אני חושבת שאני מתחילה לראות ברקים, מתחילה לספור, לחשב
מרחקים, בראש שלי זה נותן לי תקווה שהתוצאות ימקמו אותי באופן
קצת יותר ברור.
רעמים מרעידים את גופי, ואין לי איפה להתחבא.
גשם מתחיל, מתגבר ומתחזק בתוכי, מטביע את מחשבותיי, אוטם
אותי.

אצלי עכשיו חורף.
התחלה, אבל עדיין נהדר.

ככל שהזמן עובר, הקור נהיה חודר יותר.
אני מתענגת על כל רגע אפשרי.
חתיכות חדות של קרח מתחילות לפצוע את לי את הקיבה, וחורים
מתחילים לגדול להם בשקט.
הרוח עוברת בכל סנטימטר חשוף ומקפיאה אותו לחלוטין.
רחבות ענקיות של קרח מתפשטות בכל גופי.

החורף לא עוזב.
וההתחלה הנהדרת כביכול נעלמה,
נהפכה למשתקת.

שכבות על שכבות של שלג מתחילות לרדת בתוכי.
חוסמות את הבפנים.
התיאבון מתרחק, התיאבון לאוכל, לתשוקות ישנות, לחיים.
נהיה לי קשה לקום בבוקר.
נהיה לי קשה לחשוב.
השלג מקפיא לי את המוח לאט.
ופעולות שפעם היו פשוטות הופכות להיות מסובכות יותר ויותר.

החורף גם לא מתכוון לעזוב.
הוא מטביע אותי, ואני צוללת עמוק.
אפילו לא מנסה להתנגד.