בוקר במקום החדש. לצעקות ולמילות העידוד הרגילות נוספה פנינה
לשונית חדשה שעוד לא שמענו." תזיזו את הגופות המסריחות שלכם
לפני שנעשה מכם סבון" - לא הבנו את הכוונה, סבון? שיהיה סבון.
חשבנו שהחליטו לגוון את אוצר המילים. לנו זה לא משנה. כל עוד
לא מדברים בידיים ולא בועטים אפשר לחיות עם זה. במיוחד
כשלארוחת הבוקר חילקו חתיכת נקניק נוסף לקפה וללחם.
הוציאו אותנו לשדה תירס, שורות אין סופיות של קלחים בשלים,
שעלינו לקטוף ולאסוף בשקים. יופי של עבודה. אפשר גם לברבר כי
הסגל שמנה שניים עשר איש לא היה מסוגל לפקח על כל השטח, והסתפק
בנביחות.
כך עברו הימים. קמים בבוקר, קוטפים תירס בשדות, והולכים לישון.
הרומנים נעלמו כבר ביום השני ולא שמענו עליהם יותר. קיבלנו
יותר אוכל והועברנו לעליית גג הרפת ששימשה פעם לאחסון חציר.
לעליית הגג נכנסנו באמצעות סולם ארוך וצר, ללא דלת.
הסגל התמקם בחלק הקדמי, הביאו להם מיטות ואנחנו התקנו להם
מחיצות הפרדה מקרשים ושמיכות. אנחנו כרגיל שכבנו על ערימות קש
במקום בו הפרעושים עוד לא הספיקו להתנחל. המקום הסריח פחות
מדיר החזירים.
בשעות הבוקר כשהטל כבד ובימים גשומים מצבינו לא היה טוב.
הבגדים שאף פעם לא הספיקו להתייבש נדבקו לגוף ולא הוסיפו למצב
רוחנו העגום. היינו מנותקים מהעולם.
יושבי המקום תפסו מרחק ולא היה לנו מגע איתם. חוץ מהסגל לא
פגשנו נפש חייה.
הדבר קרה ביום רביעי. לשם שינוי מזג האוויר היה יפה, השמש כמעט
ייבשה את הבגדים. בשעה אחת עשרה כשאני קוטף תירס ומדמיין לעצמי
שאני תולש את הביצים לינוש המכוער (אידיוט מהסגל שניסה לזרז
אותי בדרכו החביבה בעזרת מגפיו המסומררים - בקושי רב הצלחתי
להתחמק).
אך כיליתי את זעמי בתירס המסכן ופתאום שמעתי שקוראים בשמי.
הקול היה קולו של המכוער. הייתה לי תחושה שבנוסף לבעיטה אזכה
גם בשתי סטירות לחי על זה שהצלחתי להתחמק. יצאתי לקצה השורה
כשאני נושא את השק על כתפיי. המכוער והרב טוראי חיכו לי ובישרו
שיש לי מבקרים, מצביעים על שתי דמויות שהמתינו על השביל.
הרהרתי, האם אני חולם או הוזה?
במרחק של עשרים מטרים עמד קצין בדרגת סגן, ועל ידו קליש, הבחור
האופטימי שברח מבבבולנה.
התקרבתי אליהם בצעדים מהוססים. קליש  קיבל אותי בפני פוקר.
לחצנו ידיים והתקדמנו לאורך השביל הרחק מעיני השומרים. שם, ללא
הקדמה, כמובן מאליו, הוציא מכיסו כמה מעטפות הגיש לי אותם
ואמר."באנו לקחת אתכם. הבאתי לכם תעודות. הגיע הזמן להסתלק
מכאן. שים לב למה שיש במעטפות ואנחנו נסביר לך איך זה עובד".
היו חמש מעטפות, ארבע מהן הכילו תעודות שונות ובחמישית רשימה
של שמות ונתונים. היו שם תעודות זהות, תלושי אוכל ותעודות מסע
שקיבלו הפליטים ההונגרים שברחו מטרנסילבניה מפני הרוסים. היה
שם גם אישור שאנו פליטים שזכאים למגורים מהשלטונות. התחלתי
לגמגם משהו אבל קליש עצר אותי ,"קודם עסקים ואחר כך הסיפורים.
התעודות ריקות" המשיך "כי לא זכרתי את הגובה ואת צבע העיניים
של כולכם. תמלאו אותן. בתעודת הזהות חסרה תמונה, לא נורא. אם
יבקשו מכם להזדהות תציגו קודם את תעודת המסע, אם זה לא מספיק
אתם בבעיה, יורידו לכם את המכנסיים ואז כבר שום מסמך לא עוזר.
כשתגיעו לבודפשט נסדר לכם תמונה לתעודת זהות". "הבאתי ארבע
מערכות של תעודות. תוכלו לצרף אליכם עוד אחד לפי בחירתכם.
במעטפה החמישית תמצאו כתובת אליה תוכלו לפנות אחרי שתגיעו
לבודפשט. נו, מה שלומכם? מזמן לא התראינו. נעלמתם לי ובקושי
מצאתי אתכם."
הייתי בהלם, והמטרתי עליו שאלות, לא חכמות ביותר: "באתם
במכונית? אתם רוצים שאני אבוא אתכם עכשיו? אבל החפצים שלי
במגורים, איך בכלל הגעתם לכאן? והוא יהודי?" הצבעתי על הקצין.

קליש עצר את שטף השאלות שלי."הוא לא יהודי וגם לא קצין, אבל יש
לו מסמכים כמעט אמיתיים, בעיקר הקטן שלו אוריגינלי לא חתוך.
איך מצאנו אתכם? הגענו לקומרום והלכנו לאיגמנדי. תיארתי לעצמי
ששם יודעים עליכם".
"נכנסתם לאיגמנדי?" שאלתי, "הרי שם כולם מכירים אותך". "מה
פתאום אני, לצי (הצביע על הקצין) נכנס למפקדה ובירר איפה אתם
נמצאים.
"איך בכלל העזתם לבוא הנה? הרי כל הסגל מכיר אותך." - זה כבר
סיפור אחר, האמת שהרב טוראי והאידיוט השני הכירו אותי מייד.
בהתחלה חשבו שהקצין הביא אותי ליחידה שלכם. הסברנו שבאנו רק
לביקור, לפגוש אותך ושאנו מתכוונים ללכת מכאן. הם בתחילה לא
תפסו מה אני אומר. כשהרב טוראי התאושש מההלם ואמר שהוא עוצר
אותי הסביר לו לצי שבמקרה ואנחנו לא חוזרים עד השעה חמש, ישרפו
לו את הבית ויהרגו לו את המשפחה. ובכדי להוכיח שאנחנו רציניים
ציטטנו את הכתובת המדויקת שלו, את שמות אביו ואמו - נתונים
שקיבלנו במפקדה בלי שאלות מיוחדות.
"וזה נכון? תוכלו לעשות את זה?" שאלתי.
מה פתאום, מה אתה חושב שיש לנו יחידת חיסול כמו בסרטי מאפיה?
העיקר הרושם והביטחון העצמי. וגם הם לא יודעים מה קורה בחוץ,
עובדה שזה עובד.
"ומה יקרה אחרי שתלכו והם יחקרו אותי?"
"אל תדאג, הם לוקחים אותנו ברצינות, וגם נתנו להם כסף שיסגרו
לכולם את הפה."
"אתם תברחו מחרתיים לפנות בוקר כי מחרתיים היחידה תוזז מערבה
לכיוון אוסטריה", אמר לצי שעד עכשיו לא דיבר כמעט. "תצאו בשלוש
לפנות בוקר תגיעו לקומרום. תיסעו ברכבת לבודהפשט. הכתובת
שעליכם להגיע נמצאת במעטפה. תשתדלו להגיע לשם אחרי השעה שמונה
כאשר יש כבר תנועה כדי לא לעורר חשד."
קליש התעניין  בתגובות שהיו לאחר היעלמותו בבבולנה. כשסיפרתי,
אמר בארשת פנים מהורהרת: "כן, אבל אז התנאים היו שונים. היו
תכניות, אבל עכשיו מדובר רק בהצלה והישרדות. קח קצת כסף, אולי
תצטרכו לדרך". הבחור ממש מעודד חשבתי לעצמי.
הפעם נפרדנו בלחיצת ידיים ללא נשיקות.
חזרתי לתירס וניסיתי לעכל את מה שהתרחש, חיכיתי שמשהו יקרה.
עברה חצי שעה ושום דבר לא קרה. השומרים לא עוצרים אותי ואפילו
לא מתקרבים אלי, כאילו מתעלמים מקיומי במכוון. השמועה על המפגש
התפשטה מיד. האנשים שהיו עדי ראייה למתרחש הביטו בי כאחד שירד
מהירח, ולא העזו לדבר איתי. הבחורים שהיו בסוד העניינים
בבבולנה היו היחידים שהתקרבו אלי ושאלו: "זה היה קליש? מה הוא
משוגע לגמרי? מה הוא רוצה הפעם?"
"תתרחקו ממני, אף אחד לא יודע שאתם קשורים לעניין. בערב נדבר."

השעות זחלו. בשש בערב הכניסו אותנו סוף-סוף למגורים בעליית
הגג. בגמר העבודה נאסרה עלינו תנועה חופשית בשטח. גומרים את
העבודה עולים בסולם, ועד הבוקר אף אחד לא יורד. את הצרכים
עושים בדליים ומרוקנים בבוקר.
יום לפני כן התמקמה סביב המגורים יחידת אספקה של הגרמנים.
משאיות מלאות בחביות דלק, והודיעו שיירו בלי אזהרה בכל מי
שיסתובב בשטח.
כשהגענו למגורים ונשארנו לבד התחיל מבול השאלות, למה הגיע? מה
הוא עושה כאן? החבורה של בבולנה, בעיקר המבוגרים תבעו לדעת מה
הוא זומם הפעם. ניסיתי לנער אותם בתשובות אידיוטיות -"שום דבר
רציני, קליש היה בסביבה וקפץ לביקור. שלומו טוב והוא מוסר
דרישת שלום לכולם." כמובן התשובה לא סיפקה את אף אחד. כשהמשיכו
ללחוץ אמרתי, "תראו, הוא באה לכאן חופשי והסתלק מכאן חופשי, לא
עצרו אותו למרות שחצי מהסגל מכיר אותו. נכון? הוא דיבר איתי
וגם לי לא עושים כלום, אז הירגעו, דבר לא יקרה לכם." גם זה לא
סיפק אותם כמוכן אבל מעבר לזה לא יכולתי להוסיף דבר. לא יכולתי
לגלות את תוכנית הבריחה, וגם לא את הידיעה שמחרתיים יצעידו
אותם מערבה. היו לנו רק ארבע תעודות. לא היה סיכוי להגיע
לבודפשט בלי ניירות, ולא היה מקום אחר ללכת אליו. בריחה המונית
מהמקום הזה הייתה בלתי אפשרית, והיה ספק אם הם היו מוכנים לזה
נפשית. גם טרמפיסטים בודדים לא רצינו לקחת על עצמנו - לא חברי,
לא מוסרי, אבל ההתחייבות והמוסריות היו מצרכים ששינו את פניהם
בהתאם לנסיבות.
רק כעבור שבועיים כשהשמועה התפשטה שמעבירים את היחידות
לגרמניה, השתנה המצב. למרות שהסכנה להיתפס רק גדלה, יחידות
שלמות שהיו קרובות לבודפשט ערקו וניסו למצוא מקומות מחסה בעזרת
התעודות המזויפות שהחלו להפיצם בכמויות הולכות וגדלות.
המבוגר בינינו היה הליטאי, בן עירי ומכר של הורי. בחור פיקח
שניחש את מטרת הביקור. הוא בא לדבר איתי ביחידות. בטענה שהוא
מרגיש אחראיות אישית כלפי וכלפי ההורים, ושלא ירשה לי מעשה
טירוף וסיכון עצמי - את הפזמון הזה כבר שמעתי גם בבבולנה
כשקליש התנדף. עניתי לו ברצינות שאני מאוד מעריך את דאגתו
הכנה, אבל אני עומד לברוח בכל מקרה. לא גיליתי לו את מועד
הבריחה ולא את שמות האנשים הנוספים. לא שלא בטחתי בו, אבל מה
שלא יודעים לא יכולים לפלוט. כדי להוציא לו את הרוח מהמפרשים
ולהתנער ממנו, ביקשתי את עזרתו.
"איך לעזור לך?" שאל ידיד ההורים. "תן לי זוג מכנסיים וכסף" -
לכסף לא הייתי זקוק במיוחד, אבל למכנסיים כן, כולנו לבשנו לבוש
של עובדי כפייה, מכנסיים עם גומי או שרוך תפור בקצה המכנס,
לבוש שלא התאים לדמות הפליט מטרנסילבניה. ידעתי שיש לו מכנסיים
נורמליים בהן נהג להתגנדר עוד בימי בבולנה העליזים.
לא כל כך האמנתי שייתן אותם, וטעיתי. אחרי תחנונים מצדי
ונבואות שחורות באשר לגורלי אם וכאשר אתפס, נתן לי את מבוקשי.
ויתרתי על הכסף ולקחתי את המכנסיים.
את הליטאי פגשתי אחרי המלחמה. הוא סיפר לי שאכן הזיזו את
היחידה למחרת לבריחתנו. הוא עצמו ברח והצליח לשרוד. הוא סיפר
עוד שהיה לו עוד זוג מכנסיים נורמליות, ז'קט ועניבה וזה עזר לו
מאוד. איך הסתיר את האף היהודי הבולט שלו איני יודע - אף שהמים
הקדושים בהטבלתו לנוצרי לא שינו את צורתו.
ביום הכיפורים שלאחר השחרור פגשתי אותו בבית הכנסת. הוא, כמו
רבים אחרים שכחו ומחקו את הניסיון הכושל איך לא להיות יהודי.
סוף-סוף נשארנו לבד. מגשהזי, פרל אוצי ואני. מסרתי דיווח מדויק
על הפגישה, והראיתי להם את התעודות. הסברתי שהבריחה חייבת
להתבצע מחר בלילה, וביקשתי לבחור באדם הנוסף לתעודה הרביעית.
השתרר שקט קצר, ואז הודיע פרל שהוא לא בא איתנו. הוא מרגיש
יותר בטוח בתוך היחידה, מפחד שלא יעמוד במתח הוא הציע במקומו
את שליזנגר, גם הוא בן עירי שלא היה איתנו בבבולנה אך אותו
פגשנו בקומרום. השניים היו חברים מילדות ופרל טען שלאגון יש
"ביצים" יותר גדולות משלו. בלית ברירה קראנו לו והכנסנו אותו
בסוד העניינים. הוא הסכים מיד ותפס את מקומו של פרל אוצי. נשאר
לנו לבחור את האיש הרביעי. אגון הציע את שלמה. "אני מכיר אותו
היטב ואני בטוח שהוא יתאים", ביקשנו שילך להביא אותו. אחרי כמה
דקות חזר אגון עם שלמה, ושוב סיפרתי את כל ההיסטוריה שהתחילה
בבבולנה והמשכה בביקור של קליש ותכנית הבריחה. לא הספקנו להגיע
למחצית הסיפור ושלמה הודיע בחיוך "אני אתכם באש ובמים. אותי לא
יובילו לגרמניה עם העדר".
טוב, טוב העיר מגשהזי בדרכו המעודנת אתה לא צריך לשחק את
הגיבור, כולנו מחרבנים במכנסיים, ולמרות שאתה ג'ינגי אתה לא
מספיק יפה להיות דוד המלך, אל תשכח שאתה הולך להיות פליט
מטרנסילבניה ולא איזה גיבור מזוין מהסרטים של המערב הפרוע.
התחלנו לעבד תוכנית. אוצי נשאר לעזור בתכנון. היה לו כתב יפה
והוא התנדב למלא את התעודות. בלילה אי אפשר היה לכתוב, לכן
קבענו שבתירוץ של כאב בטן ושלשולים הוא יישאר במגורים בזמן
ארוחת הבוקר וימלא את התעודות. קבענו עוד שננצל את מחצית השעה
של ארוחת הבוקר וננסה לאתר את נקודות השמירה של הגרמנים.
חילקנו בינינו את השטח. לא הצלחנו לגלות את נקודות השמירה אבל
קלטנו את מיקום אוהל המגורים של הגרמנים, את מיקום המשאיות ואת
מכוניות הליווי. לאור המצב בשטח החלטנו לצאת בזוגות בכדי
להקטין את הסיכוי שיתפסו את כולנו. אם יתפסו זוג אחד, הזוג
השני עדיין יכול להצליח. עשינו הגרלה. שלמה ואני יצאנו זוג.
אני עוד לא ידעתי שהגורל בחר לי בן זוג לדרך שאת קור רוחו,
העזתו ובעיקר את חוצפתו קשה לתאר במילים.

עשרים ושמונה באוקטובר - היום האחרון בעבודת כפייה
יצאנו בבוקר לעבודה בתירס, כרגיל. הרב טוראי ושאר אנשי הסגל
הפגינו אדישות מוחלטת כלפי, הם גם לא נכנסו ביו שורות התירס
לזרז אותנו כהרגלם, אלא התמקמו באזור האיסוף, בו הטענו את
השקים על העגלות, ומשם שלחו אלינו מדי פעם קללות כדי להזכיר על
קיומם. אנחנו, החבורה התקבצנו יחד, עובדים זה לצד זה, וכאשר
ראינו שלא נכנסים לנו לנשמה הפסקנו גם לעבוד, וניסינו לעבור על
תוכנית הבריחה. הסתבר שמעבר לשלב הראשון, בו נחמוק דרך מגורי
הסגל, נרד בסולם, נסתנן - בעזרת השם והמזל - בין הגרמנים, לא
יכולנו לתכנן שום דבר. לא ידענו את זמני הרכבות לבודפשט. לא
ידענו לאיזו מהתחנות בבודפשט היא מגיעה. בעיקר לא היה לנו שמץ
מושג איך להגיע לכתובת שקיבלנו. שלמה ביקש שנפסיק להיות
היסטריים ונעבוד על מה שיש לנו. הוא לקח נייר, התיישב בין
שורות התירס וביקש מכל אחד שיתאר את חלקו מתצפית הבוקר. הוא
צייר ציור יפה בו נקודות ציון של כל מיני מבנים, וחיצים שסימנו
את מסלול התנועה שלנו. בתחתית הציור כתב "דרך צלחה אל החופש"
איני יודע אם התכוון לעודד את עצמו או אותנו.
מי שקבע ערכים קבועים בלתי משתנים ליחידות זמן על כדור הארץ לא
יודע על מה הוא מדבר. לפעמים הזמן עומד ללכת, דקה גוררת דקה,
השעות נמתחות לאין סוף. בזמנים אחרים אתה רוצה לעצור את השעון
ולא לתת לזמן לחלוף. לעצור את השעון לפחות עד שתארגן את
המחשבה. אבל דווקא אז אוזלות השעות במהירות. הזמן נגמר לפני
שאתה מוכן. זה היה המצב אצלי. לא הצלחתי לעצור את הזמן ולהאט
את מהלך השעון. היום נגמר והגיע עוד ערב רגיל, שום דבר מיוחד,
פרט לעניין הקטן שבמסדר של מחר בבוקר יהיו חסרים ארבעה אנשים.
איפה יהיו מה יקרה להם / לנו לא ידענו. כי בינתיים פרט לציור
המרשים של שלמה וחוץ מלפנטז את הדרך יכולנו לעשות מעט מאוד.
עלינו בסולם, להתכנס בפינה מבודדת, הרחק מאור העששית הבודדת
שהאיר את המבנה, והתחלנו למיין ולארוז את החפצים. נפטרנו
מחפצים "מיותרים" כמו תמונות ספר תפילה ותפילין, - אותם תקענו
תחת הקש, השתדלנו שהצרורות לא יהיו זהים. שלזינגר הצליח להחליף
את תרמיל הגב שלו למזוודה ושלמה סידר את חפציו בחבילה ארוזה
כזו ששולחים בדואר. האמת היא שתרמילי הגב לא היו יוצאי דופן כי
אנחנו הרי היינו פליטים מטרנסילבניה ולא נוסעים אלגנטיים
באוריינט  אקספרס. בכל זאת רצינו להימנע מהופעה אחידה. את
המכנסיים שקיבלתי מהליטאי נתתי למגשהזי, הם התאימו לו יותר.
אני לבשתי בגדי עבודה כחולים שהבאתי עוד מהבית. הם אמנם היו
דקים והימים היו ימי סוף אוקטובר קרים - אך לבשתי אותם מעל
הבגדים כך שהסתירו את מכנסי ה"ייצוג" עם השרוך.
סיימנו את ההכנות וספרנו את השעות. הקשבנו לכל תנועה של הסגל
שישנו בקדמת המבנה ולכל רעש העולה מלמטה, מאזור הגרמנים. בשלוש
לפנות בוקר התגנבנו בין המיטות של אנשי הסגל הישנים וירדנו
בסולם, במרווחים של שלוש דקות. הייתי שלישי בתור. ירדתי למטה
ועצרתי את נשימתי. היה שקט. הפתח באוהל הגרמנים היה סגור ושום
דבר לא זז. חמקתי לצד הקיר של הרפת ועברתי בין מיכליות הדלק.
פרט לנביחתו הרחוקה של כלב בודד, ולדופק הלב שלי שנשמע כמו
הלמות תופים, לא הפריע שום דבר לשלווה  של טרם בוקר.
עשרים דקות לאחר מכן נפגשנו כמתוכנן במרחק קילומטר מחוץ לחווה.
התכנסנו תחת עץ גדול לתכנן את השלב הבא. הפעם לא היו הערות
התלבטויות וויכוחים. הגענו לנקודה ממנה אין דרך חזרה. החלטנו
ללכת ביחד עד לפאתי העיר ושם להתפצל לזוגות. היה קר, הלכנו
בשקט, וכמעט שלא החלפנו מילה. לא פגשנו בדרך נפש חיה. היה עוד
חושך שהגענו למרחק חצי קילומטר מהבתים הראשונים של העיר.
החלטנו להתפצל לזוגות רק סמוך לתחנת הרכבת. עברנו את דרום העיר
וצעדנו ברחובות הריקים בכיוון התחנה, בדרך המוכרת לנו היטב. פה
ושם פגשנו פועלים משכימי קום. אחדים מהם ברכו אותנו בבוקר טוב.
למזלנו לא נתקלנו בקבוצות של צלב החיץ. כנראה בשעות אלה הם
לקחו פסק זמן והעדיפו את המיטה במקום להילחם באויב עד לניצחון
הסופי.
עצרנו שוב כשהגענו לתחנת הרכבת. אותה תחנה מופצצת בה עבדנו כמה
ימים קודם. שלמה התנדב לבדוק את המצב. הוא חזר כעבור כמה דקות
לדווח שהמקום נטוש. שני שומרים מנומנמים אמרו לו ששום רכבות לא
יוצאות מכאן, אולי מהתחנה הצפונית מעבר לדנובה. הגיע הזמן
להיפרד. כבר אי אפשר היה לדחות את הקץ. נפרדנו בטקס קצר -
השתנו על השיחים בצד הדרך והתחבקנו. שלמה בקש עוד שנשלב ידיים
ונגיד "חזק ומאמץ". לא ידענו מה פרוש המילים אבל הוא ביקש
ואנחנו הסכמנו -מה כבר יכול להיות - אולי הן מילים נגד עין
הרע. לאחר הטקס עברנו לדברים הטכניים. קבענו שמכאן והלאה לא
יהיה שום מגע בין הזוגות ונתראה בבודפשט בכתובת שקיבלנו. יצאנו
לדרך במרווח ביטחון של רבע שעה. מגשהזי ושליזינגר יצאו
ראשונים. נשארתי עם שלמה בעל הראש המסובב. שמנו פעמינו לכיוון
צפון העיר. עברנו את הגשר הגדול על הדנובה. רוח מקפיאת עצמות
נשבה מהנהר, ושמש חורפית עלתה במזרח. מעט האנשים שחלפו היו
מכורבלים במעיליהם, ולא העיפו לעברנו אפילו מבט קצר.
הגענו לתחנת הרכבת הצפונית אחרי חצי שעת הליכה.
הבניינים היו הרוסים אבל אנשים עם מזוודות וחבילות הסתובבו
לאורך הרציפים, סימן שיש רכבת. הסימן הנוסף לפעילות התקינה של
התחנה היה הרבה פחות מעודד. נוכחותם של הז'נדרמריה ההונגרית,
יחידת משטרה מיוחדת שהייתה אחראית על איסוף היהודים בערי השדה.
צפינו בהם מרחוק. הם פטרלו בזוגות ומדי פעם ניגשו לאנשים
בודדים ולקבוצות וביקשו תעודות. "בוא" אמר שלמה וסחב אותי
אחריו. הוא ניגש ישר לשוטר שדקה לפני כן ביקש תעודות מאחד
הנוסעים ושאל מתי יוצאת הרכבת לאסטרגום. עיר בחצי הדרך
לבודפשט. השוטר עוד לא הספיק לפתוח את הפה ושלמה המשיך וסיפר
שאנחנו פליטים מטרנסילבניה וחייבים להגיע לאסטרגום כי שמענו
שקרובי משפחה שלנו הגיעו לשם. בינתיים ראיתי את שליזינגר
ומגשהזי מופיעים מאי שם והולכים בכיוון הרציף. שלמה המשיך
להעסיק את השוטר בסיפורים שלו ובסוף ביקש גם כמה סיגריות, כי
"שלנו נגמרו מרוב עצבים והתרגשות כששמענו על הקרובים שהתגלו
לאסטרגום".
השוטר הכניס את היד לחגורת התחמושת, חגורת עור עם הרבה כיסים,
הוציא קופסת סיגריות והגיש לנו אותן. הוא התעניין מאיזה חלק של
טרנסילבניה באנו, וכמה זמן אנחנו בדרך, בסוף הוביל אותנו לביתן
בו קונים את הכרטיסים ועשה לנו פרוטקציה שלא נעמוד בתור.
בינתיים הצטופפו כולם לאורך הרציף והרכבת הגיעה. נפרדנו מהשוטר
בשלום לבבי ועלינו לרכבת. בעברנו בתוך הקרונות הבחנו בחברינו
יושבים מכונסים באחת הפינות. חלפנו על פניהם ללא אות וסימן של
הכרות והתמקמנו בקצה המרוחק של הרכבת. שוב סופרים את הדקות,
מתי הדבר הזה יתחיל לזוז סוף סוף. הסתכלתי דרך החלון וראיתי
מחזה שלא עודד את רוחי במיוחד. שני חיליים כבולים באזיקים,
שרשרות על רגליהם מובלים על ידי הז'נדרמים ועולים איתם על
הרכבת - עריקים - הבטתי בשלמה והוא הפליט בשקט "נו צריך קצת
מזל בחיים".
הרכבת הארורה התחילה לזוז סוף סוף ותפסה תאוצה. לרעש המונוטוני
של הגלגלים ועמודי הטלגרף שחולפים לפני החלון יש השפעה מרגיעה.
הדלקנו את הסיגריה של השוטר, נרגענו. מצבינו טוב כל עוד אנחנו
זזים. הרכבת התקרבה לארשקויבר, העיר של שלמה. לקרון נכנס אדם
בן גילו. הוא עבר לידינו כשהוא מביט בשלמה, מבטיהם נפגשו והוא
המשיך לקצה השני של הקרון. הוא נעצר הסתובב שוב בחן את שלמה
ועבר לקרון השני. שלמה החוויר כסיד. "בוא"- סחב אותי לבית
שימוש, "יש לנו בעיה, האיש מכיר אותי, הלכנו ביחד לבית הספר
הוא וודאי יסגיר אותי. אתה תתרחק ממני ותמשיך לבד". עוד הוא
מדבר והקטר השמיע צפירה - נכנסנו לתחנה.
עד שאני מעכל את דבריו, לפתע נשמעה יללת הסירנה המבשרת על
התקפת אוויר. הרכבת עוצרת, האנשים קופצים ורצים לעבר השדה.
קפצתי גם אני ואילו שלמה נעלם. עוד אני נאבק בעצמי לחזור ולחפש
אותו, הבן-אדם מופיע כשבידיו החפצים שלו וגם שלי. "בוא, הגיע
הזמן להסתלק מהאזור הזה, יש לי פה יותר מדי מכרים." התחלנו
לרוץ עם כולם. רצנו בשדה החרוש, הרגליים שוקעות באדמה הבוצית,
הרגליים כבדות, אבל כל צעד שמרחיק אותנו מהרכבת מעורר בנו
תקווה. במרחק מה עצרנו קצרי נשימה. התיישבנו על תלולית עפר
והסתכלנו לעבר העיר. אחרי זמן מה שמענו את צפירת ההרגעה,
האנשים החלו לחזור לרכבת. ביושבנו שם, שלמה הביט בי והפטיר
"אמרתי לך שצריך מזל בחיים? טעיתי צריך הרבה מזל במשחק הזה".
לא חזרנו לרכבת. התחלנו ללכת דרך השדות בכיוון דרום מזרח עד
שהגענו לכביש ובצידו שלט: אסטרגום-פרקן - עשרים קילומטרים.
פרקן, עיירה בגדה הצפונית של הדנובה מול אסטרגום התאימה לנו
כיעד הבא.
התיישבנו, שוב עישנו כמה סיגריות. שלווה ושקט סביבנו. "אולי
נישאר כאן ונחכה לרוסים," הרהרתי בקול רם". התשובה: "אידיוט!"
החזירה אותי למציאות וחוללה בי שינוי. כשאדם עובר את סף הפחד
הוא מתחיל לפעול ולבצע דברים לא סבירים. אבל נכונים לאותם
רגעים קריטיים. כי אם הוא טועה בשיקול, אזי אין מי שיספר את
הסיפור.
הלכנו כשעה לאורך הכביש והגענו לכפר. השעה הייתה שתיים אחר
הצהריים והחלטנו שאנחנו רעבים. מצאנו בית מרזח אליו התכוונו
להיכנס לאכול - בתי מרזח בכפרים הגישו גם אוכל. כשהגענו לפתח
אמרתי לשלמה "המקום לא נראה לי, לא ניכנס" - "אתה צודק בוא
נעשה משהו אחר". המשכנו עד קצה הכפר. הכפר התפרש משני צדדיו של
רחוב אחד ארוך. נכנסנו לחצר של אחד הבתים ודפקנו בדלת. הצגתי
עצמנו בפני האישה שהופיעה בפתח, דקלמתי את המעשייה של הפליטים
והקרובים באסטרגום, הוספתי שאנחנו מאוד רעבים ומוכנים לשלם בעד
האוכל. הגברת האיכרה ציידה אותנו בלחם תוצרת בית. וחמישה
תפוחים בלי כסף. מצאנו מקום נחמד לפיקניק מחוץ לכפר וסעדנו את
לבנו בתיאבון. תוך כדי לעיסת הלחם והתפוחים התחלנו לגלגל את
השלב הבא. שלמה אמר שיש לו כמה חברים ביחידה בפרקן. "אולי נלך
לבקר אותם", הרהר בקול " ,"ומה נגיד לסגל? שאנחנו עריקים ובאנו
לבקר חברים בדרך לבודפשט?" אולם לאחר שהעליתי את כל הטיעונים
ההגיוניים, הסכמתי שהרעיון לא כל כך רע. אולי אפשר ליצור מגע
עם החבר'ה בלי להיתקל בשומרים. השעה הייתה כבר שלוש אחר
הצהריים, עוד שעתיים יתחיל להחשיך ואנחנו במרחק עשרים
קילומטרים מהיעד. לצעוד את עשרים הקילומטרים ולהגיע בלילה לא
נראה לנו קוסם במיוחד.  
ישבנו במקום מרוחק מהכביש ממנו יכולנו לראות את תנועת מכוניות
הצבא, הונגרים וגרמנים. זה יום המזל שלנו בוא ננצל אותו עד
הסוף, נתפוס הסעה עם הצבא. החלטנו לעצור מכונית גרמנית, כי
ההונגרים עלולים היו לשאול יותר מדי שאלות. ירדנו לכביש
ואותתנו למשאית גרמנית לעצור. כשהוא משתדל לא לערבב מילים
באידיש הסביר שלמה לנהג שאנו רוצים להגיע לפרקן. הנהג שהיה לבד
הזמין אותנו לשבת בקבינה ותוך חצי שעה היינו בפרקן. נראה לנו
מוגזם לבקש מהגרמני שייקח אותנו לחברים של שלמה לכן ביקשנו
אותו להוריד אותנו באמצע העיירה. לאחר לחיצת ידיים, הגרמני נסע
ואנחנו הלכנו לחפש את החברים של שלמה. לא מצאנו אותם הם כבר לא
היו שם, לא היה קשה לנחש לאן הלכו ובאיזה כיוון, לנו נשארו עוד
שבעים קילומטרים עד לבודפשט.
השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים. מצב העניינים היה כך: את החברים
לא מצאנו, אבל קיבלנו תמונה חלקית על המתרחש בעולם. נשאר לנו
לחשוב איך נמשיך הלאה, אבל לפני כן, עלינו למצוא מקום נורמלי
בו אפשר לדון בשקט בעניינינו. להסתובב עם החבילות בעיירה הקטנה
לא נראה לנו סימפטי. אם כבר חבילות אז לפחות בקרבת תחנת הרכבת.
חיפשנו את התחנה, ומצאנו בה פחות מדי אנשים כשאף אחד לא ידע
מתי יוצאת הרכבת בכיוון בודפשט, או לכיוון אחר. התיישבנו בבית
קפה סמוך, כי חשבנו שעדיף לשבת שם מאשר להסתובב ברחובות. ישבנו
שם עם עוד כמה אופטימיים שהאמינו שהרכבת תגיע מתישהו, ואולי גם
להם לא היה לאן ללכת וחיכו לנס.
הזמנו כוס תה, ובחנו את האפשרויות: את הרעיון ללכת ברגל זנחנו
על הסף. את האפשרות להמשיך בטרמפים עם הגרמנים פסלנו משום
שהעיירה לא ישבה על הדרך הראשית והסיכוי לתפוס הסעה ישר
לבודפשט היה קלוש. היתה גם סכנה שנסתבך בשאלות הנימוסיות של
הנהגים הגרמניים. למרות שנסיון הנסיעה האחרונה ברכבת היה עדיין
טרי בזיכרוננו, בחרנו ברכבת כאפשרות הסבירה ביותר. היה חסר רק
אלמנט אחד - הרכבת.
עוברת שעה, עוברות שעתיים, ואנחנו ממשיכים לשבת יחד עם שאר
האופטימיים. בשעה שבע התחלה בחוץ תזוזה, עוד אנשים הגיעו לתחנה
ואמרו שיש רכבת רק לא ברור מתי.
לנו לא היה חשוב מתי, לוח הזמנים שלנו היה גמיש, ביומן שלי
הייתה רשומה רק פגישה אחת, וגם זו לא נקבעה לשעה מדויקת. עזבנו
את בית הקפה הצטרפנו להמון שמילא את המקום.
בסיפורי מתח נהוג לספר שהנרדפים מחפשים מחסה בין ההמונים. איני
יודע אם החסות שמעניק ההמון היא עובדה שנלקחה מהמציאות או
אשליה שמקורה בסיפורים מין הסוג הזה. על כל פנים, נדחקנו בתוך
ההמון והרגשנו בטוחים למדי. בשלב זה התחילו להופיע כל מיני
אנשי בטחון, אנשי צלב החץ והז'נדרמריה, אבל המקום היה כל כך
צפוף שלא הייתה בעיה להתחמק מהם. באולם ההמתנה היה חם, והמקום
הסריח מגופות לא רחוצים.
הרכבת הגיעה. פילסנו דרך ונדחסנו עם כל היתר אל אחד הקרונות.
חוסר השינה וגם המתח התחיל לתת את אותותיו. פתאום הרגשתי
עייפות נוראה. כמעט איבדתי את הקשר עם המציאות. התיישבתי על
החבילות במעבר ונרדמתי. לא הרגשתי שהרכבת החלה לזוז. התעוררתי
רק שהאנשים דרכו עלי בצאתם מהקרון. נדחפנו קדימה ומצאנו את
עצמנו על רציף ארוך, אחד מיני רבים מקבילים לנו, תחת כיפה
ענקית. "כדאי לך להתעורר ולהסתכל על הנוף," אמר שלמה והצביע על
השלט ממול - "בודפשט התחנה המערבית" - "שים לב גם לחיות הטרף,"
רמז בראשו לעבר השוטרים שבפתח היציאה. מעט השינה החזירה לי את
האינסטינקטים למצב תקין. בלי הרבה דיונים צעדנו בכיוון הנגדי
לפתח היציאה. הסתובבנו קצת, ביקרנו בבית שימוש, הלכנו לשתות
מים, והמתנו להזדמנות שליד פתח היציאה יהיה יותר צפוף. אכן זה
קרה, בבת אחת הגיעו שלוש רכבות שפלטו זרם נוסעים. ההמונים זרמו
לכיוון היציאה, ואנחנו-שוב בלי דיונים מוקדמים רק לפי
האינסטינקטים, השתלבנו בתנועה, תפסנו מקום באמצע, וכעבור דקות
היינו בחוץ.

סיפור המשך של היצירה: "סוף המלחמה"
http://stage.co.il/Stories/448912