בודפשט, השלושים באוקטובר
חמש בבוקר, חושך בעיר הגדולה והזרה. ידענו את הכתובת אבל לא
היה לנו מושג לאיזה כיוון לפנות ומה המרחק. מה גם, שלפי
ההנחיות של קליש, אסור היה להופיע במקום לפני השעה שמונה.
חייבים לשרוף עוד שלוש שעות.
התחנה המערבית נמצאת במרכז העיר בשדרת הטבעת הגדולה מזרחית
לדנובה. התחלנו לרדת דרומה בטבעת. שמות הרחובות היו מוכרים,
השמות ידועים וגם המקומות המרכזיים ידועים היטב לכל הונגרי.
בשדרת אנדראשי פונים שמאלה, עוברים ליד האופרה ומחפשים משהו,
לא ברור מה. אני מבקש רק חור להתחבא בו ולישון, ואולי לפני זה
לאכול משהו, כי אני שוב רעב. מאחד הרחובות החוצים את השדרה
מגיחים שלושה אנשי צלב החץ נושאים תת מקלע על כתפיהם. התנגשנו
בהם. הבריון האמצעי - קוף ענק - מבקש תעודות. "אל תראה עצבנות,
אל תמהר, ואל תיתן את כל התעודות בבת אחת", מהדהדת במוחי
מילותיו של קליש. פשפשתי בכיסי והוצאתי את תעודת הפליט. שלמה
עשה אותו דבר.
"מה אתם עושים בשעה כזאת" שאל הקוף.
"באנו ברכבת ומחפשים עבודה ומגורים" ענה שלמה כשהוא משפשף את
עיניו ומפהק.
"אנחנו גם מאד רעבים אולי אתה מכיר מקום פתוח שמגיש אוכל בשעה
כזאת"
"באו אחי, אני אקח ואתכם" חיבק את אותנו בשתי ידי הגורילה שלו,
והוביל אותנו במורד הרחוב. תוך כדי ההליכה הציע - "אם תהיה לכם
בעיית דיור תבואו למפקדה האזורית של המפלגה. נסדר לכם מגורים
בבתים שפינינו מהיהודים".
עברנו על פני מספר בתי אוכל סגורים עד שמצאנו אחד פתוח. הפטרון
שלנו ליווה אותנו פנימה, האחרים עזבו הלכו לתפוס יהודים במקום
אחר. הוא ביקש מבעל הבית שישרת היטב את האחים הפליטים, ובעל
הבית - אני לא יודע - האם מתוך סולידאריות ל"אחים הפליטים" או
מתוך יראה נוכח התת מקלע - בכל מקרה הגיש לנו ארוחת בוקר שמזמן
לא אכלנו כמוה. שאלנו את בעל הבית על הכתובת, והתברר שהיינו
במרחק חמש דקות הליכה מהמקום. אכלנו לאט והשעה רק שש וחצי.
הרגשנו שמיצינו את המקום ועלינו לזוז. נותרו לנו עוד שעה וחצי
לשרוף. יצאנו שוב לרחוב. הייתה כבר תנועה. האנשים שחלפו על
פנינו היו שונים מאיתנו, לבושים בלבוש עירוני, ואנחנו בלטנו
בשטח בהופעתנו המוזנחת.
בשעה שבע החלטנו שמשכנו מספיק זמן וגם העצבים שלנו החלו
להיגמר, הלכנו לכתובת. הגענו למקום טיילנו קצת סביב לבית
ונתקלנו בזוג השני. במילים ספורות סיפרו לנו שהם מסתובבים כבר
שעתיים. הם הגיעו לבודפשט עוד בשעת הערב ובילו את הלילה בתחנה
המזרחית. גם הם היו על סף פקיעת עצבים. רצינו להיות כבר בין
קירות מוגנים ולא להיסחף יותר לסביבה העוינת. החלטנו לא לחכות
יותר ועלינו לדירה שהייתה בקומה הרבעית, צלצלנו בדלת וציפינו
לקבלת פנים חגיגית של חברינו קליש, המלאך גבריאל עם כל שרי
צבאו.
טעינו. איש לא מוכר פתח אל הדלת ושאל בפנים זועפות: "מה אתם
עושים כאן בשעה כזאת. הרי אמרו לכם לבא אחרי השעה שמונה."
רציתי להגיד מילה אבל הוא לא נתן לי לדבר.
"תהיו בשקט ואל תקימו רעש. אני לא רוצה את השכנים על הראש
שלי." האיש פתח דלת והכניס אותנו לחדרון ששימש למטאטאים
ולחומרי ניקוי. הוא ציווה עלינו פעם נוספת להיות בשקט ונעל את
הדלת במפתח.
נשארנו בחושך בין המטאטאים והדליים ולא ידענו מה קורה. התלחשנו
בינינו וניסינו להירגע. מה כבר יכול לקרות, את הרעה ביותר כבר
עברנו.
אחרי שעתיים, ואולי עברה רק חצי שעה, שמענו מפתח מסתובב במנעול
הדלת נפתחת, ולפנינו עומד החבר קליש בעצמו בגודל טבעי. הוא היה
מאוד מתוח ולא הזכיר את האיש עם הביטחון העצמי הגובל בטירוף
שהפגין בפגישתנו הקודמת. "תראו המצב השתנה, עד שהעניינים
יסתדרו אני אכניס אתכם למקום בטוח בינתיים - ואהיה איתכם בקשר.
הנה המקלחת, ותשתדלו לסדר לכם פרצוף אנושי. בינתיים אסביר לכם
מה עושים." תוך שאנו עסוקים בשיפור המראה, פירט את תוכניתו -
עלינו לצאת מכאן בלי חפצים, הוא ידאג שנקבל אותם במקום החדש
בערב, או מחר. "עכשיו נלך למשרד של הצלב האדום הבינלאומי - אין
לכם מה לחשוש, אלה כולם החברים שלנו שיושבים שם. תקבלו אישור
כניסה למקום ברחוב קולומבוס 12, ושם תישארו עד שהעניינים
יתבהרו. אנחנו הולכים ברגל כל אחד לבד, זה אחר זה. הוא ילך
לפנינו ויוביל. אסור לנו להתקרב אחד לשני או אליו בשום מקרה,
גם  אם עוצרים אחד מאיתנו, לא  לאבד את הראש אלא ולהמשיך
ללכת.
לפני שיצאנו מהדירה סקר אותנו. לאחד נתן עניבה, לשני סוודר.
אני קבלתי מגבעת. "אתם נראים לא רע" החמיא לנו כדי לעודד את
מצב רוחנו השפוף, "ועכשיו קדימה לדרך". הערתו של מגשהזי: "לא
ידעתי שתהיה הצגה שנייה" לא זכתה לתשובה.
צעדנו ברחובות אחרי קליש כשאנו משתדלים לשמור מרחק ולא לאבד
אותו בין ההמון. צעדנו כחצי שעה עד שהגענו לבניין שדגל הצלב
האדום התנופף בחזיתו. לפני הבית המון יהודים מסומנים בטלאי
הצהוב צרים על שער הכניסה. בחורים צעירים עם תווית של הצלב
האדום מנסים להשליט סדר ביניהם. שני שוטרים אדישים עמדו בצד
ומשקיפים על הבלגן. קליש כינס אותנו ופקד עלינו להחזיק ידיים
לא להתנתק ולבוא אחריו. הוא ניגש לאחד הסדרנים ואמר משהו.
הסדרן פילס דרך קדימה, וקליש משך אותנו אחריו בין המוחים, שלא
היה מרוצה מהפרוטקציה. הסדרן אמר משהו דרך הצוהר שבפתח השער
נפתח ואנחנו היינו בפנים. מעלה המדרגות היה עמוס באנשים.
הבקענו דרך והגענו לפתח של דירה או משרד, עוד מילת קסם ואנחנו
בפנים.
"כאן תקבלו תעודות והפניה לרחוב קולומבוס. את הדרך לשם תצטרכו
לעשות לבדכם. שלום להתראות מחר". קליש הלך. מצאנו את עצמנו
בחדר המתנה עם עוד חמישה אנשים, שני זוגות ואישה, כולם מעל גיל
חמישים. מאז שלקחו אותנו מהבית לא ראינו יהודים בגילאים אלה.
הם ענדו את הטלאי הצהוב, נראו מפוחדים, והסתכלו עלינו בחשד.
בחורים צעירים ללא טלאי או שרוול צהוב. חשדנותם עוד גברה
כשמגשהזי פנה לגברת הזקנה ושאל איפה מוכרים פופקרן. המסכנה
גמגמה שהיא לא יודעת, ולמה צריך דווקא פופקורן. החבר שלי הסביר
שהוא רגיל לאכול פופקורן בהפסקה של הצגה. הזקנים לא הבינו את
הבדיחה . אנחנו הבנו, אבל לא היה לנו חשק לצחוק.
לבסוף, כשיצא מישהו מהחדר הפנימי והזוג הבא בתור עמד להיכנס,
התחילו הסירנות ליבב. אני מאוד מצטער שאני חוזר על עצמי ולא
יכול להכניס אלמנט דראסטי חדש לסיפור, אבל בדרכינו בג'ונגל
ההונגרי, לא פגשנו אריות ולא נחשים ארסיים, רק נאצים
וז'אנדמרים. לא הפלגנו בספינות דולפות על מים סוערים, רק נסענו
ברכבות, ותפסנו טרמפ במכוניות של גרמנים. אבל  אלה סיפקו די
התרגשות, אפילו יותר מדי.
הסירנות מיללות בחוץ. רב החובל לא פקד לנטוש את האונייה, אבל
הסדרנים מהמסדרון נכנסו והחלו לגרש את כולם לרדת למקלטים. גם
עובדי המשרד אוספים את החפצים שלהם ומתכוננים לעזוב.
ואנחנו - היה לנו ברור שבבלגן לאחר הרגע - צפירה ארוכה
שה"סכנה" חלפה - לא נוכל לחזור למשרד בלי הפרוטקציה שעזבה
אותנו לגורלנו, חמקנו לדלת צדדית ומצאנו את עצמנו בחדר אמבטיה,
מול גברת בלבוש חלקי המנסה להשתחל לתוך בגדים שיכלו להתאים
לשחייה במקלט ביום קיץ. הבחורה שלא נראתה יהודיה, לא התרגשה
במיוחד מהעובדה שתפסנו אותה בתחתוניה, אבל צעקה שאנחנו חייבים
לרדת למקלט. "עלמתי היקרה" אמרתי "אנחנו לא עוזבים. הגענו לחדר
האמבטיה שלך במאמץ גדול, אם תזרקי אותנו החוצה לא נוכל לחזור."
אמרתי את הדברים כמובן בשפה ההונגרית והוספתי עוד מילים
דראמתיות על המצב בחוץ ועל מצבנו בכלל שתרד מעלינו ותעזוב
אותנו במנוחה.
"ומה יקרה אם תיפול פצצה על הבית?," יש דברים יותר גרועים מזה"
עניתי לה. אני לא יודע אם התשובה שכנעה אותה או שרצתה להגיע
למקלט. בכל אופן היא לא לחצה יותר, הלכה לה ואנחנו נשארנו
לבד.
שוב לא הייתה הפצצה. כמה מטוסים רוסיים סיירו בשמים בגובה רב.
דבר שבשיגרה. שיגרה שהצליחה לשגע את התושבים ולשבש את חיי
העיר. אנשים ישבו במקלטים ולא לקחו סיכונים. אי אפשר היה לדעת
מתי המטוסים עושים רק טיול מעל שמי העיר ומתי באים"לעבוד"
ברצינות. מה גם שהתותחים של ההגנה האנטי אוירית הרעישו בצורה
מפחידה. אמנם לא יכלו לפגוע במטוסים שטסו מעל טווח הפגיעה
שלהם, אבל תרמו בהחלט לאווירה של הסוף הקרב ובא.
לאחר שהמקום התרוקן חזרנו לחדר ההמתנה. בחוץ רעמו התותחים אבל
אנחנו ישבנו בשלווה במקום המוגן. הרגשנו בטוחים. האפשרות שהבית
יכול לספוג פצצה לא עלה על דעתנו בכלל. נשמעה אות ההרגעה.
השלווה בחדר ההמתנה הגיעה לסופה. דרך החלון ראינו אנשים שבים
ומתאספים לפני הבניין. שעטות הרגליים והצעקות בחדר המדרגות
רמזו שגם העמדות הקדמיות נתפסו. אנשי המוסד חזרו ותפסו פיקוד.
אנחנו כמובן, היינו הראשונים בתור למשרד הפנימי.
לאחר חקירה קצרה - מי אנחנו, מאיפה באנו, מי שלח אותנו -
קיבלנו תעודות מודפסות עם חתימות יפות. האיש, כבן ארבעים לבוש
בחליפה עם עניבה שסמל גדול של הצלב האדום מתנוסס מאחורי שולחנו
ויותר קטן בדש מעילו - הסביר לנו שעם קבלת התעודות הפכנו לבני
חסות של הצלב האדום הבין לאומי. הוא הוסיף שאמנם התעודה מעניקה
חסות רשמית שהרשויות התחייבו לכבד, אבל אנשי הצלב החץ לא תמיד
משחקים לפי הכללים, לפעמים קורעים את התעודות ואז אין חסות.
האיש עוד נתן לנו הסבר קצר על כיוון הכללי של רחוב קולומבוס
בית מספר שתיים-עשרה מקום המקלט שעלינו להגיע ונפטר מאיתנו
באיחולי דרך צלחה.
שוב יצאנו לדרך. התעודות החדשות ה"שוצפס" המפורסמות  שסופקו
לנו גרמו לדילמה. מה נציג אם יבקשו מאיתנו להזדהות, את התעודות
המזויפות  שקיבלנו מקליש או את ה"שוצפס" שגם הוא מזוייף. אבל
הדרך עבר בלי אירועים מיוחדים.
עברנו ליד תחנת הרכבת המזרחית, הלכנו לאורך שדרת מקסיקו שהוביל
ממרכז העיר לפרברים, והגענו לרחוב קולומבוס. מצאנו את הכתובת
בלי בעיות. עשינו תצפית, דבר שהפך לנו להרגל, ולאחר שהכול נראה
רגוע  ויפה החלטנו לחגוג. גילינו מסעדה נחמדה סמוך למקום
והזמנו את המעדן הכי יקר בתפריט. ישבנו לשולחן. במרחק חמישים
מטר קורץ לנו חוף המבטחים. ומעבר לשער נהיו בטוחים ונוכל לשון
בשקט לפחות לילה אחד ללא פורענות. אגון שלזינגר הכריז שהארוחה
על חשבונו. בתנועה אלגנטית שלף הארנק ושילם את החשבון בתוספת
תשר, כאות לאיש מכובד שלובש  ז'קט ועניבה - הפריט שנפל בחלקו
בבוקר בניסיון לשיפור המראה.
עשינו את החמישים מטר עד לכניסה לבניין. שומרים עם הסרת של
הצלב האדום שאלו את רצוננו . אמרנו שהפנו אותו לכאן וברצוננו
להיות בצד השני של הגדר.
"יש לכם אישור?"
"בוודאי" השיב אגון. הוא מוציא את הארנק, נובר בו, מחפש
בכיסים, ואין אישור. המבוכה גוברת ואנחנו נכנסים לפאניקה.
השומרים מצווים עלינו לעזוב את המקום מיד. אחד מהם מזכיר גם את
המשטרה ששומרת על שטח החסות ומרחיקה אלמנטים חשודים שעושים
פרובוקציות להיכנס למקום ללא אישור.
עפנו משם כמו טיל. ולמספר שניות היינו אובדי עצות. אגון התחיל
ליבב - "אבל אני זוכר ששמתי אותו בארנק" לפני שהספיק לגמור את
המשפט רצנו כמו מטורפים בחזרה למסעדה, ושם ליד הכסא, מחייך
אלינו נייר לבן מקופל, האישור - חזרנו לשער כשאנחנו מנופפים
בנייר היקר. הפעם נתנו לנו להיכנס וגם קיבלנו קומפלימנטים:
אידיוטים, מטומטמים, הראש שלכם בתחת" לא התווכחנו, הסכמנו לכל
מילה.

חודש נובמבר במחנה קולומבוס
מחנה קולומבוס שימש כבית יתומים יהודי. המקום הפך למחנה מעבר
ליהודים מיוחסים, שקסטנר -המנהיג השנוי במחלוקת - הוציאם
מהונגריה והעביר דרך ברגן בלזן לשוויצריה. המקום שתוכנן להיות
תחנת מעבר קצרה, ולקלוט כמה מאות, נדחסו במשך הזמן יותר
מאלפיים איש. המיבנים המקוריים לא הספיקו. הוקמו צריפים מעץ
שהעניקו קורת גג והגנה חלקית מפני הקור והגשם. איני חושב שאיזה
מוסד בינלאומי ניטרלי העניק חסות למקום, ואיני יודע גם איזה
מהשלטונות שיחדו - את ההונגרי או הגרמני - כדי לספק הגנה
למקום. עובדה, המקום עמד ותפקד, ויחידות צלב החץ לא פלשו ולא
הטרידו את יושבים בו, בינתיים.
הרכב האוכלוסייה במחנה היה מגוון; גברים, נשים, וילדים בכל
הגילאים. הם הגיעו למקום בשלושה גלים לאחר העזיבה של קבוצת
קסטנר. על הגל הראשון נמנו קבוצת המיוחסים, אלה שציפו לתורם
להגיע לארץ מבטחים במדינה ניטרלית לדוגמת קודמיהם. אבל בחמש
עשר באוקטובר עם שינו המשטר נגנזה התוכנית ולא יצאה לפועל, והם
נשארו תקועים במקום. וקבוצה שנייה היו בעלי האמצעים שקנו את
אישור הכניסה ואת הביטחון היחסי במקום.
עם עלייתם לשלטון התחילו הנאצים לטפל גם ביהודי בודפשט שעד
לפני שבועות מספר היו בגן עדן של שוטים, בהרגשה ש"לנו זה לא
יקרה". - אבל זה קרה להם.
בתחילה אספו אותם וריכזו אותם בבתים מיוחדים שסומנו כבתים
יהודיים. בתים אלה היה טרף ליחידות צלב החץ שפשטו עליהם ולקחו
אותם ליעד בלתי ידוע. על מה שעלה בגורלם היו רק שמועות, והאמת
של התוצאות הסופיות התגלתה רק אחרי המלחמה. הביצוע של ה"טיפול
ביהודים" הופקד בידי  המפקדות האזוריות והשכונתיות של
הכנופיות. התהליך היה מואץ, אבל בודפשט הייתה עיר של מיליון
תושבים והיו בה מאה אלף יהודים. ההפצצות היום-יומיות והתפוררות
של הסדר הציבורי לפעמים היקשה על הביצוע, מה גם שהכנופיות פעלו
ללא תיאום והתבססו לרוב על הלשנות.
הקבוצה השנייה של תושבי המקום, כפי שציינתי היו בעלי האמצעים.
אחרי שתפסו שגם להם זה יכול לקירות - וראו מה קורה בסביבתם
נמלטו מדירותיהם, עזבו הכול, ותמורת סכום כסף מצאו מקלט במחנה.
כסף זה היה אחד ממקורות המימון של המקום. בנובמבר התחילו
להופיע גם בחורים כמונו. עריקים מעבודת הכפייה. בתחילה הוגבלה
הכניסה לבעלי אישורים בלבד, אבל כעבור שבועיים שהחלו צעדות
המוות בכיוון אוסטריה והמצב בעיר הורע, כל מי שהצליח להגיע
לשער המחנה זכה למקלט.
קליש הגיע עם החפצים שלנו למחרת היום. הוא היה עייף ומיואש.
לדבריו, לא קיימת מחתרת, בוודאי לא מחתרת לוחמת. אין לוחמי
מחתרת הונגריים. המאמצים כעת מתרכזים בהצלה, ומנוהלים על ידי
התנועות החלוציות. למעשה הפעילות הצטמצמה בייצור והפצת שוצפסים
- חלקם מזויפים - הניתנים  לכל שיכולים להשיגם. תעודת החסויות
ה"שוצפס" של המדינות הניטרליות "עבד" יפה בהתחלה, אבל במשך
הזמן התגלתה הזיוף, ופרט לקונסול השבדי ראול ולנברג שהוציא
תעודות אמיתיות וריכז את בעלי התעודות במקום שהוכרז כשטח
הקונסוליה - והם הצליחו לשרוד שם עד שחרור העיר.
איך בכלל "נולדו" התעודות המזויפות. לאחר ההצלחה והכיבוד של
התעודות השבדיות התחיל הייצור של שוצפסים של מדינות ניטרליות
כמו שוויצריה, ספרד. מדינת הוותיקן, הצלב האדום הבין לאומי. הם
כולם היו זיופים, אבל לקח זמן עד שהכנופיות ברחוב גילו את
הזיוף. בינתיים אפשרו התעודות את תנועתם של יהודים שברחו
מהבתים המסומנים ומיחידות של העבודה הכפייה.
"זה המצב" סיכם קליש. " בינתיים אתם נשארים כאן. אתם לא יכולים
להשתלב במבצע. לא בייצור תעודות, ולא בהפצתן שדורשת התמצאות
והכרת העיר והסביבה". לא הצטערתי במיוחד. שבעתי מהרפתקאות
הימים האחרונים. לא היה אכפת לי לנוח קצת ולהשתחרר מהלחץ.
הצפיפות והתנאים הגרועים לא הפריעו לי. הם היו עדיפים לאין
שיעור מדיר החזירים ועליית הגג בחווה. המציאות החדשה בה אני
נמצא במקום שלא אורבת לי סכנה מיידית והרפיית הדריכות המתמדת
והשוחקת חיפתה על האי נוחות. המקום היה מגודר והרגשתי בטוח.
בשעות היום, ללא התחשבות במזג האוויר, בגשם והקור של חודש
נובמבר, האנשים הסתובבו בחצר כדי לרווח את הצפיפות ולנשום
אוויר, ורק  ולעת ערב חזרו למקומות הלינה. התנאים של אלה
שהגיעו ראשונים היו די סבירים. הם שוכנו באולמות הבניין. הבאים
אחריהם שוכנו בצריפים. כשהתמלאו גם אלה, אחרוני הבאים תפסו
מחסה בכל מקום המצוי מתחת לגג. במעברים ובמסדרונות. השמיכות
והמזרונים אזלו מזמן, שכבנו והתכסינו בבגדים והחפצים שהיו לנו.
אנחנו תפסנו מקום בחדרון קטן במרתף ששימש בית כנסת. המקום היה
חם והיו בו גם ספסלים. הבעיה היחידה הייתה שעל המקום היו גם
בעלי חזקה אחרים. הוא שימש בית כנסת, והיה תפוס על ידי
המתפללים עד מאוחר בערב, ואחר כך על ידי חברי הנוער הציוני.
בחמש בבוקר הגיעו המתפללים וזרקו אותנו מהחדר. את בעיית הבוקר
אי אפשר היה לפתור. היינו צריכים לפנות את הספסלים. העדפנו
לעזוב את המקום מאשר להתפלל. בכדי לפתור את הבעיה בשעות הערב
הצטרפתי לנוער הציוני. הם קיבלו אותי ברצון, ולי היה מקום חמים
לישון.
לספסלים היו דיירים קבועים, כולם חברים חדשים של הנוער
הציוני.שהצטרפו לתנועה מיד לאחר שחבריה  התמקמו במקום.
השינה על הספסלים דרשה טכניקה והכשרה מיוחדת. פיתחתי שיטה
משלי; הבגדים העליונים שימשו מזרון וסדין, והמעיל העליון
שמיכה. הצרה הייתה שהמעיל היה קצר וכיסה רק את חצי הגוף בלבד.
את הרגליים עטפתי בערימה של עיתונים שבקומי בבוקר אספתי אותם
יישרתי וקיפלתי אותם וסחבתי איתי לכל מקום שהלכתי. חומר כיסוי
משובח כמו נייר עיתונים היה בעל ערך במחוזותינו בימים אלה.
הכול היה טוב ויפה אבל הבנאדם לא יכול לשון כמו בול עץ בלי
להזיז איבר."להסתובב במיטה" פירושו ליפול מהספסל, לארגן מחדש
את המזרון, את הסדין, לעטוף מחדש את הרגליים, ולמצאו את התנוחה
הנוחה והנכונה עד לסיבוב או הנפילה הבאה.
אחרי מספר ימים גיליתי שותפים נוספים בחדר שינה שלי; כינים.
אני לא יודע האם היו כינים ציוניות או דתיות, אבל הן היו
מגעילות והפחידו אותי. העובדה שגם לחברים שלי היו כינים,
והכינים זה לא יותר גרוע מהפשפשים שאכלו אותנו במצודת איגמנדי,
לא הקל על הזעזוע. בתרבות ממנה באתי, פשפשים היה סטנדרט.
בדירות הישנות "הם באו מהשכנים". אבל להיות מכונן היה דבר
מביש. יצורים החיו בשולי החברה  ואנשים מהיישוב התרחקו מהם.
קשה להשתחרר מתפיסות מושרשות של עולם אחר. עולם, שכינים
ופשפשים הגדירו את המעמד החברתי של הבן אדם.
האמצעים הסניטרים היו מועטים. הברזים ובתי השימוש שנוספו לציוד
המקורי היו רחוקים מלספק את הדרישות המינימאליות. מזל שהיה קר
וחלק מהאנשים, לפחות הגברים הסתפקו ברחצה מינימלית.
את השעות הבוקר המוקדמות אחרי שזרקו אותנו מה"מיטה", ניצלנו
לרחצה וצייד כינים. חונכנו על ברכי התיאוריה שרחצת פלג הגוף
העליון במים קרים בריאה ומחזקת את הגוף. יום יום הורדנו את
החולצה ושפשפנו את גופינו החצי ערום, אוזניים, צוואר והחזה עד
לקורקבן במים הקפואים, לעומת זאת את הראש והחלק התחתון, בעיקר
את הרגליים והראש, אסור לרחוץ במים קרים, הדבר גורם לנזלת וגם
לשפעת.
נכנסתי לשגרה והקשרים בין ארבעתנו התרופפו. שלמה הלך לחברים
שלו בשומר הצעיר. אגון נעלם בין ההמונים. מגשהזי הצהיר
שהקרובים שלו באמריקה ימצאו אותו גם בלי המדריך של הנוער
הציוני והוסיף, "בתנאי שיישאר ממני משהו לסוף".
מצאתי לי תעסוקה בשמירה ובסבלות. בלילה הסתובבנו סביב לגדר,
מבפנים כמובן, ותפקידנו היה לזהות תנועות חשודות, למעשה כל מה
שהתקרב לגדר ולדווח לאחראי שישב ליד הטלפון להזעיק את
"הפטרונים" שירחיקו את האלמנטים החשודים שרחרחו סביב. שמענו את
רעם התותחים, ואין ספור פעמים שאלנו את עצמנו את השאלה הגורלית
בה היו חיינו תלויים; מתי הם יגיעו.
יום יום הובאו מצרכים למקום והיה צריך לפרק ולאכסן את הסחורות.
עבדנו בהתנדבות אבל קיבלנו תוספת מזון עם סיום העבודה. עסקי
הסבלות התפתחו לדבר הרבה יותר מעניין; כשנודע שיש לנו תעודות
וניירות "טובים," ניירות שקבלנו מקליש לקראת הסתלקותנו מהחווה
- השוצפסים לרוב כבר היו "שרופים" והיה מסוכן להציגם - נתבקשנו
לצאת מהמחנה ולהביא את המצרכים ממקורות אספקה שונים ברחבי
העיר. הטיול הראשון עורר בי רגשות מעורבים של פחד וסקרנות.
הוסענו במונית למחסן של סיטונאי מזון. היה זה מקום סגור בחזיתו
של רחוב. נכנסנו דרך החצר  למחסן, העמסנו את המצרכים על משאית
קטנה, וחזרנו הביתה במונית. המקום היה בצד השני של הדנובה,
בבודה. חצינו את העיר לרוחבה. היה מעניין לנסוע במונית מאחורי
וילונות מוגפים ולהביט על הנעשה בחוץ. הגשרים והבניינים
הציבוריים היו תחת שמירה כבדה של הצבא והיחידות של צלב החץ,
מצוידים בתת מקלעים. בכיכרות הוצבו תותחים נגד מטוסים, לידם
הררי תחמושת ומחנות ארעיים של מפעילי הכלים. עם זאת העיר הייתה
סואנת, עם חנויות, חשמליות, מכונות נוסעות ורחובות חומים אדם.
חזרנו  למחנה בלי בעיות, ואחרי הטיול הראשון באו נוספים. באחד
מהם נשלחנו להביא קופסאות שימורים מחנות בשדרות הטבעת, ליד
קולנוע הראדי. בגמר העבודה בזמן שהמתנו למונית החלטתי לצאת
ולהסתובב בקרבת המקום, להרגיש את החיים מחוץ למחנה קולומבוס.
עוד אני מטייל לי להנאתי אני שומע קול קורא בשמי הפרטי. מולי
עומד בן עירי אלי הרץ. הייתי המדריך שלו בצופים. ילד פרוע חצוף
עם תלתלים בלונדיניים שגדל לגבר מוצק, עם פרצוף של גוי אמיתי.
הוא היה מצוחצח, לבוש בגדים יפים וחיבק אותי בעליצות. על המעיל
העליון שלו היה סימן ברור של טלאי צהוב שנפרם לאחרונה. הבטתי
באלי בחוסר בינה. סחבתי אותו על תוך החנות ושאלתי; "תגיד אתה
השתגעת? מאיפה השגת את הבגדים. ואיך אתה מעיז להסתובב כך? הרי
רואים מקילומטר את הסימן של הטלאי הצהוב. על המעיל."
"אל תיכנס לפאניקה , הכול בסדר" הרגיע אותי, "העניין מאוד
פשוט. יש לי תעודה של פליט" - כדוגמת התעודה שקיבלנו מקליש,
"ברחתי מהיחידה לפני שבוע ולא היה לי לאן ללכת. פגשתי פליטים
אמיתיים שאמרו שבמפקדת של צלב החץ נותנים סיוע לפליטים אז
הלכתי איתם. הם באמת עזרו לי. סידרו לי מקום עבודה במאפיה,
מקום מגורים בדירה שפונתה מיהודים, וגם הלבישו אותי. בגדים
טובים כנראה ירשתי אותם מיהודים אבל זה משיש".
"ואתה לא מפחד להסתובב עם המעיל הרי רואים בברור את הסימן של
הטלאי?"
"תראה התעודות הן טובות, חלקן אמיתיות שקיבלתי מהנאצים. אני לא
נראה יהודי והסיכוי שיורידו לי את המכנסיים - טוב על זה אין לי
ביטוח"... אלי הציע לי להצטרף אליו, "אני יכול לארגן לך
מגורים, עבודה וכל השאר", אני הצעתי לו לבוא איתי לקולומבוס.
באותו תקופה כבר לא דקדקו באישורי כניסה.
ההצעות לא התקבלו. אמנם לא היה לי פרצוף יהודי טיפוסי אבל לא
נראה לי להתייצב במפקדה של הנאצים ולבקש סיוע. אלי גם סירב
לבוא לקולומבוס בטענה שהוא לא נכנס לחורים, אפילו לא לחורים
מוגנים. תחושת הבטן שלו אמרה לו שהמקום לא יחזיק מעמד עד הסוף.
הוא צדק.
לא פגשתי את אלי יותר. נודע לי שהצליח לשרוד ואחרי המלחמה נסע
לאמריקה והפך לאיש עסקים עשיר.
יום אחד הגענו למחסן כלשהו. הפעם העמסנו על המשאית מזרונים,
מיטות, וכל מיני רהיטים. במקום להחזיר אותנו לקולומבוס, המונית
הביאה אותנו לאחד מפרברי העיר. איזור של בתים משפחתיים מוקפים
בגינות. הגענו לבית  מוסתר מאחורי גדר ירוקה. מצאנו בו כמה
נשים בהיריון מתקדם, וכעשר צעירות עם תינוקות בני כמה שבועות.
שלא מזמן הובאו למקום. היה שם בלגן נוראי. פירקנו את הרהיטים
והתחלנו לארגן את החדרים הייתה שם אישה מבוגרת שנתנה הוראות
וניסתה להשתלט על העניינים. הייתה זאת חוויה מוזרה בשבילי.
תשע-עשר שנים הספיקו לי לניסיון מזערי עם תינוקות ונשים הרות,
בוודאי שלא היה לי ניסיון עם עשרה בבת אחת. ההתנהגות שהייתה
מקובלת באותה תקופה כלפי גברות במצבן - משהו שבין חולה אנוש
לבין מלכת אנגליה. - לא הייתה מוכרת לי. יצורים קטנים צווחים,
ריחות משונים, ונשי , כנראה כולן ממשפחות עמידות, בשבי הסתגלות
מואצת. לא היו לידן אמא, אחות, או משרתת שיפנקו וישרתו אותן.
לא הבנתי מה קורה סביבי, ואיך נפלתי לתוך המצב המשונה הזה.
אולי דרך הטבע, היו הנשים עסוקות בעצמן ובפרי בטנן באופן שנראו
כמעט מנותקות מהמציאות.
הייתי עסוק בהרכבת מדפים במטבח כשאחת מהן, בעלת בטן ענקית
ביושבה בכורסה שהבאנו במשאית קראה לי, "היי אתה במטבח בוא הנה"
- לאחר כמה קריאות הבנתי שה"היי אתה" מתכוון אלי הלכתי לראות
מה השמנה רוצה ממני. כשהופעתי הצביעה על איזו סוודר שהיה מונח
במרחק הושטת יד ממנה; תן לי את הסוודר, קר לי" לפני שהספקתי
לפתוח את הפה ולהגיד לה להרים את התחת השמן שלה ועוד דברים
בסגנון - הופיעה המבוגרת, עטה עליה, עטפה אותה בסוודר, חיבקה
אותה ושאלה אם יש עוד משהו שהיא רוצה. אחר כך אחזה בזרועי,
סחבה אותי לחדר סמוך, ושם במשך שלוש דקות נתנה לי הרצאה, החל
באנטומיה ומצבן הנפשי של נשים בהריון - וכלה בתחזית לגבי סיום
המלחמה ודור ההמשך שאנחנו עכשיו ברגע זה ממש מטפלים בהם. למדתי
מהר. במשך היום לא חיכיתי לקריאה חוזרת של "היי אתה" - ב"היי
אתה" הראשון זנחתי כל במה שעסקתי ורצתי למלא את רצון הנשים.
בשעות  הערב גמרנו את העבודה והצלחנו לשוות למקום צורה של בית
תינוקות מאולתר. המלווה שלנו הופיע והודיע שאין הסעה, הולכים
ברגל. המחנה היה במרחק חצי שעה הליכה. הערב היה צלול וקר.
ברקע, ברורה וקרובה להכעיס, נשמעה מנגינת התותחים הרועמים.
אנחנו שומעים אותם והם לא באים.
היינו חמישה והלכנו יחד. בשעות אלה הרחובות היו ריקים, אנשים
ישבו בבתיהם מאחורי חלונות מוגפים. חוקי ההאפלה היו חמורים,
ואיש לא הסתכן בזליגת אור דרך הפתחים "לסמן אור לאויב". היינו
כבר די קרובים לקולומבוס כשפגשנו בסיור. צמד של אנשי צלב החץ
נושאים תת מקלעים התקרב לעברנו. כשהגיעו למרחק של שלושים מטר
מאיתנו עברו פתאום לצד השני של הרחוב. חלפו על פנינו בהתעלמות
מוחלטת. אני לא יודע מה עבר בראשם. אולי העדיפות המספרית חמישה
נגד שנים. ואני גם לא יודע מה היה קורה - אם... לדברים אלה אין
תשובה.
סוג נוסף של יציאות לעיר היה בשליחות משפחות שברחו מהבתים.
אנשים אלה קיבלו רמז או התראה שעומדים לקחת אותם, והם הגיעו
לקולומבוס כשרק בגדים לעורם. כעבור יום יומיים נוכחו לדעת שפרט
לביטחונם המיידי הם זקוקים גם לדברים גשמיים; שמיכות, בגדים
חמים, כלי רחצה ועוד מיני חפצים אלמנטאריים שהושארו אחריהם
במנוסתם. בהיוודע להם שאנחנו יוצאים לעיר ויש לנו תעודות מלבד
השוצפס שלא התאים למשימה. המשימות היו דומות. מקבלים כתובת,
מפתחות, ורשימת של חפצים מוגבלת כדי לא לעורר חשדות של השכנים.

יצאנו תמיד שלושה. המונית שהייתה על חשבון הלקוח הורידה אותנו
בקרבת המקום, הסתלקה מיד וחזרה כעבור זמן שנקבע מראש. מקסימום
שעה. זה היה הזמו המקסימלי שהעזנו לשהות בדירה.
את הביקורים ערכנו בשעות הצהריים בהנחה שגם רוצחים ומלשינים
צריכים לאכול. לאחר שהמונית עזבה ערכנו תצפית שגרתית לוודא
שהשטח "נקי", אחד מאיתנו נכנס לבית לזהות את הדירה, ולברר עם
השכנים או גורמים ידידותיים אחרים לא הקדימו אותנו, ורוקנו
אותה לפנינו. כשהיה ברור שהשטח פנוי, עלינו אחד-אחד פתחנו את
הדלת עם המפתח ואספנו במהירות את החפצים שברשימה.
עבדנו מהר וביעלות וברוב המקרים נותר לנו זמן לפשוט על המזווה
ולזלול כל דבר מעניין שמצאנו. המטעמים החביבים עלינו היו כבד
אווז וקונפיטורה של שימורי אפרסקים. אחר כך פשטנו את החולצות
והלבנים והחלפנו בנקיים מהמלאי, ומשאירים למזכרת את הישנים עם
הכינים. פעם אחת אפילו עשינו גם מקלחת. את כל המעשים עשינו
בהסכמת הבעלים שלאור המצב ארגנו את סדר העדיפויות שלהם מחדש;
קודם החיים אחר כך מזומנים ודברי ערך שניתנו לטמון בכיסים. גם
שמיכות ובגדים חמים היו חשובים יותר ממערכות קריסטל או פסנתר
כנף. שולחינו הטובים, העריכו נכון את סדר העדיפויות, אבל את
הגורם החשוב ביותר לא היה ניתן לחזות - או שהיה לך מזל או
שלא.
לאחר שסיימנו  את העסקים הרשמיים. ואת הפינוקים למיניהם, יצא
אחד מאיתנו לרחוב לחכות למונית. כשזו הגיעה חמקנו מהדירה
העמסנו את החבילות הארוזות והסתלקנו מהמקום במהירות האפשרית.
סחבנו רק את מה שניתן לסחוב ב"נגלה" אחת. לא רצינו להיתקל
בדיירי בית חשדנים שיזעיקו את השלטונות. וגם היינו חייבים
לחמוק מעיני השוערים שדווחו לנאצים על כל חריג שמתרחש בבית
ובסביבה.
הטיול הבא שערכנו עורר הדים שנשמעו היטב בארץ ובעולם הרבה שנים
אחרי המלחמה.
יום אחד פנו אלינו בבקשה שנצא עבודה אצל הגרמנים. לא אצל
הגרמנים סתם, אלה אצל יחידת האס אס. למען הדיוק , זאת  לא
הייתה בדיוק בקשה.

נקראנו להנחלת המחנה. שם הוסבר לנו שהגרמנים "מבקשים" שבעה
אנשים לביצוע איזו עבודה. בין אלה שדיברו איתנו היה גם האיש
מצלב האדום הבין לאומי המזוייף שסידר לנו את אישור הכניסה
לקולומבוס. לא הייתה אפשרות לסרב.
משאית של האס אס חיכתה לנו בשער המחנה והסיעה אותנו לאזור
הווילות בבודה שנקרא תל השושנים. הגענו לווילה מפוארת, ארמון.
בעת הירידה מהמשאית ספרו אותנו ואחר כך נתנו לנו לאכול. נרגענו
- כנראה השד לא כל כך נורא. בתקופה זו של מחסור במזון, שום
רוצח שפוי לא מאכיל את קורבנותיו אם יש בכוונתו להרוג בהם אחר
כך. בוודאי לא ינהגו כך הגרמנים שחסכנותם היה ידוע לכל. העיקר,
הארמון היה מלא עם ארגזים, והגרמנים עסקו ברוב מרץ בשדידת
הבית. הם מלאו את הארגזים, ואנחנו העמסנו אותם על המשאיות.
העבודה הייתה נוחה, מה גם שהמילה "מהר" המוכרת כל כך בשיחות
החת צדדיות שבין נוגשים לעבדים, שונתה "לאט ובזהירות" ביטויים
שנשמעים  הרבה יותר סימפטיים, אפילו בשפה הנאצית. פרט לתמונות
היו בווילה חפצי אומנות רבים נוספים. פסלים, כדים, קריסטלים,
וכדומה, שנארזו בזהירות ונרשמו במדויק ביסודיות הגרמנית.
מה לזה ולהדים כעבור עשרים וחמש שנים? הארמון היה שייך לברון
הטבנאי, יהודי-הונגרי בעל תואר אצילות, אחד האנשים העשירים
בהונגריה. ובשנות. השבעים תבעו יורשיו של האציל את ממשלת
גרמניה המערבית על שוד אוסף האומנות ודרשו להחזיר את הסחורה.
לא הייתי מודע אז להשתתפותי בשוד הבינלאומי, וגם אם הייתי מודע
לא היה העניין מדאיג אותי במיוחד. מחשבותיי התמקדו בנושא אחר
לגמרי; מה יעשו בנו כשנסיים את העבודה? את הארגז האחרון העמסנו
על המשאית בשבע וחצי. אחד החיילים לקח אותנו לקומת הקרקע
למטבח, שם הגישו לנו ארוחת ערב אחר כך אמרו לנו שאנחנו יכולים
ללכת הביתה. היו בינינו כמה שידעו גרמנית וביקשו הבהרות.
הגרמנים הסבירו שאין להם מכונית פנויה, והיות שסיימנו את
העבודה ואין בנו צורך יותר לא נותר לנו אלא לקחת את הרגליים
ולהסתלק. הסברנו שהדבר לא פשוט כי אנחנו יהודים, וליהודים
כידוע, אסור להסתובב בלי ליווי הולם. השיחה התנהלה בכל האדיבות
והכבוד - אנחנו עמדנו דום שפנינו אליהם - וההגינות מצידם שהיו
מוכנים להקשיב - בקיצור שקשקנו מרוב פחד איך העניין יסתיים.
חיכנו להתפתחויות. אחרי המתנה של חצי שעה באה הגאולה בדמות איש
אס-אס חמוש שילווה אותנו למחנה קולומבוס.
היינו בבודה בקצה השני של העי. המסע היה כרוך בהחלפת שלוש
חשמליות וגם כברת דרך הליכה ברגל. יצאנו לדרך בלוויית החייל.
כל עוד הלכנו ברגל הכול היה בסדר. הבעיות התחילו בתחנות
העמוסות אדם שנדחפו לעלות ולהידחס פנימה. נצמדנו לנאצי כמו
קרצייה. אנחנו השתמשנו במרפקים, בידיים ובכל מה שהיה לנו,
להישאר קרוב אליו לא לאבד אותו בהמון או להתנתק ממנו ולהישאר
ברציף. האפשרות לחצות את העיר ולמצוא את דרכנו הביתה לבדנו לא
נראה מעודד ביותר. מה גם שהפעם יצאנו בלי תעודות. "אתם עובדים
אצל הגרמנים כיהודים" נאמר לנו "אז מוטב לא להסתבך עם התעודות
המזויפות"
בקטע האחרון , אחרי שירדנו בתחנה הסופית והלכנו ברגל לשער
המחנה חשבתי; אני צועד ברחובות עוינים. צדים אותי כמו חייה
נרדפת, ואם יגלו את זהותי קרוב לוודאי ימסרו אותי לנאצים. והנה
מגנינו היחיד בעולם המטורף זה שפוסע לצידי הוא רוצח פוטנציאלי,
והחיים שלי תלויים בהיצמדות אליו. מוזר מכל , הוא לא נראה רוצח
בכלל. אפילו נחמד כשחייך. הדברים היו מעבר לבינתי. בשער המחנה
ספר אותנו מלוונו הטוב ומסר אותנו לשומרים. מה היה עושה אם היה
מאבד אחד מאיתנו בדרך? אין לי תשובה. וגם לא הזדמן לי לשאול
אותה.

סוף נובמבר סוף הסיפור
הימים עברו וסוף המלחמה לא הגיעה. הרוסים הארורים התמזמזו בקרב
תותחים עקר ולא הראו סימן של כוונה לכבוש את העיר. כנופיית
הצלב חץ השתוללו. היו שמועות שתולים עריקים הונגריים על עמודי
חשמל.
התוכניות של הגנרלים של הצבא האדום לא היו מתואמות עם הציפיות,
לא שלי ולא של האופטימיסטים האומללים שטעו בחישוב לגבי הסוף
וגמרו את המרוץ על עמודי החשמל.
בשבוע האחרון של נובמבר לא יצאנו עוד לטיולים. השהייה במחנה לא
תרמה למצב הרוח. זרם האנשים שהגיעו למקום הלך וקטן, הכינים
התרבו, ומחיר של עוגות הפרג שבעל יוזמה מכר בדוכן  מאולתר
הוכפל. אבל  בינתיים היה המקום שטח חסות. וכנופיות הנאצים לא
נכנסו, ולא הוציאו אנשים.
בזמן הפנוי  שהיה לי בשפע עברתי חינוך מחדש בנושא ציונות.
תפסתי שאם היינו מתייחסים לכתובות על הקיר "יהודים לפלסטין"
כאל הצעה קונסטרוקטיבית, ולאו דווקא כעלבון, היה מצבי עכשיו
שונה לגמרי. לימדו אותנו קצת היסטוריה וקצת שירים. אחדים מהם
היו בעברית. השיר שנחרט בזיכרוני; "נומה נומה עמק תפארת אנו לך
משמרת" תורגם לכבודנו להונגרית. שיר יפה, אולם המשמרות סביב
הגדר בלילות לא הועילו הרבה לחברי הנמים, ועמק תפארת היה חלום
רחוק - מרחק אלפי קילומטרים שקשה היה להיאחז בו.
היינו אז בביצת זוועה רוחשת שנאה רותחת. מפלצות של צלב החץ
ארבו בכל מקום, במאמץ אחרון למשוך אותנו יחד איתם לאבדון בהרס
עצמי נואש. התחושה הכללית הייתה שרפסודת החסות לא תחזיק מעמד
ותשקע בקרוב.
בשלושים בנובמבר כינסו את החברים של הנוער הציוני. היינו שישה
עשר איש. ראש ה"קן" נתן סקירה נרחבת ופסימית על המצב. הוא סיפר
על שיירות של נשים ואנשים מבוגרים הצועדים מערבה, בכיוון הגבול
האוסטרי ומי שלא עומד במסע יורים בו. וכדי לחזק את התחושה
הכללית ולפזר כל אשליות אופטימיות אמר עוד שלפי הידיעות שבידיו
המחנה אינו בטוח יותר, בקרוב יפסיקו לכבד את שטח החסות. סופו
של מחנה קולומבוס יהיה כמו סופם של מקומות אחרים בהם ריכזו
יהודים. הוא הוסיף שחברים מתנועות החלוציות הצליחו לארגן
מקומות מסתור במערות תת קרקעיים. מקומות אלה מצוידים לשהייה
ממושכת ואפשר יהיה להחזיק בהם מעמד מבלי להתגלות. מקומות אלה
מיועדים להצלת חברים של התנועות החלוציות מהטרנספר ומידם של
הנאצים המקומיים. בנקודה זאת עבר לעיקר; "אנחנו חברי הנוער
הציוני נכללים בתוכנית. עליכם להיות מוכנים לתזוזה. מתישהו
בלילה תבוא מכונית פרטית או מונית לאסוף ואתכם ולהעבירכם למקום
מסתור. מי שלא רוצה להצטרף ירים יד" איש לא הרים יד.
התכנסנו בערב וחיכינו למכונית. המתנו כל הלילה ואף אחד לא בא.
בבוקר יצאנו לחצר, המקום היה מוקף ביחידות של צלב החץ. כעבור
שעתיים פסק מחנה קולומבוס להיות שטח חסות.
על אירועי אותו לילה שמעתי אחרי המלחמה. המכונית שעמדה להעביר
אותנו למקום מבטחים אמנם הגיעה - אבל מישהו שיחד את הנהג, וזה
לקח במקומנו שתי משפחות ליעד- מערה בהרי בודה. כעבור שבועיים
התגלה המחבוא בגלל חוסר ערנות של החוסים או בגלל הלשנה. כל מי
שהיה במקום חוסל.
זה סוף הסיפור. נשאבתי עם כל היתר אל מעבר להרי חושך וכעבור
זמן הופעתי שוב על במת העולם.