיבה כאן?" שאל
ג'יימס.
"כשהיא תתעורר, היא תראה אותי. גם ככה היא לא זוכרת אותי...",
ענה סיריוס בכנות.
ג'יימס נאנח.
"בסדר, איך שאתה רוצה. אבל תבטיח לי שברגע שהיא נזכרת בדבר הכי
קטן שיכול להיות, אתה חוזר למגדל גריפינדור וללימודים." הוא
אמר לבסוף.
"מקובל עליי." אמר סיריוס. ג'יימס חייך והשאיר את סיריוס לבדו
עם קייטלין הישנה. הוא הביט בה בשקט, ואז ליטף את פניה ברכות.
היא פקחה את עיניה באיטיות והביטה בו.
"אתה עדיין כאן?" היא שאלה. סיריוס הנהן.
"אני כאן עד שתיזכרי." הוא אמר. קייטלין המשיכה להביט בו.
"אתה מוכר לי... בכל פעם שאני מביטה בך אני... אני רואה בית
קברות ומתחשק לי לבכות. למה?" היא שאלה לבסוף. סיריוס נראה
נרגש למדי. הוא ידע שזה הסימן הראשון לכך שזכרונה שב אליה.
"את... את נזכרת ביום עצוב מאוד." הוא אמר.
"איזה יום?"
"היום בו אמא שלך נהרגה." הוא אמר בשקט. קייטלין הביטה בו
בפליאה.
"אמא שלי מתה?" היא שאלה בזעזוע.
"כן. והייתי איתך בהלוויה, אז כנראה שבגלל זה את רואה בית
קברות... אני לא יודע. את זוכרת עוד משהו?"
קייטלין הביטה בו וניסתה בכל כוחה להיזכר. לפתע התיישבה
במיטתה, עיניה פקוחות לרווחה, מבטה מופנה אל החלון שמולה.
"מה קרה?" שאל סיריוס בבהלה. קייטלין הפנתה את מבטה אליו.
"ורוניקה! איפה ורוניקה? לילי! איפה לילי? היא בסדר? קרה לה
משהו?!" אמרה קייטלין בהתרגשות. סיריוס התיישב מולה על המיטה
ואחז בכתפיה.
"קייטלין, לילי בסדר. אמילי דואגת לורוניקה. את צריכה רק לדאוג
לזכרון שלך." הוא אמר.
"סיריוס!" קראה קייטלין לפתע וחיבקה אותו בחוזקה. דמעות זלגו
מעיניה. סיריוס חיבק אותה בחזרה, חיוך רחב על פניו.

"קשה לי להבין, גרין, איך יכולת לתת להן לחמוק כך?" אמר
וולדמורט בקול רגוע אך מאיים.
"אני מצטער אדוני... דמבלדור...", מלמל גרין. וולדמורט הרים
ידו, וגרין שתק.
"זה לא מעניין אותי, גרין. שתי הנערות היו חיוניות ביותר להמשך
התכנית שלי. האם נדמה לך שדמבלדור ישאיר את בית הספר ללא כל
הגנה מפני כוחות אופל? שתי הנערות האלו היו כרטיס הכניסה שלנו
לשם. כניסה שקטה, גרין. עכשיו לא השארת לנו ברירה, אלא
להתפרץ לשם בכוח, מה שיגלה לכל עולם הקוסמים על קיומנו. זה
נראה לך חכם?" אמר וולדמורט באותו קול קר ואכזרי. גרין הניד
בראשו לשלילה, קפוא במקומו.
"בדיוק כמו שחשבתי, גרין. עכשיו צא מכאן והשאר אותי לחשוב איך
אני מטפל בך ובעניין הזה." אמר וולדמורט. גרין הנהן, קד קידה
קלה ויצא מהחדר. וולדמורט התיישב על כורסא גדולה מול האח
הבוערת.
"יש להרוס את הוגוורטס. ואת דמבלדור. יש להשמיד כל ראייה
לקיומי ולקיום משרתי." מלמל וולדמורט לעצמו ואז הוסיף בקול קר
ומרושע, "קייטלין ווייט ולילי אוונס."
הוא צחק לעצמו ברשעות, ועל פניו הבעה מכוערת, כאילו כרגע עלתה
במוחו תכנית זדונית ביותר להשמדה והרס.
"גרין!" הוא קרא לבסוף. גרין נכנס במהירות אל החדר.
"כן, אדוני?" הוא אמר בשקט, קולו רועד מעט מפחד.
"יש לי תכנית שתחפה על טיפשותך וחוסר יכולתך לבצע אפילו את
התכניות הפשוטות ביותר," אמר וולדמורט ברוגע, "וזו תהיה
ההזדמנות האחרונה שלך להוכיח את עצמך."
"כן, אדוני. אעשה הכל, אדוני." ענה גרין בחרדה.
"דבר ראשון שיהיה עליך לעשות, זה לחזור לבית הספר ולשכנע את
אלבוס דמבלדור שחזרת למוטב. מצדי, אמור לו שהטלתי עלייך קללת
אימפריוס. שנית, מיד כאשר תהיה שוב במעמד נוח בבית הספר,
בתקווה שזה לא ייקח יותר מיום אחד, אתה תהיה לי כרטיס הכניסה
השקטה לבית הספר." הסביר וולדמורט. גרין הנהן.
"תכנית מבריקה, אדון. אך, אם יורשה לי לשאול, איך אתה מתכוון
להעלים כל ראייה לקיומך? ו... אשמח... אהיה רגוע יותר אם תיתן
לי קצת יותר פרטים על התכנית." אמר גרין. מבחינתו, היה זה מאמץ
כביר, לדבר כך אל הלורד וולדמורט.
"כמובן, גרין. כמובן, אך לכל דבר יש עת. עכשיו זה הזמן שלך
להגיע בחזרה אל הוגוורטס וליצור קשר ברגע בו תהיה משוכנע כי
דמבלדור מאמין לך." אמר וולדמורט בשקט, חיוך כביכול חביב על
פניו.

קייטלין וסיריוס נכנסו לחדר המועדון של בית גריפינדור ומצאו
אותו ריק לחלוטין, מלבד לילי וג'יימס, שישבו לצד האח ודיברו
בשקט.
"מה תגיד על זה?" אמרה קייטלין בשקט, בקול מבודח. סיריוס חייך.
קייטלין התקרבה לעברם והתיישבה לצד לילי, שהיה נראה שהייתה
כל-כך שקועה בשיחה, וכמוה גם ג'יימס, עד כי הם כלל לא שמו לב
לכך. סיריוס התיישב אף הוא, לצידו של ג'יימס.
"נחמד לראות אתכם מדברים. בשקט." אמרה קייטלין לבסוף. לילי
קפצה ופלטה צרחה קטנה.
"קייטלין!" קרא ג'יימס, מביט על סיריוס במבט מופתע.
"קייט! חזרת? את... את זוכרת?! איזה יופי. אני לא יכולה לתאר
לך כמה אני שמחה!" אמרה לילי, דמעות בעיניה, וחיבקה את חברתה.
קייטלין חייכה.
"כן, חזרתי. חזרתי לגמרי. אז... מה קרה בזמן שנעלמתי לי לעולם
אחר?" היא שאלה בסקרנות. לפי השיחה של ג'יימס ולילי, משהו
בוודאי קרה או קורה. החיוכים נמחקו מפניהם של לילי וג'יימס.
סיריוס הביט בהם בסקרנות. גם הוא לא ידע מה קורה.
"פרופסור גרין חזר לפני שעתיים." אמרה לילי בשקט, קולה קודר
ומלא משמעות.
"אני לא מודאגת," אמרה קייטלין, מתקשה להבין מדוע לילי דואגת,
"פרופסור דמבלדור לא ייתן לו לחזור ללמד כאן אחרי שהוא התגלה
כ... איך זה היה? אוכל מוות."
"אז זהו, שגרין מכר לו איזה סיפור ש... אוף! כל-כך מטריד אותי
לומר את השם שלו! ש... ש... נו! את יודעת מי." החלה לילי
לספר.
"כן, אני יודעת מי. תמשיכי."
"אז הוא מכר לו סיפור שהוא היה תחת קללת אימפריוס והוא בכלל לא
בצד של... של את-יודעת-מי. ונראה לי שפרופסור דמבלדור מאמין
לו." סיימה לילי באנחת ייאוש כבדה.
"טוב, זה כבר די בטוח. רמוס חזר לפני כמה דקות מהספרייה ואמר
שהוא ראה את גרין יורד לעבר המשרד שלו במרתפים, ובדרך דיבר עם
לוציוס מאלפוי על הסיכום שהוא נתן להם ועם סנייפ על איזה שיקוי
שלמדנו שלשום בשיעור." סיפר ג'יימס.
"אני לא מאמינה." אמרה קייטלין לאחר שתיקה קצרה.
"גם אני לא האמנתי כשרמוס סיפר מה הוא ראה ושמע." אמרה לילי
בקצרה. ג'יימס הנהן בהסכמה.
"אז... אז פרופסור גרין, שחטף אותנו ולקח אותנו לוולדמורט,"
אמרה קייטלין וגרמה ללילי התכווצה מפחד, "חזר ללמד בבית הספר,
שבו יש לו גישה ישירה אלינו, או לכל תלמיד אחר שהוא ירצה, או
האדון הזה שלו ירצה, לפגוע בו."
קייטלין נשמעה יותר כועסת מאשר מפוחדת.
"אני לא מאמין שדמבלדור עשה את זה!" קרא סיריוס בכעס.
"אולי זו האמת, סיריוס, אם כי אני מפקפק בזה מאוד. אולי
דמבלדור היה נתון לכישוף." הציע ג'יימס.
"דמבלדור? תחת קללת אימפריוס? קשה לי לדמיין מצב כזה." אמר
סיריוס בספק. ג'יימס גיחך.
"אתה צודק. הוא יכול לשבור אותה כהרף עין." הוא הסכים לבסוף.
"טוב, אני מרגישה ממש עייפה. נראה לי שכדאי שאני אלך לישון.
אחרי הכל, אני חוזרת ללימודים מחר," אמרה קייטלין ונעמדה, "וגם
אתה, סיריוס."
סיריוס נאנח.
"כן, קייטלין. אני יודע שאני חוזר ללמוד מחר. תודה שהזכרת לי."
הוא רטן. קייטלין חייכה.
"לילה טוב." היא אמרה והלכה לעבר המדרגות.
"טוב, אני אלך גם. לילה טוב, סיריוס, ג'יימס. היה נחמד לדבר
איתך." אמרה לילי בחיוך וקמה על רגליה.
"היה בהחלט נחמד," אמר ג'יימס, "ואני מקווה שמחר נחזור לריב
כרגיל. לילה טוב."
"לילה טוב, לילי." אמר סיריוס. לילי נעלמה אף היא במעלה
המדרגות. ג'יימס הביט בה עולה בהן עד שהיא נעלמה. סיריוס הביט
על חברו בסקרנות.
"נראה לי," הוא אמר בחיוך מקניט, "שאתה מאוהב. בלילי אוונס."
ג'יימס התנער ממחשבותיו והביט בסיריוס.
"מה? אני?! בלילי? באמת, רך-כף!" אמר ג'יימס בהכחשה מוגזמת,
שהוכיחה את טענתו של סיריוס כנכונה.
"אתה באמת אוהב אותה! ידעתי!" הוא אמר בניצחון.
ג'יימס נאנח, כאילו הוא מודה. סיריוס גיחך.
"היא יודעת את זה?" הוא שאל לבסוף. ג'יימס הביט עליו כאילו חשב
שסיריוס היה משוגע.
"אתה משוגע, סיריוס." הוא אמר בקצרה.
"תודה, חבר. גם אני אוהב אותך," אמר סיריוס והוסיף, "טוב, אתה
בא לראות אם ירחוני כבר סיים את החיבור המעצבן?"
"כן, טוב." אמר ג'יימס והם עלו לחדר השינה שלהם.

קרן שמש חדרה מבעד לחלון חדר השינה של בנות השנה החמישית.
קייטלין הסתובבה לצד השני וניסתה לחזור לישון, אך ללא הצלחה.
השעה לא הייתה מאוד מוקדמת. בעוד כחצי שעה יהיה עליה לקום
ממילא ולהתכונן ליום הלימודים הקרב, שהיה עתיד להיפתח בשיעור
שיקויים. המחשבה על כך הפריעה לה לישון עוד יותר מקרני השמש
המעצבנות. הדבר האחרון שרצתה לעשות היה לבלות ארבעים וחמש דקות
באותו החדר עם גרין.
היא התיישבה במיטתה והחלה ללבוש את מדי בית הספר האפורים. לאחר
שהייתה כבר מאורגנת, והבנות עוד ישנו, היא החליטה לרדת לחדר
המועדון ולשבת להתחמם ליד האש. כולם עוד ישנו, והיה מאוד שקט
בחדר המועדון, וגם ריק לחלוטין. היא התיישבה ליד האח וחיממה את
ידיה הקפואות מעל האש. לפתע מישהו כיסה את עיניה. היא נדרכה
מיד, אבל משהו במגע הידיים על פניה גרם לה להיות מספיק רגועה
כדי לא לעשות שום דבר טיפשי.
"מי זה?" היא שאלה.
איש לא ענה לה, אבל מישהו מאחוריה צחק בשקט, כאילו הוא מנסה
לבלוע את צחוקו.
"נו, באמת. כמה בוגר...", היא אמרה, ואז חיוך עלה על פניה,
"סיריוס. תתבגר."
סיריוס הסיר את ידיו מעיניה והתיישב לצידה, מחייך.
"לא רוצה. חוסר הבגרות שלי זה בדיוק מה שמושך אותך אליי." הוא
אמר.
"אה, באמת? ואיך אתה כל-כך בטוח שאני נמשכת אליך בכלל?" הקניטה
קייטלין בחיוך.
"או, זו בכלל לא בעיה, קייטלין," הוא אמר ואז התקרב אליה ולפתע
נראה רציני ובוגר, "כשאוהבים מישהו, אפשר להרגיש אם הוא מחזיר
אהבה."
קייטלין הופתעה לגמרי.
"לא חשבתי שאי פעם אשמע אותך מדבר ככה, בטח לא על אהבה." היא
אמרה, מוקסמת. סיריוס חייך, מעט בביישנות.
"טוב... את גורמת לי להרגיש מוזר. כאילו כשאני איתך אני מישהו
אחר."
"אני לא רוצה שתהיה מישהו אחר," אמרה קייטלין, "אתה מדהים
בעיניי ככה, כמו שאתה."
סיריוס הביט ישר אל תוך עיניה.
"באמת? את מתכוונת לזה?" הוא שאל.
"כן, אני בהחלט מתכוונת לזה, ואפילו ליותר מזה. אני... אני
אוהבת אותך."
באותו הרגע היה נראה כאילו כל העולם פסק מעיסוקיו כדי להביט
בהם ברגע בו הם חושפים את רגשותיהם החזקים ביותר. אפילו הרוח
הפסיקה לנשוב לפתע, והכל היה כל-כך שקט. סיריוס וקייטלין הביטו
זה על זו, ישר אל תוך העיניים, ועל מבטיהם אהבה מהולה באושר,
ואולי במעט פחד. קייטלין הניחה את ידה על צווארו של סיריוס
ומשכה אותו אליה לנשיקה.
כשהתנתקו זה מזו, על פניהם התפרשו חיוכים מאושרים. קייטלין
התקרבה אל סיריוס עוד קצת ונשענה על כתפו. הוא הניח את ידו על
כתפה והם נשארו לשבת ככה.
"תגידי, אולי לא נלך לשיעור שיקויים?" הציע סיריוס לפתע.
"למה? לא, לא. שנינו הפסדנו יותר מדי, ושיעור שיקויים הוא
מקצוע מאוד חשוב במבחני הק.ס.מ, בעיקר אם רוצים לצאת מרפאים."
אמרה קייטלין בחשיבות.
"את רוצה להיות מרפאה?" שאל סיריוס בתמיהה.
"כן, למה? זה מפריע לך?"
"לא, ממש לא! זה דווקא ממש נפלא. אני רוצה להיות, אם עוד יהיה
בזה צורך, אחד מההילאים האלה, שעכשיו הכניסו שוב למשרד
הקסמים." אמר סיריוס בשמחה. קייטלין חייכה.
"זו עבודה מעולה. מסוכנת אמנם, אבל מאוד נחשבת. אבא שלי אמר
שהם בוחרים רק את הטובים ביותר. צריך ציונים כמעט בלתי אפשריים
בשביל להתקבל. לא שלך יש בעיה, אם תתמקד בזה." אמרה קייטלין.
"כן, אני יודע. אבל הציונים הטובים באים לי בקלות." אמר סיריוס
בחוסר דאגה.
"טוב, נראה מה יהיה בבחינות סוף השנה. לא שאני לא סומכת עליך,
כמובן."
מישהו ירד במדרגות. קייטלין הביטה בשעונה. עוד חצי שעה מתחיל
שיעור שיקויים.
"בוקר טוב, שניכם." הייתה זו אמילי. היא הייתה כבר לבושה,
והתיישבה על הספה מולם.
"בוקר טוב, אמי." אמרה קייטלין בחיוך.
"זה רק נדמה לי, או שאתם יושבים מחובקים?" שאלה אמילי בחיוך
ערמומי.
"בואי נגיד שאין לך הזיות של בוקר." אמר סיריוס.
"איזה מזל." צחקה אמילי.
כעבור עשר דקות הצטרפו אליהם לילי, ג'יימס ורמוס, שלא הספיקו
להתיישב, כי סיריוס החליט שחייבים להספיק לאכול משהו לפני
השיעור.
"אתה יכול להיות כזה חזיר לפעמים, סיריוס." רטנה אמילי, שנהנתה
מחום האש ולא רצתה לצאת מחדר המועדון כלל.
"אמילי, אל תגזימי. המסכן רעב עד מוות." הגנה קייטלין על
סיריוס. הם בדיוק התהלכו במסדרון בקומה השנייה, בדרך למדרגות.
"היי! חכו לי! חכו לי!" נשמעה קריאה מאחוריהם. כולם הסתובבו
מיד. היה זה פיטר, שרץ לעברם, כולו מתנשף.
"שוב שכחתם להעיר אותו?" שאל סיריוס בייאוש, "אמרתי לכם אלפי
פעמים שהשעון המעורר לא מספיק לישנוני."
"סיריוס!" קרא רמוס.
"מה?" שאל סיריוס בתמימות.
"זה היה מאוד לא נחמד. סליחה שלא חיכינו לך, פיט." אמר רמוס.
"בסדר, שכח מזה." אמר פיטר והם המשיכו בדרכם מבלי לשים לב
שאמילי נעצרה ולא המשיכה איתם. רמוס נעצר גם הוא.
"את באה?" הוא שאל. אמילי הנידה ראשה לשלילה.
"לא." היא אמרה.
"למה?"
"כי אני לא רוצה שפיטר ירגיש רע בגללי. אני בכלל צריכה להתרחק
מחברתו." הסבירה אמילי בעצבות. להתרחק מפיטר אמר שעליה גם
להתרחק מסיריוס, ג'יימס ורמוס, שהיו חברים טובים שלה.
"שטויות. הוא צריך ללמוד להתאכזב, כמו כולנו. הרי זה היה ברור
לשניכם שזה לא הולך להישאר לנצח." אמר רמוס. אמילי נשענה על
הקיר ונאנחה.
"ובכל זאת, אני מרגישה כאילו הוא שונא אותי עוד יותר כשאני
לידו." היא אמרה בייאוש.
"אני בטוח שזה ממש לא נכון. עכשיו בואי, כדי שנספיק לפחות
לשתות משהו לפני השיעור." אמר רמוס, ולקח את אמילי בידה.
הם התיישבו לצד חבריהם באולם הגדול והספיקו לאכול טוסט מהיר
ולשתות מעט מיץ דלעת לפני שרצו לעבר המרתפים לשיעור שיקויים.
קייטלין התיישבה במקומה הרגיל בין קריסטין, שקראה בעיון את
הגיליון החודשי של איזה עיתון מכשפות זול ובירכה את חברותיה
לשלום בחיוך, לבין לילי. סיריוס התקרב אליהן במהירות.
"קריסטין, אכפת לך לעבור כיסא אחד ולתת לי לשבת ליד קייטלין?
אני רוצה להיות לידה בשיעור הזה." הוא אמר בשקט. קריסטין
חייכה.
"אין בעיה." היא אמרה והביטה על קייטלין, שהחזירה לה מבט מלא
תודה. קריסטין פינתה את מקומה ועברה לשבת מצידה השני של לילי.
סיריוס התיישב במקומה.
"תודה." אמרה קייטלין בחיוך. בדיוק אז הם השתתקו. פרופסור גרין
נכנס לכיתה, והוא נראה יותר מאיים מאי פעם, ולחרדתה של
קייטלין, גם מאוד מרוצה ממשהו. על מנת להרגיע את עצמה, היא
אמרה לעצמה שזה בטח בגלל שהוא הצליח לעבוד על דמבלדור.
"בוקר טוב, תלמידים," אמר פרופסור גרין בקול שרימז על כך שבכלל
לא מעניין אותו איך עבר הבוקר של תלמידיו, "היום נמשיך את מה
שהתחלנו בשבוע שעבר. להוציא מצרכים. הוראות על הלוח כרגיל.
השתדלו לא לדבר ולהוציא יותר מדי שטויות מפיותיכם. התחילו."
עיניו פגשו את עיניה של קייטלין ולראשונה מאז הגיעה להוגוורטס,
עברה בה צמרמורת והיא לא יכלה להמשיך ולהישיר מבטה אליו. רעד
קל עבר בה כשהסיטה מבטה אל הקדרה, והיא הרגישה את כף ידו של
סיריוס אוחזת לפתע בכף ידה. פרופסור גרין הסתובב והתיישב
מאחורי שולחנו, מביט בעניין על הקדרה של פיטר, שהיה נראה שהחלה
לרקוד סטפס מסיבה לא ברורה.
"סנייפ." אמר סיריוס במבט קודר. הוא איתר את הבעיה מיד. שרביטו
של סנייפ היה מכוון מתחת לשולחנו לכיוון הקדרה של פיטר. היה
נראה שגם ג'יימס שם לב לכך, כי הוא נטרל את הכישוף של סנייפ
והחזיר לו בכך שהכניס בקסמיו אלפי סלמנדרות לשיקוי שלו, מה
שמיד גרם לקדרה להעלות עשן סמיך בצבעי ורוד ותכלת.
"מר סנייפ, מר פוטר ומר פטיגרו. מה בדיוק אתם חושבים שאתם
עושים?" אמר פרופסור גרין ונעמד על רגליו. סיריוס גיחך.
"מצטער, פרופסור גרין. פוטר הכניס סלמנדרות לקדרה שלי." אמר
סנייפ ברשעות.
"נכון. והוא גרם לקדרה של פיטר לרקוד סטפס!" קרא ג'יימס
בהתגוננות. סיריוס קם על רגליו.
"סיריוס, שב!" הפצירה בו קייטלין, אבל הוא לא הקשיב לה ופסע
לעבר ג'יימס ופיטר.
"מר בלק, חזור למקומך!" התעצבן פרופסור גרין. סיריוס הניד
בראשו לשלילה.
"לא. ג'יימס צודק ואני יודע שאתה לא תאמין לו!" הוא אמר
בשנאה.
"ריתוק, שלושתכם," אמר פרופסור גרין והצביע על פיטר, סיריוס
וג'יימס, שפתחו את פיהם לומר דברי מחאה, "ואני מוריד עשרים
נקודות מבית גריפינדור על החוצפה. ואני מניח שעליי להוריד חמש
נקודות מסלית'רין על חוסר הבגרות של מר סנייפ."
פיטר נראה כועס יותר מאי פעם, ואילו סיריוס וג'יימס נראו
משועשעים. עוד ריתוק אומר עוד סיבה למסיבה בשבילם. גם פיטר וגם
רמוס ידעו זאת, והם הביטו זה על זה בחשש.

"הריתוק שלנו נקבע למחר בשבע בערב אצל גרין במשרד." אמר ג'יימס
בעצבנות. הוא ישב עם חבריו בשולחן בית גריפינדור, צלחתו עדיין
מלאה והוא נראה עגום למדי, בניגוד לתגובתו בשיעור השיקויים.
"נו, אז?" שאל רמוס, "ממתי מפריע לך מתי הריתוק?"
"מאז שהוא יוצא על אימוני קווידיץ'." אמר ג'יימס בכעס וזרק את
המזלג שלו אל תוך הצלחת.
"תירגע, אנחנו נפצה על זה. ויהיו עוד אימונים. הרי המשחק
הראשון עוד די רחוק." ניסה סיריוס לעודד אותו. היה נראה שזה
השפיע, אם כי רק במעט.
"אתם הולכים לעשות משהו ממש שטותי בריתוק, נכון?" שאל פיטר
בחשדנות, אם כי פניו הראו חשש די גדול.
"אנחנו? משהו שטותי בזמן ריתוק? מאין לך רעיונות כאלו, פיטר?"
אמר סיריוס במבט תמים.
ג'יימס פרץ לפתע בצחוק והדביק את חבריו. בדיוק אז נכנסו לאולם
הגדול קייטלין, אמילי ולילי, ואחריהן קריסטין, שהלכה לצידו של
סנייפ והטיחה בו הטפות מוסר, כנראה על מה שהיה בשיעור שיקויים.
סיריוס נופף לקייטלין והיא הובילה את חברותיה לקצה השולחן, שם
הן התיישבו לצד הבנים.
"ג'יימס, דיברתי עם דייוויד," החלה קייטלין לומר בזמן שמזגה
לעצמה מיץ דלעת, "והוא אמר שהוא מבין שתהיה בריתוק מחר ושאין
מה לעשות. הוא לא נשמע מודאג. למעשה, גם אני לא מודאגת. אתה לא
ממש זקוק לאימון. אלו החובטים שצריכים את זה הכי הרבה."
ג'יימס חייך בהוקרת תודה.
"המון תודה, קייטלין."
"אין בעד מה. אני, למרות זאת, מודאגת מרמת היכולת של שניכם
להכניס את עצמכם לצרות." אמרה קייטלין.
"כן, אם תמשיכו ככה, עוד יסלקו אתכם מבית הספר." הוסיפה לילי.
"מה אכפת לך?" שאל ג'יימס, "אנחנו נהנים מזה. טוב, רך-כף...
הגיעה שעתנו ללכת לתכנן תכניות. ירחוני, פיט, אתם מוזמנים
להצטרף."
הוא קם על רגליו וכמוהו עשה גם סיריוס.
"אני גם בא אתכם." אמר פיטר ונחפז לקום. רמוס נשאר לשבת.
"אני אתעדכן אחר כך. עליי ללכת לדבר עם פרופסור מקגונגל. היא
רוצה עזרה מהמדריכים בליל כל הקדושים." הוא אמר.
"בסדר גמור, מדריך." אמר סיריוס והצדיע, מה שגרם לכולם, ולכולן
גם כן, לפרוץ בצחוק.
"להתראות." אמר ג'יימס והחל ללכת לכיוון היציאה. סיריוס ופיטר
ממהרים אחריו.
הם הגיעו לאולם הכניסה ומשם עלו לקומות העליונות.
"זה מקום טוב." אמר ג'יימס ונעצר בפינה חשוכה לצד גרם מדרגות
בקומה השלישית.
"טוב, אז איזה תעלול נבצע הפעם, קרניים?" תהה סיריוס.
"זה צריך להיות משהו טוב. משהו שינקום את הנקמה המתוקה בגרין
וסנייפ," אמר ג'יימס בערמומיות, "בדרך מצחיקה, כמובן." הוא
הוסיף כשראה את פרצופו של פיטר.
"בוודאי. ובכן... הריתוק במרתף, נכון? זה צריך להיות ממש קרוב
לבית סלית'רין." חשב סיריוס בקול רם.
"נכון. מאוד קרוב. אולי נגרום לראש של סנייפ להפוך לדלעת של
ליל כל הקדושים?" הציע ג'יימס.
"כן. אבל נגרום לדלעת הזאת לצעוק משהו." התלהב סיריוס.
"אולי משהו כמו: אני מסנוול לאור האש שמתחת לקדירה של גרין,
שאכל אתמול מוות!" אמר ג'יימס. סיריוס צחק. היה זה סימן ברור
שהוא מקבל את הצעתו של ג'יימס. פיטר, לעומתו, נראה מודאג.
"אני חושב שאתם קצת מגזימים הפעם." הוא אמר.
"מה פתאום מגזימים? אתה תראה, זה יהיה ממש מצחיק. אבל ג'יימס,
אולי נעשה את זה לפני הריתוק? כדי שכל בית הספר ייראה?" הציע
סיריוס. ג'יימס חשב לרגע.
"כן. אבל אז חייבים לעשות עוד משהו. אולי פשוט נפוצץ כמה
פיליבסטרים באולם הגדול שנייה לפני שנרד למרתפים." אמר ג'יימס.
סיריוס הנהן בהסכמה.
"מצויין. מושלם." הוא אמר בשמחה. הם לחצו ידיים והחלו לעלות
לכיוון מגדל גריפינדור.
הם לא שמו לב שמתוך הצללים הופיע גרין.

"זה מושלם, גרין." אמר וולדמורט אל פרצופו של גרין שהופיע בתוך
הלהבות באח שמולו.
"תודה, אדוני."
"כן... מושלם. בדיוק כמו שאמר בלק הצעיר. אתה תעזור לי ולכמה
מתומכיי לחדור בתמימות לבית הספר, בתור האנשים שבאו לעזור עם
הריתוק הזה של שני הנערים, והזיקוקים שהם עומדים לפוצץ יהיו
כיסוי נפלא לקסמים שנבצע. כולם יניחו שזה מעשה קונדס, שלהם מן
הסתם." אמר וולדמורט. הוא נראה מאוד מרוצה מעצמו.
"נפלא, אדוני." אמר גרין.
"בהחלט. הוכחת את עצמך, גרין. כל הכבוד. עכשיו, חזור לבית
הספר. מחר בשעה חמש נחכה לך בשערי בית הספר."
ראשו של גרין נעלם מהלהבות. וולדמורט חייך, ואט אט הפך חיוכו
לצחוק מרושע.

היום שעלה למחרת נראה רגיל לגמרי לכל תלמידי בית הספר. הם קמו
מוקדם כרגיל, והלכו לשיעורים ברצון או באי רצון. לא היה כל
סימן לבאות באותו הערב. רק חמישה אנשים ידעו מה הולך לקרות ומי
יהיה אחראי לחלק מהמאורעות.
"טוב, אז הכל מוכן?" ווידא ג'יימס.
"כן," אמר סיריוס, "זיקוקים בתיק. כישוף ראש דלעת מדבר במחברת
ושרביטים בהכן. יש רק עוד דבר אחד שעליי לעשות."
"ומה זה?" שאל ג'יימס בסקרנות.
"אני רוצה לדבר עם קייטלין לפני הריתוק." ענה סיריוס.
"אתה לא מתכוון לספר לה, נכון?" נחרד ג'יימס.
"מה פתאום? אני רוצה... אני רוצה להגיד לה משהו." אמר סיריוס
בשקט. ג'יימס לא שאל עוד שאלות, אבל לא היה נראה שתשובתו של
סיריוס סיפקה אותו.
"בסדר. נתראה בשש וחצי באולם הגדול." אמר ג'יימס ופנה ללכת.
סיריוס פנה לכיוון השני, לחפש את קייטלין. הוא מצא אותה
במהירות, בדרך מהספרייה לארוחת הצהריים.
"היי, סיריוס." היא אמרה בשמחה. סיריוס חייך והחל ללכת לצידה.
"היי. תקשיבי, אני צריך לדבר איתך. זה חשוב." הוא אמר ולקח
אותה לפינה מעט מבודדת.
"מה קרה?" שאלה קייטלין.
"תראי, אני רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך ושאת הכי חשובה
לי בעולם." אמר סיריוס, אוחז בידיה. קייטלין חייכה.
"למה כל-כך חשוב לך להגיד לי את זה?" היא שאלה. סיריוס נאנח.
"לא יודע. למקרה שכל פעם שאני רואה אותך זו הפעם האחרונה." הוא
אמר. חיוכה של קייטלין נעלם.
"מה קרה, סיריוס?" היא שאלה בחשד.
"לא משנה. אני לא יכול לספר לך. אבל רק רציתי שתדעי את זה. אני
חייב לרוץ, ג'יימס מחכה לי." אמר סיריוס והלך משם במהרה.
קייטלין לא נראתה מרוצה כלל. היא ירדה אל האולם הגדול ושם,
בזמן שאכלו ארוחת צהריים, סיפרה לחברותיה מה בדיוק קרה.

בשעה שש וחצי נפגשו סיריוס וג'יימס באולם הכניסה ועברו פעם
אחרונה על פרטי "מבצע ריתוק 13", כפי שרמוס כינה את כל התעלול
המתוכנן. הם היו מאוד משועשעים מכל הרעיון, מבלי להעלות בדעתם
כי דבר נורא הולך לקרות באותו הזמן בדיוק.
"טוב. אז אני חושב שאנחנו מוכנים. תראה! סניוולוס. בדיוק
בזמן." אמר ג'יימס בשמחה. סיריוס גיחך ושלף את שרביטו. הם
התחבאו בפינה באולם כך שלא סנייפ, ולא אף אחד אחר, יכל לראות
שהם הטילו את הכישוף. סיריוס לחש כמה מילים, ומיד ראשו של
סנייפ התנפח ונהיה כתום, עד שנהיה לדלעת בה חתוכים פה, אף
ועיניים. תלמידים נעצרו להביט בו. חלקם צחקו, חלקם נראו מעט
מפוחדים. העניין הידרדר כאשר כישוף הדיבור החל לפעול וראש
הדלעת של סנייפ החל לצווח.
"אני מסנוול לאור האש שמתחת לקדרה של גרין, שאכל אתמול
מוות!"
"מה קורה כאן?" צעקה פרופסור מקגונגל, שלאור המהומה יצאה בריצה
מהאולם הגדול. היא נראתה לחלוטין מזועזעת ממה שראתה והיא חיפשה
את המקור לכל זה, אך ללא הצלחה.
"אני מסנוול לאור האש שמתחת לקדרה של גרין, שאכל אתמול
מוות!" המשיך ראש הדלעת של סנייפ לצעוק.
"האם זה מר סנייפ שם?!" הזדעקה פרופסור מקגונגל, "מר סנייפ!
הפסק עם זה מיד!"
אך ללא הצלחה. סנייפ המשיך לצעוק. היה זה מחזה מאוד מוזר. ידיו
התנופפו לכל עבר, מחפשות את שרביטו, והוא רץ לכאן ולכאן, נתקל
בדברים כיוון שלא יכל לראות, וראשו הדלעתי מצווח בקולי קולות.
"אני מסנוול לאור האש שמתחת לקדרה של גרין, שאכל אתמול
מוות!"
סיריוס וג'יימס נשארו בפינתם.
"עכשיו?" שאל ג'יימס.
"עכשיו!" אמר סיריוס. ג'יימס פוצץ את תיבת זיקוקי הפיליבסטר
ובקסם העיף אותם למרכז אולם הכניסה, כך שלסנייפ הייתה כעת גם
סכנת שריפה, אם היה נתקל באחד מהם.
פיצוצים רמים נשמעו מכל עבר. פרופסור מקגונגל נעלמה וחזרה
כעבור שנייה עם פרופסור דמבלדור, שבהינף שרביט ביטל את הקללה
של סיריוס, וסנייפ חזר למצבו הנורמלי. הפיצוצים נמשכו. זיקוקים
מכל צבע וצורה מילאו את האולם, והתלמידים נראו מוקסמים ושמחים.
היו אלו הזיקוקים הקסומים מהסוג שממשיך לרצד עוד שעות אחרי
הפיצוץ הראשוני.
"מי אחראי לכל זה?" קרא פרופסור דמבלדור בקול רם מאוד, אך עם
זאת רגוע.
"הניחוש שלי," אמרה פרופסור מקגונגל, "סיריוס בלק וג'יימס
פוטר."
"כן, כמובן." אמר פרופסור דמבלדור, אך היה נראה שהוא חשב שלא
רק בזה מדובר. כאילו הוא כבר ידע שמשהו אחר מתרחש.
לפתע מילא אור אדום את האולם וצרחה נשמעה. פרופסור דמבלדור החל
להתקדם לכיוון הצרחות, וכולם פינו לו דרך, עד כי היה ניתן
לראות בבירור אחת מתלמידות השנה השלישית מתפתלת מכאבים על
הרצפה. מעליה עמדו פרופסור גרין ועוד לפחות עשרים אנשים זרים
שפניהם הוסתרו בברדסים שחורים ומסיכות.
פרופסור דמבלדור הביט בהם בכעס, אך לא היה נראה מופתע. פיצוצי
הזיקוקים המשיכו להדהד מדי פעם ורבים מהתלמידים צרחו למראה
האנשים הזרים. היה נראה שפרופסור דמבלדור ידע בדיוק מול מי הוא
עומד. שרביטו היה מונף בידו, מוכן להגן על עצמו, וכנראה גם על
כל בית הספר כולו.
"זוז הצידה, דמבלדור. אין לך סיכוי נגד וולדמורט ואוכלי המוות
שלו ביחד. לא. לא תוכל נגד התקפת פתע שכזאת. אתה יודע את זה."
אמר וולדמורט.
"ובכן, אני חושב שאתה טועה. אני לא אתן לך לפגוע באיש מהאנשים
שנמצאים בהוגוורטס." אמר דמבלדור ברוגע.
"מטרתי היא להשמיד את הוגוורטס, כיוון שהוא ראיה מוצקת לקיומי
ולקיומם של תומכי, ואני ידוע כאחד שמשיג את מטרתו כמעט תמיד."
אמר וולדמורט בביטחון. דמבלדור חייך.
"אם כך, יש לנו בעיה, מכיוון שאני גם כמעט תמיד משיג את
מטרותיי." הוא אמר ברוגע. אז הוא הסתובב להביט בפרופסור
מקגונגל. סיריוס וג'יימס, שהביטו מהצד, חשבו שהיה זה צעד
טיפשי, אבל היה נראה שוולדמורט לא העז לפעול נגד דמבלדור.
עדיין.
"מינרווה, דאגי שכל התלמידים ייצאו מכאן מיד. קחו אותם
להוגסמיד." הוא פקד על פרופסור מקגונגל, שלא היססה לרגע ומיד
החלה להוציא את כל התלמידים החוצה, בעזרתם של שאר המורים.
"קדימה! אחריי לכיוון הוגסמיד! בלי וויכוחים! מדריכים ומורים,
וודאו שכל התלמידים נמצאים! איפה מר בלק ומר פוטר? סיריוס
בלק! ג'יימס פוטר!" קראה פרופסור מקגונגל. סיריוס וג'יימס
הופיעו לצידה.
"אנחנו כאן." אמר ג'יימס. פרופסור מקגונגל החלה להוביל את
התלמידים לכיוון הוגסמיד.
"איפה קייטלין? ורמוס?! איפה הם?" שאל סיריוס בחרדה, מחפש את
חבריו בעיניו.
"סיריוס!" נשמעה קריאה מאחוריו. הוא הסתובב.
"קייטלין! את בסדר? איפה כולם?" הוא שאל, אוחז בידה וממשיך
ללכת.
"לילי, אמילי וקריסטין הלכו לפניי, משום מה יחד עם סנייפ. רמוס
ופיטר באזור של הרייבנקלואים, גם בהתחלה." אמרה קייטלין. היה
נראה שסיריוס נרגע.
קולות פיצוץ רמים נשמעו מטירת בית הספר וכשהגיעו להוגסמיד, היה
ניתן לראות עשן ואש עולים ממנה, ונראה היה שכל כולה עולה באש.
בלי לומר דבר, כל המורים מלבד פרופסור מקגונגל רצו במהרה בחזרה
לבית הספר.
"אני מקווה שלא נשאר אף תלמיד בפנים." אמרה פרופסור מקגונגל
בדאגה.
"לא, בדקנו. כולם כאן." אמרה פרופסור מיסטיק ורצה לבית הספר.
"פרופסור מקגונגל," ניגשה אליה קייטלין, "מה קורה?"
"אני לא יודעת, העלמה ווייט. מיד כשדמבלדור ימסור הודעה, אני
אעביר אותה אליכם. אל תדאגי." היא אמרה, אך נראתה מאוד מודאגת.
קייטלין חייכה בקושי וחזרה לשבת על המדרכה לצד סיריוס
וג'יימס.
"הנה אתם!" אמרה לילי, שהופיעה עם אמילי לצידה. כמה שניות לאחר
מכן התיישבו שם גם רמוס ופיטר.
"אני מניח שעד הזיקוקים הכל היה מעשה ידיכם?" שאל רמוס.
"בוודאי. וגם הזיקוקים." הבהיר סיריוס, אך הוא לא צחק. הוא
נראה מאוד רציני, וכמוהו גם ג'יימס.
"לדעתי יסגרו את בית הספר." אמרה לפתע קריסטין.
"אל תגידי את זה!" קראה אמילי, דמעות בעיניה. היא נראתה מאוד
מפוחדת.
"אל תדאגי, אמילי," אמר רמוס, "אני בטוח שיהיה בסדר. מתישהו."
אמילי חייכה חיוך קלוש.
לפתע נשמע צלצול מוזר וחזק, ואז קולו של פרופסור דמבלדור,
מוגבר בעזרת קסם.
"תלמידים ותלמידות. אני שמח להודיע לכם כי הצלחנו לנטרל את
הפולשים לבית הספר, אם כי נגרם נזק רב לטירה. לא ניזוק שום דבר
מרכושכם האישי, אך תיאלצו לשוב הביתה כעת, לשם יישלחו
מזוודותיכם. עליי לציין כי אני לא יודע מתי תוכלו לשוב לכאן.
בטוחני כי תיקון הטירה ייקח כמה שעות בלבד, אך ייתכן וניאלץ...
להשבית את בית הספר עד להודעה חדשה. כולכם תקבלו פרטים על
ההמשך." אמר פרופסור דמבלדור. לפתע הופיעה מאחוריו רכבת
האקספרס האדומה. חושך החל לרדת.
"הביתה?! עד להודעה חדשה!" קראה לילי בחרדה.
"הם באמת סוגרים את בית הספר!" אמרה אמילי. הם עלו בחוסר רצון
לרכבת והתיישבו כולם בתא אחד בסופה.
"אני לא מאמין." מלמל סיריוס. הוא ישב ליד החלון, מחבק את
קייטלין שישבה לצידו. אמילי התייפחה על כתפו של רמוס, וג'יימס
ולילי פשוט ישבו שם ושתקו. קריסטין הלכה לשבת עם חבריה לבית
סלית'רין ופיטר ישב מול סיריוס, כולו רועד, והוא מלמל דברים לא
ברורים.
"מעניין אם הודיעו להורים שלנו." תהתה לילי.
"אני מניחה שכן." אמרה קייטלין. סיריוס נאנח.
"אני ממש לא רוצה לחזור הביתה עכשיו." הוא אמר בעצבות. קייטלין
הביטה בו ולפתע צץ במוחה רעיון.
"אני בטוחה שאבא שלי לא יתנגד לארח אותך קצת!" היא אמרה.
סיריוס חייך.
"באמת?"
קייטלין הנהנה וסיריוס הודה לה. דלת התא נפתחה. ורוניקה נכנסה,
והיא נראתה חיוורת לגמרי. עיניה היו אדומות ונפוחות.
"ורוניקה!" קראה קייטלין וקמה לעבר אחותה, "מה קרה לך?"
ורוניקה לא ענתה. היא רק הביטה בקייטלין במבט ריק.
"ורוניקה," אמרה לילי בשקט, "מה קרה?"
"ראיתי את זה. ידעתי. וניסיתי לעצור אותו. הוא... הוא הטיל
עליי את הקללה הזאת של העינויים..." מלמלה ורוניקה.
"זאת היית את?!" קראה קייטלין בזעזוע וחיבקה את אחותה. הן
התיישבו. קייטלין ידעה שאין דבר שתוכל לעשות למען אחותה כרגע,
מלבד להיות איתה ולא להשאיר אותה לבד. כשיגיעו הביתה, אביה או
ג'רמי ידעו מה לעשות.
תחנת קינגס קרוס נראתה באופק, ותלמידים החלו להתארגן לקראת
הירידה מהרכבת, אם כי בלי המזוודות לא היה הרבה מה לעשות.
כל ההורים כבר חיכו בתחנה, מלבד הוריו של סיריוס.
"זה לא הגיוני שהם יודעים שאני הולך איתך..." אמר סיריוס
כשקייטלין הציעה את האפשרות.
"טוב, נכון." היא הסכימה.
אביה וג'רמי חיכו להם שם. קייטלין, ורוניקה וסיריוס נפרדו
מכולם ויצאו אחריהם מהתחנה. הם נדחקו למושב האחורי במכוניתו של
ג'רמי ונסעו משם ישר הביתה.

פרק 13: המפלצת מלוך נס

קייטלין חיטטה בארון הבגדים שלה בחיפוש אחר מצעים. סיריוס ישב
על הכיסא לצד שולחן הכתיבה שלה ועיין בספר על קוסמים מפורסמים
שאיבדו את כל מה שהיה להם.
"מעניין. לא ידעתי שפריסבי מטקה ניסה לעשות קסם מוזר על
המלכה..." הוא מלמל.
"ניסו להשתיק את זה, אבל זה לא ממש הצליח. הוא נכנס לשנה
לאזקבן בגלל זה," אמרה קייטלין ממעמקי הארון.
"מה את מחפשת שם? את הכניסה לארץ עוץ?" תהה סיריוס בחיוך.
קייטלין הגיחה מתוך הארון ובידה סט מצעים בצבע כחול כהה.
"מצאתי," היא אמרה בחיוך, "אני רואה שהספר מעניין אותך. קראתי
אותו כבר כמה פעמים טובות, אז אתה יכול להשאיל אותו אם אתה
רוצה."
סיריוס חייך.
"יכול להיות שאני אעשה את זה," באותו הרגע נכנס ינשוף חום לתוך
החדר בטיסה.
"פלואור!" קראה קייטלין.
"פלואור?" תהה סיריוס. קייטלין חייכה והסירה את המכתב מרגלו של
הינשוף, שעף והצטרף אל מילק ולאונרד, הינשוף הלבן של סיריוס,
בכלוב למסיבת משלוחים.
"כן, זה הינשוף של לילי," אמרה קייטלין ופתחה את המכתב. חיוך
התפרש על פניה.
"שוב השטויות שלכן?" שאל סיריוס.
"כאילו שמה שאתה וג'יימס עושים זה לא שטויות," היא אמרה, "לא,
לילי מספרת שאמילי רוצה לארגן איזה טיול של שלושה ימים
בסקוטלנד, בגלל שכבר הודיעו שזה ייקח יותר משבוע לתקן את
הטירה."
"נשמע נחמד. את מי היא מארגנת בדיוק?" שאל סיריוס בהתלהבות.
"ובכן, אותי ואת לילי, ובוודאי גם את קריסטין. והיא כותבת
שאמילי מתעקשת להזמין גם אתכם." ענתה קייטלין, מעיינת במכתב.
"אותנו? אותי ואת ג'יימס?"
"ורמוס ופיטר." השלימה קייטלין. סיריוס חייך וביקש לקרוא את
המכתב. החיוך התרחב על פניו שעה שקרא את כתב ידה הקטנטן של
לילי.
"זה נשמע נהדר. כולם יודעים?"
"הקשר הועבר לכולם, אני מניחה. בטח אמילי שלחה מכתבים ללילי
ולרמוס והם יעבירו את הכל." שיערה קייטלין.
"איזה יופי. ומה את אומרת?" שאל סיריוס בהתלהבות.
"מה כוונתך? נראה לך שאני אוותר על טיול לסקוטלנד?" קראה
קייטלין בשמחה ופנתה לכתוב תשובה ללילי. כשסיימה לכתוב את
המכתב היא התיישבה על מיטתה וצפתה בפלואור מתעופף לו הרחק משם.
סיריוס התיישב לצדה.
"את חושבת שיהיה מפחיד לחזור להוגוורטס אחרי כל מה שקרה?" הוא
שאל. קייטלין הרהרה בזה לרגע.
"אני לא יודעת. סביר להניח שהמורים יפקחו את עינם השלישית או
משהו כזה ואולי גם יהיו בעיות עם אימוני ערב של קווידיץ', אבל
אני מניחה שדמבלדור יכול לדאוג לבטחון הטירה בקלות, עכשיו
כשהוא יודע שקיים איום..." היא אמרה לבסוף.
"אני מאוד מקווה שאת צודקת," אמר סיריוס בשקט.
"טוב, כדאי שארד לספר לאבי על הטיול ולשאול אותו אם הוא מסכים.
לילי אומרת, שאם אנחנו מסכימים אז נצא כבר מחר בבוקר! בכל
מקרה, אתה צריך לדבר עם ההורים שלך גם." אמרה קייטלין ופנתה
לצאת מהחדר.
"אני לא יכול," אמר סיריוס. קייטלין נעצרה והסתובבה להביט בו.
"למה?" היא שאלה. סיריוס נראה קצת עצוב וקצת כועס בו זמנית.
"לא אכפת להם איפה אני. לא אכפת להם לאן אני הולך. ראית שהם לא
חיכו ברציף. ראית שהם לא שלחו ינשוף שימצא אותי. הרי אין שום
דרך בה יכלו לדעת שאני אצלך." הוא אמר בתסכול.
"איך זה יכול להיות שהם לא מחפשים אותך?" שאלה קייטלין בחרדה.
היא לא הצליחה להבין איך זה שלהורים לא אכפת מהילד שלהם.
סיריוס נאנח ונראה כאילו הוא לא רוצה, או אולי מפחד, לדבר על
זה. קייטלין התיישבה לצידו.
"אתה יכול לספר לי, אתה יודע..." היא אמרה.
"אני יודע..." אמר סיריוס, "אבל זה לא קל להודות בזה שההורים
שלך חושבים שאתה כישלון מוחלט."
"מה? למה שהם יחשבו ככה?" נחרדה קייטלין.
"תראי, ההורים שלי, כל המשפחה שלי, הייתה ועדיין נמצאת בחלקה,
בסלית'רין. מלבדי." הסביר סיריוס.
"מי נמצא עכשיו בהוגוורטס מהמשפחה שלך?" התעניינה קייטלין.
"בלטריקס בלק..."
"אה, נכון... אבל מה זה משנה אם אתה בגריפינדור ולא בסלית'רין?
העיקר שאתה קוסם, לא?"
"תראי, בעיניי המשפחה טהורת הדם הנפלאה שלי," אמר סיריוס
בציניות, "סלית'רין הוא לא רק בית, זו גם גישה ודעה ודרך
חיים."
"הם... ההורים שלך... הם לא... הם לא אוכלי מוות, נכון?" שאלה
קייטלין בחשש.
"לא. אבל אם זה לא היה מסכן את החיים היקרים שלהם, הם בטוח היו
מצטרפים בדילוגים!" אמר סיריוס בכעס. קייטלין נאנחה.
"אולי בכל זאת תשלח להם ינשוף? שלפחות יידעו שאתה לא באנגליה
למשך שלושת הימים הקרובים," היא הציעה לבסוף.
"הם אפילו לא יפתחו את המכתב, אני יודע את זה," ביטל סיריוס את
האפשרות והשתתק.
"בסדר. אני רק אלך להגיד לאבא שלי ואני כבר אחזור. אל תעשה שום
דבר טיפשי, טוב?" אמרה קייטלין בחצי חיוך מאולץ. סיריוס הנהן
והיא יצאה מהחדר.

כבר בבוקר שלמחרת התייצבו קייטלין וסיריוס בביתה של לילי עם
תרמילים מלאים בבגדים ובכסף מוגלגי. השעה הייתה מאוד מוקדמת
וכולם היו ישנוניים לחלוטין.
"טוב, בואו נצא לכיוון תחנת האוטובוס," אמרה לילי והובילה את
כולם החוצה, "להתראות אמא, להתראות אבא!"
"לילי אוונס! תגידי שלום לאחותך!" נשמע קולה העצבני של אמה של
לילי. לילי נאנחה.
"שלום פטוניה." אמרה לילי ללא כוונה והם יצאו במהרה מהבית.
"אני תוהה, לילי, האם פטוניה בכלל שמעה אותך?" שאלה אמילי
כשהיו בדרכם לתחנה.
"סביר להניח שכן, אבל היא לא הייתה עונה לי גם אם היו נותנים
לה שק מלא באוניות," ענתה לילי. היא לא נשמעה פגועה מכך, אלא
די משועשעת.
"לא מאוד חכמה, אחותך," קבע ג'יימס בחוסר מחשבה.
"ג'יימס!" קראה לילי, "אחרי הכל, היא אחותי!"
ג'יימס חייך.
"מצטער, לא חשבתי על זה."
"כן, זה די ברור!" הטיחה בו לילי, "וגם לא ממש מפתיע!"
וכך הם המשיכו להעיר הערות עוקצניות זה לזה עד שהגיעו לתחנת
האוטובוס הקטנטנה בפינת הרחוב. לא היה שם איש מלבדם
וכשהאוטובוס האדום והישן הגיע, הוא היה ריק מלבד שני אנשים
שישבו במושב האחורי ונמנמו להם בשלווה. הם שילמו כל אחד על
כרטיס לסקוטלנד, עד לכפר אליו היו צריכים להגיע.
"בואו נשב בצד של השמש," אמרה אמילי, "קר לי נורא."
כולם הנהנו בהסכמה והחלו להתארגן עם התיקים.
"קייט, בואי נשב כאן!" קראה לילי והצביעה על מושב שנראה מאוד
נוח.
"טוב, אבל אני רוצה ליד החלון!" ענתה קייטלין והתיישבה לצד
החלון. קריסטין ואמילי תפסו את המושב שלפניהן והבנים התיישבו
בספסלים מאחוריהן ומיד החלו לעשות רעש ובלגאן.
"אולי תהיו קצת יותר מתורבתים?" אמרה קריסטין לבסוף. ג'יימס
צחק.
"למה? זה הורס את כל הכיף!" הוא אמר. סיריוס החל לצחוק לאות
הסכמה.

"הנה המפתחות לחדרים שלכם," אמרה הפקידה בדלפק בית האירוח
הכפרי בו החליטו להתאכסן, "כל מה שתצטרכו, אל תתביישו לפנות
אלינו. מקווה ששהותכם בסקוטלנד תנעם לכם!"
לילי חייכה ולקחה ממנה ארבעה מפתחות מיושנים ומעט חלודים.
"בואו נתחלק לחדרים. שניים בכל חדר. בלי ערבובייה של בנים
ובנות, בבקשה," לקחה לילי את הפיקוד.
"כמה מיושן ושמרני!" מחתה קריסטין אך חייכה בהתנצלות כשראתה את
פרצופה של לילי.
"טוב, אז..." החלה לילי לדבר, אך נקטעה על ידי ג'יימס.
"זה לא ברור קצת? בואו פשוט נלך עם המובן מאליו. את עם
קייטלין, ואני עם סיריוס. מה שנשאר, נשאר." הוא סיכם בקצרה.
רמוס גיחך.
"מה שתגיד..." מלמלה לילי, "בואו נעלה למצוא את החדרים. אנחנו
מחדר מספר 1 עד מספר 4."
הם עלו לקומה השנייה במדרגות עץ יפות, כשהם מביטים על הבית
בעניין. כל האווירה והעיצוב של הבית היו מאוד כפריים, הכל היה
מצופה בעץ אורן והרצפה הייתה אף היא מעץ. תמונות יפות של נופי
סקוטלנד, או סקוטים בביגוד מסורתי עם חמת חלילים, היו תלויות
על הקירות והכל היה מאור באור של נרות שדלקו במנורות שעל
הקירות. דלתות החדרים היו עשויות מעץ כהה מאוד, ועל כל אחת
מספר מהודר בצבע זהב.
"טוב, הנה החדרים שלנו. סיריוס וג'יימס, קחו את חדר מספר 1 וכן
הלאה. אני וקייט בארבע," אמרה לילי וחילקה את המפתחות.
"נפגשים בחדר שלנו בעוד שעה, אחרי שהתארגנתם ונראה אם נעשה
משהו היום. כבר ממש מאוחר..." אמרה קייטלין. כולם הנהנו לאות
הסכמה ונכנסו לחדריהם. קייטלין חיכתה שלילי תפתח את הדלת ואז
עקבה אחריה פנימה. החדר היה מואר אף הוא בנרות. שתי מיטות עץ
יפות עמדו זו לצד זו וחלון גדול היה ליד אחת מהן. לכל החדר
הייתה אווירה סקוטית כפרית ואח בוערת חיממה אותו.
"איזה יופי. זה נראה מאוד נוח," התלהבה לילי. קייטלין חייכה
וקפצה על המיטה הקרובה לחלון.
"מאוד מאוד נוח!" היא אמרה בשמחה. לילי הביטה בה לכמה שניות.
"מעולם לא ראיתי אותך קופצת על מיטה..." היא אמרה בהרהור,
"השתנית."
"לילי, עכשיו זה הזמן? בואי נניח את המזוודות, נתקלח ונתארגן.
בעוד שעה כולם יבואו הנה," אמרה קייטלין.
"לא לרעה, קייט. הלוואי וגם אני הייתי יכולה להשתחרר ככה."
קייטלין שתקה לרגע והביטה בחברתה.
"את יכולה, אם את באמת רוצה, את יודעת את זה. קחי את המיני
טיול הזה כהזדמנות להראות לכולם ולעצמך בעיקר שאת יכולה להיות
ספונטנית או משוחררת."
"איך? איך משתחררים? איך את השתנית ככה?" שאלה לילי בייאוש
והתיישבה על המיטה השנייה.
"תלכי עם הרגשות ואל תפחדי מהם," אמרה קייטלין בקצרה, "אני
הולכת להתקלח, ברשותך."
היא לקחה בגדים מהתיק ונעלמה מאחורי דלת המקלחת.

סיריוס יצא מהמקלחת, שיערו הרטוב מרטיב את חולצתו השחורה.
ג'יימס הביט בו בייאוש.
"סופסוף יצאת משם. צריך ללכת לחדר של קייטלין ולילי," הוא אמר
במהירות. סיריוס הנהן והם יצאו מהחדר כשג'יימס אוחז במפתח,
בדיוק כדי לפגוש את רמוס ופיטר סוגרים את דלת חדרם.
"בדיוק בזמן." קבע רמוס ודפק על דלת חדר מספר 4.
"פתוח!" נשמע קולה של לילי מבפנים. רמוס פתח את הדלת ונכנס,
אחריו כל השאר. אמילי וקריסטין כבר התמקמו בכורסאות הנוחות
שלצד האח, לילי עמדה מול המראה ואספה את שיערה בקפידה וקייטלין
הייתה שרועה על מיטתה שלצד החלון ועיינה בירחון סקוטי מוגלגי.
"יש גברים בשטח, בנות!" קרא ג'יימס, גורם לסיריוס לצחוק. לילי
הפנתה מבטה מהמראה, שיערה אסוף לצמה.
"שמנו לב, לידיעתך. זה לא ממש משנה לאף אחת מאיתנו," היא אמרה
בחדות.
ג'יימס חייך והתיישב על המיטה הפנויה. סיריוס, לעומתו, התיישב
לצד קייטלין וחיבק את כתפה.
"טוב...", אמר רמוס בענייניות, "אז מה עושים כדי לצאת מהדיכאון
של מה שקרה בהוגוורטס?"
"בואו פשוט נלך לטייל או משהו כזה," הציע פיטר.
"כן, פיט, זה היה הרעיון." אמר סיריוס בגיחוך. פיטר הסמיק מעט
אך לא ענה.
לילי נאנחה.
"אפילו לחברים שלך אתה לא נחמד... מה יהיה? אפשר לבקש שלפחות
ביומיים וחצי הקרובים תראה קצת יותר בגרות?" היא אמרה בכעס.
"בסדר, בסדר! תירגעי!" אמר סיריוס והרים את ידיו כאילו הוא
נכנע.
"מספיק עם השטויות. שמעתי שאגם לוך נס נמצא פה בקרבת מקום,
אולי נלך לחפש אותו?" הציעה אמילי.
"רעיון מעולה!" התלהב ג'יימס וכולם הצטרפו אליו להתלהבות.
"מצויין. אם ככה, נצא מחר עם הזריחה ו...", החלה לילי לומר, אך
נקטעה מיד.
"עם הזריחה?! למה כל-כך מוקדם?" הזדעק פיטר לפתע.
"כדי שלא נחזור עם השקיעה, פיטר." הטיחה קייטלין. פיטר השתתק
בשנית.
"בקיצור, הכוונה היא שבשש וחצי ניפגש למטה, נקנה ארוחת בוקר
בחנות של הבית ונצא לדרך. עם מפה, רמוס." אמרה לילי כשראתה את
מבטו המודאג של רמוס. הוא חייך.
"אם ככה, אז בסדר. אני תיכף נרדם פה, אז לילה מצוין וחלומות פז
לכולם." הוא אמר ויצא מהחדר. שאר הבנים הלכו בעקבותיו, מברכים
את הבנות בלילה טוב ושקט.
"אני לא מאמינה שהתעקשת לגרור אותם איתנו, אמילי!" התעצבנה
לילי ברגע שהייתה בטוחה ששמעה את דלתות חדריהם של הבנים
נטרקות.
"אוי, זה לא כל-כך נורא, לילי! אני דווקא ממש שמחה שהם באו
איתנו." אמרה קריסטין בחיוך.
"למה זה משנה לך, את לא עם סנייפ?" שאלה לילי מבלי לחשוב כלל.
"לא. רק הלכנו יחד לנשף, זה לא אומר שום דבר," ענתה קריסטין
בקור רוח, "ובכלל, שמעתי שלו ולורוניקה יש איזה קטע עכשיו."
"ורוניקה?!" הזדעקה קייטלין, "מה לה וליצור חסר החיים הזה?"
"קייט! ממתי את מדברת ככה?" התפעלה אמילי.
קייטלין רק חייכה.

"הולך להיות יום ממש יפה היום," ציינה קייטלין בשמחה. היא ישבה
על אדן החלון הפתוח לרווחה בחדרה, בשעה שלילי התלבשה במקלחת.
"מעולה," קראה לילי, וכעבור כמה שניות היא יצאה, לבושה בבגדי
מוגלגים חמים ונוחים.
"מתאים לך. בואי נרד ללובי." אמרה קייטלין. הן לקחו את
תרמיליהן ויצאו מהחדר. בכורסאות הנוחות שבלובי הקטן ישבו
אמילי, קריסטין, רמוס ופיטר.
"איפה ג'יימס וסיריוס?" שאלה לילי. פיטר גיחך.
"זאת הפעם הראשונה שאני מתעורר וג'יימס עדיין ישן..." הוא
מלמל. רמוס צחק קלות.
"על מה אתה מדבר, ישנוני?" נשמע קולו של ג'יימס מהמדרגות, "זה
רק סיריוס שעוד לא התעורר הבוקר."
רמוס נאנח בייאוש.
"שמישהו יילך להעיר אותו. מישהו שלא אכפת לו לאבד את חייו או
משהו בסגנון," הוא אמר בחצי צחוק.
שתיקה נפלה וכולם הביטו זה על זה.
"אני חושבת שג'יימס הכי מתאים לעבודה," אמרה לילי לבסוף וזכתה
למבט חד מג'יימס.
"לא נראה לי. אין לי שום שיטות להעיר דובים משנת החורף שלהם."
"באמת! תשאירו את זה לי!" אמרה קייטלין לבסוף ונעלמה במעלה
המדרגות.
"היה נעים להכיר אותה..." מלמל ג'יימס. אמילי צחקה.
"זה עד כדי כך מסובך להעיר אותו?" היא שאלה. ג'יימס ורמוס
הנהנו ופיטר גיחך.
"אלא אם כן הוא מחליט שכבר קיץ..." הוא אמר בשקט וגרם לכולם
לצחוק.
כעבור חצי שעה קייטלין הופיעה בשנית ואיתה סיריוס, שנראה ישן
לחלוטין.
"טוב, הגיע הזמן. בואו נצא. רמוס, המפה אצלך?" שאלה קריסטין.
רמוס הנהן והניף את המפה למעלה. הם יצאו מהבית לכיוון החורשה
הקרובה.
"ממש יפה כאן," ציינה לילי, מביטה בעצים הירוקים שצמחו אל על.
כולם הסכימו איתה. הם הלכו להם בשקט בתוך החורשה, נאלצים לעצור
מדי פעם כדי לאפשר לעדר כבשים לעבור, או כדי לנוח ולשתות מעט
תה.

משרדו של פרופסור דמבלדור היה מלא באנשי משרד הקסמים ומורי
הוגוורטס, כולם יושבים על כורסאות נוחות בצפיפות. פרופסור
דמבלדור ישב בכסאו מאחורי השולחן ולצידו פרופסור מקגונגל.
"ובכן, ביקשתי מכם לבוא לכאן עקב התקרית שהתרחשה כאן לפני
יומיים. לפני שנתחיל לדון בתוצאותיה, עלינו לחשוב מה הביא
להתרחשותה," פתח דמבלדור בנימה קודרת.
"זו אינה בעיה, אדוני. הרי מובן מאליו שהכל טמון בתעלול של
פוטר ובלק," אמר פרופסור גרין בתקיפות.
"לא, פרופסור גרין, אין זו אשמתם. כמובן, אם הנסיבות היו
אחרות, הייתי דורשת שייענשו על התעלול הפזיז הזה, אך מה שקרה
בלילה ההוא לא שייך לכך. הם לא ידעו שוולדמורט ייכנס לבית הספר
וינסה להרוג את כולנו." אמרה פרופסור מקגונגל, מגנה על
תלמידיה. פרופסור גרין עמד להגיב, אך ראה את מבטו של דמבלדור
והשתתק.
"מינרווה צודקת, גרין." הוא אמר בקצרה.
"ובכן," קם שר הקסמים על רגליו, "זה הזמן לדון בתוצאות ובאמצעי
הבטיחות שיש לנקוט, אם בכוונתנו לפתוח שוב את בית הספר."
"וזו בהחלט הכוונה, אדוני. קשה לי להאמין כי וולדמורט ינסה שוב
דבר כזה בקרוב, ולכן אין צורך להציב דרקונים בשערינו, אך על
המורים והמדריכים יהיה לפקוח עין שלישית ולדווח על כל דבר
חשוב," אמר דמבלדור, ואז הפנה את מבטו לפרופסור מקגונגל,
"ויהיה עלינו לנהל שיחה עם פוטר ובלק, ועם כל התלמידים בפרט.
יש להזהיר אותם מלעשות מעשי שטות בזמן הקרוב, עד שנהיה בטוחים
לגמרי שזה נגמר."
פרופסור מקגונגל הנהנה בהסכמה.
"אינך חושב שיש לנקוט בצעדים להכנסתו של וולדמורט הזה והעוזרים
שלו, איך שהם לא נקראים, לאזקבאן, דמבלדור?" שאל שר הקסמים
בתקיפות.
"תראה, אני בטוח שיש צורך בכך, אך אנחנו כרגע דנים בבית הספר,
ולא בכל קהילת הקוסמים. זוהי העבודה שלך," ענה דמבלדור
בביטחון.
"אני חושב שנזדקק לעזרתם של כל הקוסמים החזקים, אינך חושב
כך?"
"בוודאי. וכשיגיע הרגע, נעזור."

"אהבת חיי, אל תעזבי אותי. בלעדייך אני מת, נשבעתי שדיברתי רק
אמת!" צרחה קייטלין את שירם הידוע של הקוסמונאלים מפלוטו.
"ואם תלכי, אאבד את ראשי וכל רגש אנושי!!!" המשיכה קריסטין
בקולי קולות.
"טוב, נדמה לי שמספיק לנו פריסבי מטקה להיום," קבע ג'יימס בקול
רם והבנות הפסיקו לשיר.
"יכולת לבקש יותר יפה!" אמרה קייטלין בתקיפות. סיריוס צחק.
הם הלכו כך כבר שעה, ולבסוף הגיעו לקצה החורשה, שם התפרש
לפניהם האגם המפורסם - לוך נס.
"אתם חושבים שהמפלצת הזאת באמת קיימת?" שאלה לילי בסקרנות,
מתקרבת לשפת האגם.
"לי זה נשמע כמו סתם אגדה, אבל אחרי כמה שנים בהוגוורטס כל דבר
נראה לי אפשרי." אמרה אמילי ונשמעה לא פחות מסוקרנת מלילי.
"היא בוודאי קיימת. בכל אגדה יש שמץ של אמת," אמרה קריסטין
בביטחון.
"בואו נאכל ארוחת צהריים, אני ממש רעב!" הציע סיריוס וזכה
להסכמת חבריו. הם התיישבו בקרבת שפת האגם ופתחו את סל הפיקניק
שארגנו מוקדם בבוקר.
"בתיאבון," אמרה קייטלין בשמחה כשהבנים החלו להתנפל על האוכל,
דבר ששיעשע את קריסטין.
"בהחלט יש להם..." היא אמרה בבדיחות הדעת, מגישה לעצמה אוכל.
לפתע, ללא כל אזהרה, החלה האדמה לרעוד תחתיהם. בבת אחת קמו
כולם על רגליהם והביטו סביבם, מחפשים את המקור למהומה.
"מה קורה כאן?" שאלה אמילי בבהלה.
"זה כאילו בא מהאגם!" אמר רמוס והצביע על המים, שגלים קטנים
החלו להופיע בהם. רעש האדמה הלך והתחזק עד כדי שהם נאלצו לאחוז
זה בזה כדי לא ליפול. וכשם שבאו, כך גם לפתע פסקו הרעידות ושוב
היה שקט ליד האגם, אך הם נשארו עומדים, דרוכים.
"אתם חושבים מה שאני חושבת?" שאלה קייטלין בחשש.
"המפלצת מלוך נס..." לחש פיטר מאחוריה. ברגע בו יצאו מילים אלו
מפיו, החלו המים להתמלא בגלים שוב, אך האדמה לא רעדה תחתיהם,
ונראה היה שהכל מתרחש באגם.
"היא באמת קיימת!" קראה לילי בעוד המים רועשים וגועשים.
"תתרחקו משפת האגם!" צעק ג'יימס והם הלכו לאחור, מתרחקים עוד
ועוד מהמים. מתוך האגם החלה לצאת איזו חיה שהם לא זיהו.
"זה נראה כמו דרקון שחי במים או משהו כזה," אמרה לילי בשעה
שעמדו כולם ובהו במפלצת, שהביטה בהם במבט מפחיד.
"יותר כמו שילוב של דרקון ותנין," אמר ג'יימס.
"זה לא הזמן להחליט איך המפלצת של לוך נס נראית, אתם לא
חושבים?!" קרא סיריוס. ג'יימס ולילי השתתקו מיד.
"בואו פשוט נברח מכאן!" הציעה אמילי בצעקה.
"כשאני אומר 'עכשיו!' כולם רצים בחזרה לחורשה. נקווה שהיא
יכולה לחיות רק במים." אמר רמוס בהחלטיות. הוא הביט במפלצת ואז
צעק, "עכשיו!"
הם פרצו בריצה מטורפת אך עד מהרה נעצר סיריוס, בדיוק לקול
שאגתה של המפלצת.
"קייטלין, בואי כבר!" הוא צעק. קייטלין נשארה לעמוד במרחק די
בטוח מהאגם והביטה במפלצת המאיימת.
"לא, חכו רגע! זה יותר מדי חשוב מכדי לברוח. יש לנו כאן
הזדמנות לפגוש באגדה סקוטית עתיקה!" היא אמרה בהתרגשות.
"את משוגעת לגמרי? היא מסוגלת להרוג אותנו בשנייה!" צעק סיריוס
וניסה לגרור אותה. היא השתחררה מאחיזתו והביטה באגם כאילו
הייתה מהופנטת.
"המפלצת בטח היפנטה אותה!" אמרה לילי.
"מה פתאום, לילי! אין לה כוחות כאלה," ביטלה קריסטין את
האפשרות.
"מה זה משנה איזה כוחות יש לה או אין לה?" צעק סיריוס, "תעזרו
לי לשכנע את קייטלין לברוח מכאן!"
לילי נאנחה.
"אני חוששת שלא נוכל. היא עקשנית כמו פרד כשמדובר באגדות
והיסטוריה."
"רק תשימו לב," אמרה לפתע קייטלין בשקט, "שאנחנו עומדים כאן
וצועקים, או יותר נכון, אתם צועקים, כבר כמה דקות והמפלצת עוד
לא ניסתה אפילו לפגוע בנו."
שתיקה נפלה.
"היא צודקת," אמר ג'יימס במחשבה עמוקה, "מעניין למה?"
"לא נראה לי שהיא מסוכנת. כנראה שהסקוטים פחדו ממנה, מהופעתה
החיצונית, ולא ידעו איך לקרוא לה, ולכן כינו אותה 'מפלצת'."
אמרה קייטלין בהרהור, עיניה עוד נעוצות במפלצת.
"טוב, אפשר להבין אותם, היא די... איך לומר? מפלצתית..." אמרה
לילי, עוד מפוחדת.
"טוב, אם היא לא מסוכנת, אולי פשוט... פשוט נלך מכאן?" הציעה
אמילי בשקט. קייטלין הסירה את עיניה מהאגם והנהנה.
"כן, כבר מתחיל להיות מאוחר ויש עוד כשעה הליכה בחורשה לפני
שנגיע לבית," היא אמרה ולאט ובזהירות, בעוד המפלצת חוזרת לצלול
באגם, הם פנו והלכו משם.

אמילי התהלכה לבדה בחצר בית האירוח והביטה בשמיים השחורים,
שהמוני כוכבים נצצו בהם בחוזקה. היא שאפה את האוויר הצלול של
הכפר והתיישבה על גדר העץ שהקיפה את הבית.
"לילה יפה, הא?"
אמילי הסתובבה וחייכה אל רמוס, שבדיוק יצא מהבית.
"בהחלט," היא אמרה.
"אפשר להצטרף אליך?" שאל רמוס. אמילי הנהנה בחיוך בשעה שרמוס
התיישב לצידה על הגדר.
הם ישבו שם בשקט במשך כמה דקות, מביטים בשמיים.
"מעניין מה יהיה עם בחינות הק.ס.מ שלנו..." אמרה לבסוף אמילי.
"אנחנו מחוץ לבית הספר בסך הכל שבוע, ואם יפתחו אותו שוב, לא
תהיה בכלל בעיה," אמר רמוס. אמילי חייכה.
"אני מקווה שלא יסגרו אותו לתמיד," היא אמרה בשקט.
"דמבלדור לא ייתן לזה לקרות, אני בטוח."
"אני לא מאמינה שיש בלוך נס מפלצת..." מלמלה אמילי בהרהור,
"ממש פחדתי שם."
רמוס הביט בה ואחז בידה.
"גם אני עדיין מתקשה להאמין, אבל כולנו בסדר וזה מה שחשוב,"
הוא אמר.
"אני לא מבינה למה קייטלין כל הזמן מסתבכת בדברים כאלה. המפלצת
יכלה להטביע אותה בשנייה אילו רצתה," אמרה אמילי.
"נכון, אבל היא כנראה לא ממש רצתה להרוג אף אחד. אולי קייטלין
צודקת. אולי היא באמת לא מסוכנת כל-כך. בואי נשנה נושא."
"רעיון טוב," אמרה אמילי ונאנחה, "האמת היא שאני ממש רוצה
להיות בבית עכשיו. זה לא כיף כמו שחשבתי שיהיה."
"למה לא?" תהה רמוס.
"גם בגלל כל הקטע באגם, וגם בגלל... בגלל..." אמילי היססה
לרגע.
"בגלל פיטר." אמר רמוס.
"כן. אני חושבת שממש פגעתי בו, רמוס."
"אולי, אבל אני גם חושב שהוא הבין שזה היה צריך לקרות," ניסה
רמוס לעזור. אמילי חייכה.
"אמילי! רמוס! בואו, אנחנו הולכים לפאב הקרוב לרקוד קצת!"
נשמעה קריאתה של קריסטין ממעמקי הבית.
"את רוצה ללכת?" שאל רמוס.
"למה לא? אולי זה יהיה כיף!" התעודדה אמילי והם נכנסו ללובי רק
על מנת לצאת שוב לכיוון הפאב, שהיה במרחק הליכה מבית האירוח
הכפרי. הבניין ששימש כפאב נראה כמו בניין כפרי ישן. שמו של
הפאב - "חמת החלילים השיכורה" - היה כתוב על לוח עץ, עליו
הייתה מצויירת חמת חלילים שמכל חוריה נשפכת בירה.
"איזה יופי," התלהב סיריוס, "זה הולך להיות כיף!"
הם נכנסו פנימה ומוסיקה סקוטית רועשת קיבלה את פניהם. הפאב לא
היה מלא. היו בו כתריסר אנשים, כמה מהם רוקדים ורובם ישבו ושתו
בירה או וויסקי ושוחחו בשקט.
"בואו נשב ליד הבר," הציעה קריסטין והם עשו כדבריה.
"מה אפשר לתת לכם, צעירים?" שאל הברמן.
"לא משנה, העיקר שיהיה טעים," אמר ג'יימס. לא היה נראה שלאיש
התמהוני אכפת מה גילם, או שהם נראו לו מספיק מבוגרים. הוא הגיש
לכל אחד כוסית קטנה עם וויסקי משובח.
"תודה רבה!" אמר סיריוס בשמחה וטעם את הוויסקי.
"תראו, יש שם איש שכל הזמן מסתכל עלינו," אמרה לילי והצביעה
בסתר על איש מבוגר שישב בפינה פחות מוארת של הפאב ועישן לו
מקטרת בשלווה, מביט בהם בעיניים ירוקות חודרות. כששם לב שלילי
ראתה אותו, הוא סימן להם לבוא להצטרף לשולחנו.
"אולי עדיף שלא נלך, הוא זר." אמר פיטר בחשש.
"אתה מוזמן להישאר כאן אם אתה רוצה," אמר סיריוס והלך בעקבות
כל השאר לשבת לצד האיש הזר.
"ערב טוב לכם. אני תוהה מה שמונה צעירים שכמוכם מחפשים בפאבים
סקוטיים בשעות שכאלה," הוא אמר.
"אנחנו כאן בחופשה," אמרה קייטלין, "והחלטנו לעשות קצת חיים
אחרי הטיול המפרך שעשינו היום."
"מהיכן הגעתם?" שאל האיש.
"אנגליה," ענה ג'יימס.
"אנגליה!" קרא האיש ופניו אורו, "הוגוורטס!"
"מה?" שאלה קריסטין במהרה. האיש נבהל, כאילו חשף סוד נוראי.
"עזבו, סתם שטויות של שיכור זקן."
"לא! אתה יודע על הוגוורטס? למדת שם?" שאל סיריוס. חיוך התפרש
על פניו של הזר בשנית.
"אז אתם חלק מהקהילה הסודית של הקוסמים..." הוא אמר, "כן,
למדתי בהוגוורטס לפני הרבה שנים. שמי הוא ג'ון גריפינדור."
"גריפינדור? אז אתה בוודאי מצאצאיו של גודריק גריפינדור!"
התלהבה אמילי.
"אכן. מישהו מכם שייך לבית?" שאל ג'ון.
"כולנו, חוץ מקריסטין," ענתה קייטלין והצביעה על חברתה. ג'ון
חייך.
"סלית'רין, אני אניח," הוא אמר, אך לא היה נראה שזה שינה לו.
שתיקה נפלה.
"אז מה מעשיך בסקוטלנד?" שאל רמוס לבסוף.
"אני בשליחות מאוד חשובה. יצאתי לחפש את המפלצת מלוך נס. עד כה
לא הצלחתי למצוא את האגם, כי איבדתי את המפה שלי," ענה האיש.
"אנחנו היינו שם היום," אמרה קייטלין בהתלהבות, "ו... אני
חושבת שראינו את המפלצת!"
"מדוע אתה מחפש אותה כל-כך?" שאל רמוס.
"כי היא חשובה מאוד לקהילת הקוסמים בכל העולם, ובאנגליה בפרט,"
הסביר ג'ון, "אם לא נמצא אותה ונצליח לשכנעה לא לסטות לצדו של
וולדמורט, היא עשויה להיות מאוד מסוכנת."
שוב שתקו כולם.
"וולדמורט? מי שלח אותך לכאן?" שאלה קייטלין.
"אלבוס דמבלדור. אסור לי לספר על כך, אבל הוא החל כבר להילחם
בוולדמורט בסתר. הוא יודע מה הסכנות."
"נוכל להביא אותך לאגם, אם תרצה," הציע ג'יימס.
"אני אשמח לקבל את עזרתכם. אם ככה, מחר בבוקר תוכלו לעזור?"
שאל ג'ון.
"נשמח. תבוא לבית האירוח הכפרי מחר בבוקר ונוביל אותך לשם,"
אמר ג'יימס בחיוך.
"עכשיו כדאי שתצאו מכאן. הם יגלו שאתם קטינים במהרה," הציע
ג'ון.
הם נענו להצעתו וחזרו לבית האירוח.
"פגשנו צאצא של גודריק גריפינדור, קייט! את קולטת מה זה אומר?"
התלהבה לילי כשהיו השתיים בחדרן והתכוננו ללכת לישון.
"אני לא יודעת למה, אבל המפגש באגם יותר ריגש אותי," אמרה
קייטלין בעודה נכנסת למיטה ומתכסה בפוך החמים.
"נראה מה יקרה מחר..." מלמלה לילי מהמיטה השנייה. קייטלין
הנהנה.
"בוודאי יהיה מעניין. לילה טוב." היא אמרה וכיבתה את האור.

המשך יבוא...