אח שלי, רועי, הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר.
לפני שכל העניינים הסתבכו, רועי היה הכי מוצלח בכל. היו לו
ציונים טובים בבית הספר, וזה דבר שאני בחיים, לא משנה כמה אני
אחרוש, לא אצליח להשיג. הוא לא היה מתאמץ בכלל ומוציא מאיות.
חוץ מזה, היה לו אופנוע, שזה עוד דבר שאין מצב שיהיה לי כי אמא
ואבא בחיים לא ירשו. גם הייתה לו תמיד איזו חברה בלונדינית
כזאת, יפה, שהוא היה מחליף כל חודש, והמון חברים שהלכו איתו
למסיבות ודברים. הוא היה ממש משהו מיוחד.
אבל חוץ מהקטע הזה של הציונים הטובים, שנראה לי שהכל היה די
בגלל ההעתקות והאס.מא.סים ששלחו לו באמצע המבחנים והקומבינות
שעשו, ואני יודע את זה כי רועי סיפר לי, חוץ מהקטע של הציונים
הטובים בבית הספר רועי היה די מטומטם. זאת אומרת, אף פעם הוא
לא היה אומר משהו ששווה להפסיק לשחק בנינטנדו בגללו, וגם הייתה
לו תמיד הופעה כזאת אופנתית ועגילים בכל מיני מקומות בגוף -
שאפילו אני לא ידעתי שיש לו, ואני ידעתי בערך כמעט הכל על
רועי. אבא ואמא היו בטוחים שמתחת למסכה של הדביל, רועי הוא
בעצם גאון, אחרת איך אפשר להסביר את המאה בחמש יחידות פיסיקה,
בלי שיעורים פרטיים בכלל?
אבל אני ידעתי שרועי הוא בעצם לא הכי מבריק שיש, ולמען האמת,
הדבר הכי קרוב למשהו חשוב שרועי אמר לי, זה שכל הנקבות זונות,
וגם זה, כשחושבים על זה, לא הכי הגיוני בעולם, כי אז זה אומר
שגם החברות שלו הן ככה, ומה שעוד יותר לא מסתדר זה שגם אמא
זונה, וזה באמת כבר לא הגיוני.
הרי יש לה את אבא, לא?

לפני חצי שנה רועי לקח את האופנוע עם הזונה התורנית שלו לסיבוב
בשכונה, וכשהוא לא חזר אחרי שעתיים, אמא כבר התחילה להתחרפן
לגמרי וטילפנה למשטרה. בסוף התברר, ככה במקרה, שהאופנוע שרועי
נסע עליו היה מעורב בתאונה קשה באיזו צומת, לא בדיוק זוכר
כבר.
רועי תמיד אהב לנסוע על האופנוע ו"לקרוע את הכביש", כמו שהוא
היה אומר, אבל אמא, כל פעם שהוא היה לוקח את המפתחות מהמגירה
העליונה של השידה בסלון, הייתה נכנסת לסרטים, כאילו הוא הולך
לשמור בעזה. היו להם המון ויכוחים על זה, לאמא ולרועי, ובסוף
אבא סגר את העניין ואמר שישתקו כי הוא רוצה לראות כדורגל וחוץ
מזה, אם הוא קרע את התחת בעבודה בשביל לקנוע לו את האופנוע
המחורבן אז לפחות שרועי ייסע עליו.
אחרי התאונה, שהבחורה יצאה ממנה בסך הכל בזול, רק יד שמאל וחלק
מאיזה אוזן הלכו, שמו את רועי, שנפגע בראש, במקום שנקרא בית
לוינשטיין, שפעם הייתי שם עם בית הספר והקרינו לנו סרט על איזה
אחד שלא מצליח לספור עד עשרים.
בכל אופן, אמא אומרת שלמרות שרועי כבר לא יכול לקחת אותי
לסרטים וללונה פארקים, הוא עדיין אח שלי וצריך לבקר אותו לפחות
פעם בשבוע, גם אם צריך לקחת שני אוטובוסים לכל כיוון בשביל זה.
גם כל העניין שהוא לוקח אותי לסרטים וללונה פארקים זה בולשיט.
המקסימום שרועי היה עושה איתי זה לשלוח אותי לבית המרקחת בשביל
לקנות לו קונדום.
אז כל פעם שאני מבקר את רועי, אנחנו מדברים. הוא יושב בצורה
משונה כזו, או שוכב או אני לא יודע מה, ואני מספר לו על רמי
שמביא לי להעתיק במבחנים בהסטוריה, ועל אמא ואבא וכל מיני כאלו
דברים, והוא רק מקשיב ומדי פעם מזיז קצת את הראש. אבל ברגע
שאני מדבר על איזו גלית או סיוון או רוני מכיתה מקבילה או משהו
בסגנון, מתחילים להיות לו טיקים כאלו בעיניים, ואחרי שאני
מסיים לומר את מה שהיה לי להגיד, הוא אומר שכל הנקבות זונות.
הקטע הוא שזה כל הזמן מוכיח את עצמו מחדש. פעם הוא אמר שאמא
ואבא הם בסך הכל אנשים זקנים ומתוסכלים ושאני לא צריך לשים לב
לשטויות שלהם, ופעם אחרת הוא אמר שרק חבר אמיתי יתקע לך סכין
בגב. וזה רק דוגמאות.
האמת היא, שלמרות שאמא רוב הזמן בוכה בלילה בגלל כל מה שקרה,
ואבא לפעמים מסתכל המון זמן על התמונה של רועי בסלון, אני
דווקא די מרוצה מאח שלי בחצי שנה האחרונה. או-קיי, אז הוא לא
מדבר הרבה כמו קודם, אבל לפחות כשהוא אומר משהו, זה תמיד נכון.
משהו שבטוח שווה לוותר על איזה משחק בנינטנדו בשבילו.
בכלל, מאז התאונה, אח שלי, רועי, הוא אחד האנשים הכי חכמים
שאני מכיר.

המורה שלי, חדווה, שהיא די שמנה וגם יש לה עגילים כבדים כאלו,
אמרה שאסור לנו לחשוב שכבר החופש הגדול, וצריך לעשות את
המקסימום עד הסוף. "כיתה ו' היא השנה הכי קשה בבית הספר", היא
אומרת, כי צריך שיהיו לנו ציונים טובים אחרת לא יקבלו אותנו
לחטיבת הביניים. וכשהיא אומרת את זה, בכיתה שלנו שמסריחה מזיעה
של תלמידים אחרי שיעור ספורט וכולם כמעט נרדמים, בכלל לא אכפת
לי. אני רק חושב על כמה שטקס הסיום הולך להיות מטומטם כי רציתי
לעשות משהו מיוחד אבל בסוף תקעו לנו איזה קטע מוסיקלי די טפשי
ורוב הילדים ממש מבואסים מזה. חדווה אומרת שמה שאנחנו חושבים
לא חשוב בכלל, והכי חשוב זה שיהיה טקס סיום יפה ונהיה גאווה
להורים שלנו - ששילמו המון כסף כדי שנלמד בבית הספר הכי טוב
בעיר. סיפרתי על זה לאבא והוא אמר שזה משפט די מפגר, כי זה
הבית ספר היחיד שיש בעיר. אבא גם אומר שממש אין לו ראש לבוא
לטקס הסיום שלי כי הוא קבע ללכת עם החברים לבאר, ושבגלל אמא
הוא נגרר לדבר הזה. הוא גם אומר שמצידו אנחנו יכולים לרקוד את
ריקוד המקרנה ולהשמיע קולות של תרנגול, הוא ממילא יירדם. אמא
משתיקה אותו וקוראת לו אדיוט ומסבירה לי שלפעמים צריך לעשות מה
שאומרים לך, גם אם לא ממש בא לך, כי בסך הכל לכולם חשוב שיהיה
טקס יפה.
"אפילו לאבא שלך", היא מוסיפה.

אז אני יושב בכיתה, וכולם ממש מסריחים אחרי שיניב, המורה
לספורט, הריץ אותנו איזה מאתיים קילומטר, וחדווה, בכלל לא משנה
לה, מדברת ומדברת. אף אחד לא מקשיב, וזה לא מפריע לה. אני חושב
שהיא אוהבת לשמוע את הקול של עצמה. יש אנשים כאלו. חוץ מזה זה
לא דבר כל כך גרוע, כי הקול שלך זה חלק מאוד גדול ממך, ואי
אפשר להיפטר ממנו, אז אם מסתדרים איתו זה לא רע בכלל.
בכל אופן, באותה השעה שחדווה דיברה לא היה לי אכפת. הסתכלתי
דרך החלון וראיתי איך שהשמש מלטפת את הסורגים, ופתאום התחשק לי
לצאת החוצה, לחופש. למי אכפת שיש עוד שבועיים עד סיום
הלימודים, אני לא רוצה להישאר בכיתה. לא רוצה. אז אני נזכר במה
שאמא אמרה, בקשר לזה שהרבה פעמים צריך לעשות גם משהו שלא
אוהבים כדי שיהיה טוב לכולם, ואני עוזב את העניין. במקום זה,
אני חושב על משהו אחר, כי הכל עדיף מלהקשיב לחדווה. רמי,
שעדיין רואה ערוץ שש למרות שהוא בכיתה ו' יחד איתי, אומר שהיא
כל כך משעממת, שהיא מנצחת את כל הפאוור ריינג'רס בבת אחת.
אז אני חושב איך שלפני איזה חודשיים באתי למורה ואמרתי לה שיש
לי רעיון ממש טוב להצגה של סוף השנה. שבנוסף לכל מה שאנחנו
עושים עם ה"תחנות בחיים", נעשה קטע נוסף.
"תחנות בחיים" זה איזה דבר מטומטם שעד עכשיו אני לא מבין, וזה
די גרוע - כי זה הנושא של הטקס שלנו.
בכל אופן, היא אפילו לא שאלה אותי מה הרעיון, שדווקא היה לא רע
בכלל, עם איזה מישהו עושה שיעורי בית ומחליט שנמאס לו ואז בא
רובוט ומכין לו אותם או משהו כזה. אבל חדווה אפילו לא שאלה מה
יש לי בשבילה. היא פשוט אמרה לי: "זה מאוד יפה שיש לך
יצירתיות, אלי, אבל הטקס מתוכנן על ידי וכבר אי אפשר להכניס שם
קטעים".
בת זונה.

הייתי אצל רועי, בבית לוינשטיין כלומר, שבוע לפני היום הזה, של
הכיתה אחרי שיעור הספורט וחדווה שמדברת ולאף אחד לא אכפת,
ורועי אמר שאני ממש לא צריך להקשיב לכולם, ושיזדיינו, כי מה
שחשוב זה לעשות מה שאתה אוהב, ושאני לא אתן לאף אחד להחליט
בשבילי או לשכנע אותי לעשות ההפך ממה שמתחשק לי. הייתי קצת
מופתע אחרי שהוא אמר את זה, כי המשפט היה ממש ארוך יחסית למה
שרועי תמיד אומר. זה כאילו הכרתי אותו מחדש. בהתחלה היה את כל
הקטע הזה שרועי ממש מטומטם והכל, ופתאום הוא עבר תאונה ונהיה
חכם אבל שקט, ועכשיו, עם המשפט הזה, ממש הרצאה. זה כמו שצ'רלי
צ'פלין, או מיסטר בין או החתול של רמי, פרדי, היו פתאום
מתחילים לפתוח את הפה ולנאום. רועי אמר שהוא שומר המון סודות
אצלו, ומתי שצריך הוא אוהב להפתיע אנשים, אבל לא סתם להפתיע
כמו לעשות "בו" מאחורי הגב בזמן שמישהו עושה שיעורים במתמטיקה,
אלא להתנהג אחרת לגמרי, שאנשים לא יבינו מה עובר עליו בכלל.
רועי אמר שהוא עושה את זה לפיזיותרפיסטים כל הזמן.

"איזה שיעור משעמם, נכון?"
רמי, כמו כל הילדים בכיתה, הזיע אחרי שיעור הספורט. רוב
הסיכויים שגם אני הזעתי לפחות כמוהו, אבל כמו שרועי אמר פעם,
אני טיפוס שכל כך מרוכז באחרים שאני לא שם לב מה הולך איתי
בכלל.
"נכון", אמרתי.
האמת היא שלא היה לי ממש מה להגיד לרמי, ככה אנחנו. חברים הכי
טובים, עד הרגע שבו אחד פותח את הפה ואומר מה קורה איתו, והאמת
היא שזה לא מעניין אף אחד מאיתנו, אז אנחנו או יושבים
ומתבוננים על הבנות קופצות בחבל ורואים להן את התחתונים, או
שהולכים לשחק בנינטנדו שלי. במקרה הכי גרוע יוצאים לאכול
איפושהו, אבל כשאין ממש מה לעשות ושום דבר כבר לא מעניין,
אנחנו עושים מה שאבא שלי והחברים שלו עושים.
הולכים לשתות.
"בא לך לקנות מיץ מנגו?"
"בסדר".
בבית הספר שלנו, שהוא מקום מאוד גדול בכיתה א' - אבל כל שנה
הוא נהיה קטן יותר, יש המון מקומות מעניינים. יש את החצר, ששם
הבנות קופצות בחבל, כמו שאמרתי, ויש את מגרש הכדורסל שכל
הגבוהים משחקים שם כל הזמן, וגם את עץ האקליפטוס ההוא שאפשר
לטפס עליו כמו קופים, ובטח עתיק יותר מחדווה, שהיא ממש זקנה.
ויש גם את מכונת המשקאות.
מכונת המשקאות היא בעצם של כולם, כאילו, כמו שהחצר היא של כולם
וגם מגרש הכדורסל הוא של כולם, אבל מה שקורה בעצם זה שהחצר היא
לילדים שאוהבים לשחק מחבואים ותופסת ולבנות שקופצות בחבל,
ומגרש הכדורסל הוא רק לגבוהים. ככה זה גם עם מכונת המשקאות,
שהיא לכולם, אבל בעצם היא רק שלי ושל רמי. כלומר, המון ילדים
משתמשים בה, וקונים ספרייט, או קולה, דיאט קולה, או פפסי. אבל
רק אני ורמי קונים את מיץ המנגו, לפחות ממה שאני יודע. כולם
קונים את כל המשקאות האחרים עם הגזים בפנים, ומיץ המנגו נראה
הכי לא קשור שיש. זאת אומרת, הכל קולה ופפסי וזה - ופתאום המיץ
מופיע באמצע המכונה, וזה מבלבל המון ילדים. אז במקום לנסות,
כמו שאני ורמי עשינו, בערך ביום השלישי של כיתה ג', את מיץ
המנגו, הם מפחדים ממנו או נגעלים או אני לא יודע מה, ופשוט
לוקחים איזה ספרייט. אבל מה שאני מנסה להגיד בעצם, זה שהכפתור
ההוא, של מיץ המנגו, במכונת המשקאות, הוא בעצם המקום היחידי,
אם אפשר לקרוא לזה ככה, בכל הבית ספר, שהוא רק שלי ושל רמי. כל
כמה ימים אנחנו קונים שם, וחוץ מאיתנו אף אחד לא נוגע בזה.
פעם המנהל רצה להחליף את מיץ המנגו במכונה באיזה גזוז, ואני
ורמי ממש התחלנו לפחד ודיברנו איתו פנים מול פנים וביקשנו ממנו
שישאיר. ולכל מי ששמע על הקטע זה נראה טפשי לגמרי, שעושים
עניין כזה גדול מכפתור קטן במכונה של המשקאות, חוץ מרמי וממני,
שלנו זה היה הכי חשוב בעולם. המנהל גם כן חשב בדיוק כמו כל
האחרים, שאמרו שזה שטותי לגמרי כל העסק, ופשוט ויתר לנו. אבא
אמר שכנראה המנהל הגיע למסקנה שיכול להיות שיש לו דברים יותר
טובים לעשות עם הזמן שלו מאשר להתחיל להתווכח עם שני ילדים על
מיץ מנגו.
לי לא היה אכפת, רק לא רציתי שיקחו לי ולרמי את המקום שלנו.

מגיעים למכונת המשקאות ורמי מוציא מהכיס שלו חמישה שקלים. בדרך
כלל זה הקטע שבו אני מושיט יד לכיס שלי ומוציא חמישה שקלים גם
כן, אבל הפעם אין לי גרוש. אני מה שנקרא, מפשפש בכיס המון זמן
עד שרמי מתחיל להרים את הגבה ככה, ואני יודע שזה נראה כאילו
אני מגרבץ, אבל אני לא מוצא שום דבר. לא חצי שקל, לא שקל ובטח
שלא חמישה שקלים.
"אין לי כסף", אני אומר.
רמי חושב לרגע ואז אומר: "טוב, זה לא נורא", ומוציא עוד חמש
שקל מהכיס. מאיפה יש לו כל כך הרבה כסף?
"אני אשלם בשבילך, ותחזיר לי בהזדמנות", הוא אומר.
"כן, אני אחזיר".
רמי מכניס את המטבע של החמישה שקלים לתוך החריץ הזה של המכונה
ולוחץ על הכפתור של המיץ מנגו. רק שלנו, המקום הפרטי בבית ספר,
המקום שאף אחד לא ייעז לקחת מאיתנו.
הפחית לא יוצאת מיד, זה תמיד ככה. צריך לחכות איזה חמש שניות
ורק אז היא נופלת. בזמן שאנחנו מחכים, ככה, כל יום, אני מקדיש
את החמש שניות האלו למחשבה, רק שלי. זה לא הרבה זמן, אבל בסופו
של דבר, אם מחברים את כל החמש שניות מכל הימים מכיתה ג' ביחד,
זה יוצא משהו בסדר.
אני חושב על כמה שהשניה בה הפחיות נופלות אל התא הקטן ההוא זו
שניה יפה, כמה פעמים שנעשה אותה היא אף פעם לא תימאס. ואני
חושב שלמרות שהצליל שהפחית משמיעה כשהיא נופלת זה לא צליל נעים
במיוחד, כמו שסופר מריו משמיע כשהוא לוקח מטבע, לדוגמה, אבל זה
עדיין צליל שאני אוהב, ובשביל הצליל הזה אני מוכן לקנות מכונה
כזאת, של משקאות. זהו, כשאני אהיה גדול תהיה לי מכונת משקאות,
ובמכונה שלי לא יהיה ספרייט וקולה ודיאט ואני לא יודע מה. יהיה
רק מיץ מנגו, ארבעה כפתורים של מנגו. ואני אכניס כסף וייצאו לי
פחיות, ואני אוכל לעשות את זה כמה שארצה כי אני אהיה עשיר. אני
חייב להיות עשיר כדי שיהיה לי כסף בשביל המכונה.
בחמשת השניות האלה, שאני סתם חושב לי כזה ולא אומר כלום, רמי
בדרך כלל מתבונן על התא של המכונה, כאילו שאם הוא מסתכל זה
ייצא יותר מהר. אבל אני יודע שהוא לא צודק כי למכונה יש קצב
משלה ולא אכפת מה אתה רוצה שהיא תעשה, היא תמיד תוציא את הפחית
רק אחרי חמש שניות. לא יותר, לא פחות.
אני שומע את הצליל ההוא, המוכר, של פחית שנופלת ואני מחייך.
עכשיו רמי יכניס עוד מטבע בשבילי וגם לי תהיה פחית. אבל פתאום
אני שומע את הצליל הזה שוב.
רמי מוציא מהתא שתי פחיות.
"כנראה משהו לא בסדר במכונה", הוא ממלמל, "הכנסתי רק חמש
שקל".
אני בעננים.

יצאו שתי פחיות. שתי פחיות במקום שתצא פחית אחת. גם אני וגם
רמי היינו בהלם כי בחיים לא קרה לנו דבר כזה. אנחנו מכירים את
המכונה הזו כבר שלוש שנים ופתאום דבר כזה בא, ומשנה את הדעה
שלך לגבי דברים לגמרי. הכרת מכונה, והיא תמיד הוציאה לך פחית
אחת, לא משנה מה תעשה, לא משנה מה תרצה. ופתאום, ככה סתם, שתי
פחיות.
רמי אמר שהמכונה התקלקלה כנראה, אבל אני חושב שלא. אני חושב
שזה בעצם מראה שהמכונה שלנו היא כבר לא כל כך מכונה. היא הרבה
יותר מזה. היא עם נשמה. ואני יודע שזה טפשי, אני בהחלט יודע,
אבל הקטע הוא שלפעמים המציאות כל כך מחורבנת שאם אתה לא יוצר
לך עולם דמיוני משל עצמך אתה נדפק לגמרי. אז אני מנצל את זה
שקרה משהו שלא קרה לנו אף פעם ורוב הסיכויים שגם בחיים לא יקרה
שוב, ובמקום לומר שהמכונה התקלקלה ושזה היה חד פעמי, אני מעדיף
לחשוב על זה שהמכונה, כן? היה לה מצב רוח טוב והיא החליטה לתת
לנו שתי פחיות כי היא מכירה אותנו המון זמן. עוד מכיתה ג',
כשהיינו קטנים ורמי היה צריך לעמוד על קצות האצבעות כדי להגיע
לכפתור של המיץ מנגו.
רמי אומר שכל הסיפור שלי עם המכונה שהיא יצור חי הוא דבילי
לגמרי, אבל לא אכפת לי. אנחנו שותים את מיץ המנגו ומשום מה,
לפחות אצלי, לא יודע אם זה היה ככה גם אצל רמי, למיץ יש טעם
אחר, הרבה יותר מתוק וטעים מאשר כל מיץ מנגו ששתיתי בחיים.

רמי ואני הולכים הביתה ברגל, ולא מדברים, כי אני לא שיקרתי
כשאמרתי שאין הרבה דברים משותפים ביחד, אולי חוץ מנינטנדו,
להציץ לבנות ומיץ מנגו, אבל בשביל הנינטנדו צריך קודם להגיע
לבית שלי, סיוון התחילה ללבוש מכנסיים אז כבר אי אפשר להציץ לה
ומיץ המנגו כבר מזמן נגמר, כך שמה שקורה זה שלי ולרמי אין על
מה לדבר. אז אנחנו שותקים, ככה במשך חצי שעה, עד שמגיעים לבית
שלי, כדי לשחק בנינטנדו. אבל בבית שלי לא שקט. אני מזיז את
השער שבחצר שלנו ושומע צעקות של אמא ושל אבא. אני לא יודע מה
קורה אז אני פותח את הדלת ורואה שאבא כבר מוכן ליציאה. אני
יודע את זה כי אבא תמיד מתלבש גרוע לפני שהוא יוצא. יש לו
מכנסיים חומות שקטנות עליו וחולצת פסים כזאת שאני חושב שנראית
עליו ממש מכוער. גם אמא חושבת ככה, אבל לאבא לא אכפת.
לאבא גם יש את המזוודה הזו, שהוא קורא לה תיק ג'יימס בונד,
שנשאר לו עוד מהתקופה שהוא עבד בתעשיה האווירית, התקופה שהוא
עשה משהו עם החיים שלו, כמו שאמא אומרת.
"את יכולה לקחת את הברק הזה שלך ולהתחשמל ממנו מצידי, אני
הולך!" אבא צועק ואז פתאום רואה אותי ואת רמי.
"חמודים, מה... מה אתם עושים פה?" הוא שואל ואז לוקח את יד
ימין ומגרד מאחורי הראש. זה לא שיש לה הרבה מה לעשות שם, כי
הרבה שערות כבר לא נשארו, אבל הוא עושה את זה בכל זאת, בדרך
כלל מתי שהוא מתחיל להילחץ ממשהו.
"מה קורה, אבא?" אני שואל.
"אני ואמא רבנו, אני אהיה אצל דויד לכמה זמן. היא תהיה בסדר",
הוא אומר וסוגר את הדלת.
הוא מדבר מאוד מהר ומסתכל כל הזמן לצדדים. הכל קורה תוך כדי
הליכה. הוא ממלמל שטויות ואוחז את תיק הג'יימס בונד כאילו זה
הדבר הכי חשוב בעולם. פתאום אני שם לב שאנחנו מתקרבים לפורד
אסקורט הלבנה שלנו, זאת שמתקלקלת כל חודשיים ואבא משקיע כל כך
הרבה כסף כדי שהיא תעבוד, וכשהוא נוסע הוא שומע פינק פלויד על
קלטות. רק פינק פלויד. "הם היו גדולים", הוא אומר לי ומזמזם את
המילים של השיר.
פעם הוא אמר שלפעמים זה טוב לבלות קצת במוסך, לברוח מאמא.
עכשיו הוא עושה בדיוק את אותו הדבר.
"לך לרמי ותשחקו. אל תדאג, אני אסתדר. יהיה טוב", הוא אומר,
חצי מדבר אליי חצי לוחש לעצמו. הוא מתניע אחרי שלושה נסיונות,
יוצא מהחניה ונותן בי מבט אחרון.
"אבל אבא -"
"אל תשכח גם לבקר את רועי, בסדר?" הוא שואל, לא מצפה לתשובה,
ונוסע.
"... לרמי אין נינטנדו", אני מסיים את המשפט.

"היה די צפוי שזה יקרה", רועי אומר.
"למה צפוי?" אני שואל.
"אמא צריכה מישהו שיתמוך בה, עכשיו כשאני כאן", הוא אומר ומזיז
קצת את הראש ומביט בחלון היחיד שיש בחדר.
"יתמוך?"
"קשה לה, היא אמא, ככה זה. אתה בחיים לא תבין, אפילו אני בחיים
לא אבין".
'המצב באמת חמור', אני חושב לעצמי.
"אבא, בגלל שהוא אבא שלנו, בעלה, כן? זה מה שהוא אמור לעשות",
רועי הדגיש את המילה הכמעט אחרונה, "אבל אבא הוא, אם עדיין לא
הבנת, רכיכה חסרת חוט שדרה. הדבר הכי טוב שהוא יודע לעשות זה
לפצח גרעינים, וגם זה בטח לא מצליח לו תמיד. אני מתערב איתך
שלפעמים חתיכות נתקעות לו בפנים".
אני לא יודע איך זה קשור למה שאבא אמר, ולזה שהוא עזב ככה
פתאום, אבל אני עדיין מקשיב לרועי כי הוא תמיד יודע על מה הוא
מדבר, והוא כמובן, גם הפעם, בלי יוצא מהכלל, צודק. אני בטוח
בזה.
"תאר לך את המצב הבא: אישה שהבן שלה נלקח ממנה בתאונת דרכים
וכמעט מת, ואולי אפילו לא כמעט", הוא ממלמל.
אמא מבקרת את רועי רק בחגים.
"אישה כזאת רוצה ניחום, היא רוצה אהבה, וגבר שייתן לה אותה
ושתהיה לו כתף לבכות עליה. אבל אבא שלנו, לא אכפת לו, וכשמתחיל
להיות אכפת לו זה מאוחר מדי וכבר אי אפשר לעשות כלום. הוא
מתעורר בדקה התשעים, ואז אנחנו חשובים לו, והוא אוהב אותנו,
וכולנו משפחה".
רועי לוקח נשימה עמוקה.
"אבל זה לא טוב מספיק".
אני מהנהן, אבל עדיין לא מבין.
"אמא לא אוהבת את אבא, אמא רוצה גבר. וכשהיא רואה שאין לה כזה
בבית היא הולכת לחפש אחרים. כל הנקבות זונות, זוכר?"
"מה?!"
אני מתעורר פתאום מהתרדמת של המילים היפות, כמו שרק רועי יודע
לעשות.
"אמא בגדה באבא שלנו וזה מגיע לו, כי הוא נמושה", פסק רועי.
"בגדה?"
"אמרת משהו על ברק, נכון?"
"כן".
"בטח איזה טייס. עם הרבה כסף וזין קטן".
"אני לא מבין", אני אומר.
"זה בסדר", רועי אומר, "ממילא ההורים שלנו לא רוצים שתבין.
היחיד מהמשפחה שקולט מה הולך אצלנו זה אני, וגם זה לא בדיוק
נחשב".
הוא נאנח בכבדות. "תביא לי מים", הוא ממלמל.

"ומה קורה איתך?" הוא שואל בין הלגימות.
"טקס הסיום יהיה משעמם", אני אומר.
"ידעתי", רועי מסיים את המים ומניח את הכוס על הרצפה, ליד
המיטה, "אתה אף פעם לא יודע לעמוד על שלך".
הוא מביט לתקרה. "בטח זה בגנים".
"אני ניסיתי, אבל לחדווה לא אכפת", אני אומר.
"תגיד לי, אתה שם לב למה שיוצא לך מהפה?" רועי מפהק, "לחדווה
לא אכפת", הוא מחקה את קולי ומסתכל עליי.
"למי אכפת מחדווה?!" הוא צועק, "תעשה מה שאתה רוצה! זו מסיבת
הסיום שלך ולא של חדווה המטומטמת!"
"מה אני יכול לעשות? ישעו אותי מהטקס".
"כן, זה באמת יכול להמיט קלון על המשפחה שלנו", אומר רועי
ומגרד בעין לאט, "אבל אתה יכול לעשות משהו אחר".
"מה?"
"תפתיע אותם. תביא להם באבי אביהם בדקה התשעים והם בכלל לא
יבינו מאיפה זה בא להם. מה יוכלו לעשות לך, מה?"
"אני -"
רועי מניף את ידו באיטיות, "דיברתי מספיק להיום, אני עייף.
תודה שבאת לבקר ואם אתה יכול, תסגור את החלון כי השמש תפריע
לי".
אני קם, סוגר את החלון והולך. עושה מה שרועי אומר.
תמיד.
מכונה.

ביום למחרת, אני מגיע לבית הספר ונפגש עם רמי. לא מדברים על
אתמול, לא מזכירים אפילו מילה אחת. כמו שצריך, אבא היה אומר.
אבא.
בטח באותו הזמן שאני מגיע לבית הספר ונפגש עם רמי ואנחנו
הולכים ביחד לכיתה בלי לומר מילה, בטח באותו הזמן אבא יושב על
הכורסה בבית של דויד וישן, אחרי שכל הלילה שתה בירה ואכל. אמא
שונאת כשהוא שותה. היא גם שונאת כשהוא אוכל, כי הוא לא יכול
להפסיק ללעוס בפה פתוח. בטח אבא מזיל ריר, כי הוא מזיל ריר
כשהוא ישן, פעם ראיתי את זה כשהוא נרדם בסלון אחרי שכל הלילה
הוא שתה בירה ואכל. אמא צרחה עליו אחרי זה בזמן שהכינה לי את
הסנדוויץ' עם הגבינה הלבנה לבית הספר.
אולי טוב שאבא עזב לקצת זמן, כי אם הוא באמת עושה את כל הדברים
האלו, עדיף שהוא יעשה את זה בבית של חבר שלו, דויד, מאשר
אצלנו, כי ככה לפחות אמא לא תצרח עליו, ואני לא אומר את זה סתם
כי אני יודע שכשאמא צורחת זה אף פעם לא נעים.

מגיעים לכיתה והמורה להסטוריה אומרת שאין שיעור, ובמקום זה,
כולנו נלך עכשיו לאולם הספורט. באולם הספורט יש את החזרה לטקס
וזה ממש מפגר. יש את התלמידים שמקריאים קטעים כאלו פלצניים שאף
אחד לא מבין, כולל הם, יש את התלמידים שעושים קטעי משחק כאלו
של אבא ובן, או משהו כזה, והוא מבקש ממנו שיעשה שיעורים ובאמת
שאין לי מושג מה הולך שם כי זה כל כך משעמם ואני רוב הזמן ישן
עד שקוראים לי. כשקוראים לי אני עושה את התפקיד הכי גרוע - שזה
לרקוד. אני רוקד ביחד עם עוד כמה בנים, ביניהם רמי, איזשהו
ריקוד כזה טפשי במעגל והבנות שרות. כלומר, עושות עם השפתיים
בזמן שהטייפ מנגן, שזה מסריח לגמרי אבל יכול להיות שזה עדיף כי
פעם אחת הטייפ התקלקל והן היו צריכות לשיר ממש, לבד, וזה היה
כאילו עורב מתיישב לך על האוזן ואוכל אותה, ותוך כדי זה, בין
ביס לביס, הוא גם צורח. ככה הרגשתי, ואני חושב שזו הייתה הפעם
היחידה ששמעתי צרחות יותר גרועות משל אמא.
כולם רוקדים במעגל, והנה מניפים את הידיים גבוה באוויר, ועושים
את הריקוד הקטן הזה של הרובוט, שחדווה התעקשה להכניס כי היא
בטוחה שזה מגניב לאללה, ועכשיו כולם יאהבו את הטקס. אני רק
מרים את העיניים לתקרה ומתפלל שזה ייגמר כבר. בחיי שעדיף שיעור
הסטוריה, שזה הדבר הכי משעמם בבית ספר.
חוץ מחדווה, כמובן.

המוסיקה מפסיקה.
"אלי! אתה שם לב מה אתה עושה?" היא צועקת. אני שותק, לא רוצה
להפריע לה לשמוע את עצמה.
"אתה רוקד כמו אני לא יודעת מה! זה ממש גרוע! ככה אתה רוצה
שההורים שלך יראו אותך? תעשה את זה עם קצת יותר חשק".
והמוסיקה ממשיכה. היא אפילו לא מחכה לתגובה שלי, היא רק רוצה
להשמיע את הנאום הקטן שלה, חדווה הזאת. בחיי שאם היא מדברת
אליי ככה עוד פעם אחת אני זורק עליה איזה משהו. אולי את הטייפ
הזה, שייתקע לה בתוך המוח ואז אולי היא תרגיש מה זה לשמוע את
הזבל הזה כל הזמן.
הבנות שרות. עושות עם השפתיים. חדווה מזיזה את הראש לפי הקצב.

החזרה נגמרת אחרי שעתיים. רמי בא לקראתי.
"חדווה הייתה ממש מנייאקית שהיא צעקה עליך ככה", הוא אומר,
"וזה גם טוב שאתה שתקת כי אז היא רק הייתה מתעצבנת יותר".
"אני יודע", אני אומר.
רמי מגרד באוזן. "נלך לשתות מיץ מנגו?"
"בכיף".
המכונה נראית בדיוק כמו אתמול, שום דבר לא השתנה. הפעם יש לי
כסף, אמא נתנה לי בבוקר לפני שהיא נתנה לי לצאת, אחרי שאכלתי
איזו מנה חמה מגעילה שהיא שמה בפנים מים רותחים. לא היה לה ראש
בכלל אליי. הקטע היא שהיא חושבת שלא שמתי לב.
אני מכניס את המטבע לתוך המכונה, מחכה שהוא ייפול למטה וישמיע
צליל קטן כזה, כמו של טיפת גשם, ואז לוחץ על הכפתור של מיץ
המנגו. אני יודע שעכשיו יש לי חמש שניות שלמות לחכות עד שהפחית
תיפול, ואז רמי יכניס גם חמש שקל ויקנה פחית. מה שקורה זה שאין
לי כוח לחשוב. אני יותר מיד מעוצבן על כל העניין, שכבר אין לי
מושג את מי להאשים. את חדווה, שלא אכפת לה מכלום, את בית הספר
שמרשה לה לעשות כזה טקס מטומטם, את אמא שעסוקה כל הזמן רק
בעצמה, או את אבא, שהוא נמושה. אני סתם בוהה ברצפה ומחכה שחמשת
השניות יעברו.
אבל הן לא עוברות.
"אמרתי לך שהמכונה התקלקלה", רמי אומר, "עכשיו היא לא מוציאה
פחיות בכלל".
"מה?!"
אני לוחץ שוב על הכפתור של מיץ המנגו, המקום היחיד בבית הספר
שהוא רק שלי ושל רמי, ומחכה עוד חמש שניות ארוכות, אבל שום דבר
לא קורה. הפחית לא יוצאת. הלכו לי חמש שקל, ויותר גרוע, אני
צמא.
"כוס אמא של זה!" אני צועק וכל בית הספר שומע. הוא גם שומע איך
שאני דופק בעיטה למכונה המסריחה, שלקחה ממני חמש שקל על כלום.
סתם ביזבזה את הזמן שלי, הבת זונה. רמי אומר: "יום אסל, יום
בסל", אבל אני כבר לגמרי רותח אז אני פשוט אומר לו שידחוף את
זה לתחת.
מתרחקים מהמקום ולא מסתכלים אחורה, חוץ מרמי שמביט לרגע ואומר
שהשרת האתיופי שלנו רץ אל המכונה ובודק שהכל בסדר. לא צריך
להסתכל כדי לדעת מה קורה שם, קל מאוד לדמיין את ההבעה של
המטומטם.
יושבים מתחת לאיזה עץ קטן, שלא ממש עושה צל ואני לא מבין מה
הוא שווה בכלל, ומסתכלים על הבנות קופצות בחבל. לפעמים רמי
אומר איזה צבע, ואני יודע שזה הצבע של התחתונים שהוא רואה. זה
תמיד משחק כזה שלנו שאנחנו עושים כשאנחנו יושבים מתחת לעץ הקטן
שלא טוב לשום דבר ומסתכלים על הבנות קופצות בחבל. הוא מחייך,
אפילו צוחק קצת, אבל אני בכלל במקום אחר. אני אולי יושב מתחת
לעץ הקטן, או ליתר דיוק, מתחת לשמש שזורחת למעלה ומטגנת לי את
המוח, אבל בעצם אני חושב על מה שרועי אמר. אני חושב על השיר
הזה שאבא שומע כל הזמן בפורד אסקורט הלבנה שלו, שהוא מתקן פעם
בחודשיים. רק שיר אחד הוא שומע, ועד לאותו רגע שהתיישבתי מתחת
לשמש עם רמי והוא התחיל להסתכל על התחתונים של הבנות, עד לאותו
רגע לא הבנתי על מה השיר מדבר בכלל.
"זה פינק פלויד", אבא אומר לי, "הם היו גדולים. אני לא אוהב
אותם בכלל, אבל אם יש שיר אחד שהם הצליחו לעשות כמו שצריך, זה
'החומה'", הוא מזמזם את המילים.
"אדום!" רמי צועק ומצחקק. הפעמון של בית הספר מצלצל. יש עכשיו
שיעור חשבון, ובמיוחד, במיוחד באותו הרגע, אחרי החזרה המפגרת,
אחרי שאבא יצא לחופש, אחרי שחדווה צרחה עליי, אחרי שהמכונה לא
הביאה פחית, במיוחד באותו הרגע אין לי חשק ללמוד. בכלל. בא לי
ללכת הביתה ולישון, או לשחק בנינטנדו.
או לשמוע פינק פלויד.
"ווי דונט ניד נו אדיוקיישן", אני ממלמל כשהמורה מסבירה על
שברים עשרוניים.

בדרך הביתה אני ורמי לא מדברים. כמו תמיד, אם לומר את האמת,
אבל הפעם שנינו יודעים אפילו בלי לומר, שאי אפשר לשחק אצלי
נינטנדו. השמש שורפת אותי ואת רמי משני הצדדדים כמו סטייקים
טובים, וחוץ מזה היא לא עושה שום דבר. אני נזכר שוב במה
שניסיתי להיזכר שרועי אמר לי, עם ההפתעה, ופתאום עולה לי רעיון
שאני יכול לעשות במסיבת הסיום. רעיון גדול, משהו שיפיל את כולם
מהכיסא והם לא ידעו מאיפה זה בא להם, להכניס לחדווה באבי
אביה.
אני מספר לרמי.
הוא צוחק במשך חמש שניות. חמש שניות שלמות, ואז משתתק.
"זו בדיחה, נכון?" הוא נועץ בי מבט שואל.
"לא".
שקט, שוב.
"אתה השתגעת לגמרי!" הוא צועק ומתחיל לצחוק שוב לעוד חמש
שניות, ואז משתתק.
"אני אעשה את זה", אני אומר, "אתה תעזור לי".
רמי פתאום נהיה רציני. "אתה לא צוחק".
"נכון".
"אתה השתגעת. באמת השתגעת".
"אולי".
"אבל אתה לא תעשה את זה", הוא אומר.
"למה?"
"כי אני אלשין עליך".
"תלשין?"
"כן".
אני אדיוט.

"לא היית צריך לספר לו", רועי אומר.
"אני יודע".
"רק חבר אמיתי יתקע לך סכין בגב, זוכר?"
"בטח שזוכר, מה אפשר לעשות?" אני שואל.
"תפתיע גם אותו".

זהו, טקס הסיום. אחרי חודשיים של חזרות, אחרי חודש של תכנון,
שהכל מתבשל טוב טוב בפנים, זה הגיע. אמרתי לרמי שירדתי מהרעיון
והוא נרגע. ממילא אף פעם הוא לא לקח אותי ברצינות. אולם
התיאטרון, שראש העיר הביא לנו, שהוא הרבה יותר גדול מאולם
הספורט, מקושט וצבעוני והכל כל כך טפשי שבא לי להקיא. אני עוצר
את עצמי חזק חזק.
חדווה עולה לבמה, יש זרקור שמכוון אליה בדיוק ומאיר את כולה,
את הסנטר הכפול ואת הכרס והשמלה הדוחה שהיא החליטה ללבוש. היא
נואמת, אומרת שהיא תתגעגע לכולנו, בלה בלה בלה, תודה לראש
העיר, להורים, לצוות המורים, למנהל, לאבא שלי שהיה מכה אותי
וכמובן, לתלמידים המקסימים. שתזדיין.
אחרי עוד כמה נאומים של התבגרות, מגיע הקטע שלי, ביחד עם רמי.
כולם צופים מקדימה. אני רואה את אבא בקהל. אמא לא איתו.
אנחנו עושים את הריקוד שלנו, במעגל. הטייפ מנגן. סיוון, גלית
ורוני - אדום, ירוק ושחור, עושות עם השפתיים. לעזאזל הכל. אני
עוצר. רמי עוצר. כולם עוצרים. מוציא חבילה מהכיס, מדליק גפרור
וזורק על הטייפ המחורבן. חדווה לידו, צורחת.

אני בבית לוינשטיין, קומה אחת מעל רועי. עשיתי מה שרציתי.
בטייפ היו איזה מליון נפצים, כמות כזאת גדולה במכונה כזאת
קטנה. היה אפשר להרים את אולם התיאטרון עם זה. זה מה שקרה,
פחות או יותר. הרבה אנשים הצליחו לברוח, כולל רמי, שלא ראיתי
אותו מאז. חדווה לא הצליחה. גם אני לא ממש. כוויות דרגה ג' בכל
הגוף.
זה לא כואב כי העצבים שלי הלכו.
אבא נפצע כשהוא ניסה לרוץ בין ההריסות, מחזיק אותי. אמא בכתה.
היא חזרה אליו. היא אוהבת אותו והיא מצטערת.
אחרי שאבא יצא מבית החולים, לא לוינשטיין, דווקא, הוא בא לבקר
אותי. אותי ואת רועי. גם אמא באה. "אנחנו משפחה אחת גדולה
עכשיו", היא אומרת, ואני רק אומר שאם אבא לא היה שובר את שתי
הרגליים אמא בחיים לא הייתה חוזרת אליו. אין לי עצבים כבר. גם
ביקשתי מכונת משקאות רק שלי, עם ארבעה כפתורים של מיץ מנגו.
אבא אמר שאי אפשר, כי צריך בשביל זה הרבה כסף, ואין לו כי הוא
צריך לשלם פיצויים לכל העולם. כשאני אהיה גדול יהיה לי המון
כסף, אז אני אקנה מכונה רק שלי, שיש בתוכה רק מיץ מנגו. ולא
צריך את רמי, והיא לא נתקעת ומחליטה יום אחד שהיא לא מביאה
פחית. היא עושה בדיוק מה שאומרים לה, וככה זה צריך להיות. אני
גם אשלם את הפיצויים למרות שלא בא לי, כי אמא אומרת שלפעמים
צריך לעשות גם דברים שלא מתחשק. אני נזכר בפעם האחרונה שהיא
אמרה לי את זה.
"אני חושב שהיה טקס יפה", אני אומר.

רועי אוהב אותי. הוא אומר, שהתבגרתי. שהבנתי סוף סוף, שאי אפשר
להישאר מכונה. הוא אומר שמה שקרה שינה אותי. רועי אומר שמאז
השריפה, אח שלו, אלי, הוא אחד האנשים הכי חכמים שהוא מכיר.