היא דפקה בדלת כשראיתי איזה סרט מטופש באחד מערוצי הסרטים.
חיכיתי שאימא תפתח. "מישהו דופק בדלת!" היא צעקה מהמטבח. "אז
מה את רוצה שאני יעשה?!" "תפתח!" צעקה. ובטח הוסיפה קללה בלב.
בלב כבד קמתי מהספה. מי בא לקלקל את שלוותנו? פתחתי וזו הייתה
היא. שירי.
"אימא! חברה שלך הגיעה!"
"למה אתה צועק." אמרה שירי ונכנסה למטבח. "מה שלומך?" שאלה את
אימא. "ברוך השם." אמרה אימא. "הלוואי שיכולתי להגיד אותו
דבר." אמרה שירי. "למה? מה קרה?" "החרא הרגיל. את באה לסלון?"
"כן. רק שנייה."
"אז מה איתך?" שאלה אותי. חי על גחלים לוהטות. "החרא הרגיל."
אמרתי לה. היא חייכה ואמרה: "מעתיקן." שתקתי רגע והיא אמרה:
"אז אתה כל היום בבית?" "לאן יש לי ללכת?" "תמצא עבודה. תביא
כסף לבית." "שיחפשו אותי."
"ב-מה אתה צופה?" "החרא הרגיל." "תעביר ל-ויוה." "מה יש שם?"
"בובה פראית." "עזבי אותך מזה." "יש שם חתיכות. תשטוף את
העיניים." הסתכלתי עלייה ואמרתי: "אני שוטף את העיניים עכשיו."
היא חייכה במבוכה ואמרה: "אתה מתחיל איתי?" "את רוצה מאהב?"
שאלתי וגחנתי לקחת סיגריה. "את מי? אותך?" "למה לא? אני לא
חתיך?" "אימא שלך לא תאהב את זה." "היא לא תדע."
אימא ששמעה הכול מהמטבח נכנסה ואמרה: "תפסיק לדבר שטויות." ואת
שירי שאלה: "מה את רוצה לשתות?" "עזבי לשתות." אמרה שירי.
"שבי. עוד לא ראיתי אותך." "אני מכינה גם לי." אמרה אימא.
"טוב. תכיני נס." אימא נעלמה במטבח.
"למה אתה לא מתגלח?" שאלה אותי שירי. "לא מתחשמק." "אתה
מתקלח?" "בטח שאני מתקלח!" אמרתי בהרמת קול. "טוב." אמרה.
"חשבתי."
שתקנו רגע ואז אמרה: "שים ויוה!" הרמתי את השלט ושמתי ויוה. כל
חרא טוב בשבילי. "זה בובה פראית?" שאלתי אותה. "לא. זה מתחיל
כל רגע." "אז מה זה?" "לא יודעת." הבטנו קצת בטלוויזיה, ואז
אימא באה והניחה את הנס. "איך החיים?" שאלה אימא. "שלי בסדר."
אמרה שירי. "יש לי הודעה בשבילכם." "מה?" שאלה אימא. "אני
בהיריון!" אימא הביטה עלייה מעל כוס הקפה וצעקה: "מזל טוב!"
"תודה."
"ממי זה?" שאלתי ללא בושה, כי ידעתי ששירי לא נשואה.
"מישהו..." "מי?" "גבריאל." "גבריאל..." גלגלתי את השם. "מי זה
גבריאל?" "מישהו..."
"הוא יודע?" שאלה אימא. "כן. הוא רוצה שאני יעשה הפלה." "ואת
רוצה?" שאלה אימא. "לא! מה פתאום! אני אשמור על הבובי שלי."
"איזה חודש את?" שאלתי. "שני." "הה." אמרתי. "תוכלי לטפל בו?"
שאלתי כי ידעתי שאין לה יותר מידי כסף. "בטח שאוכל!" אמרה.
"יהיה קשה, אבל אני אסתדר."
"אמרת לו שאת רוצה לשמור את התינוק?" שאלה אימא. "כן." "ומה
הוא אמר?" "לא אכפת לי מה שהוא אמר. הוא עשה את שלו."
"תיקחי ממנו כסף?" שאלתי. "אולי..." היא אמרה והרכינה את ראשה.
"הוא רוצה לתת?" שאלתי. "לא." אמרה. "הוא לא רוצה איתו קשר."
"אז מה? תתבעי אותו?" "אולי." אמרה. "זה לא פייר." אמרתי. "הוא
בסך הכול רצה מספר." אימא הביטה בי ולא אמרה דבר. "אז מה?"
אמרה שירי. "החוק לצידי."
דיברנו על כל מיני, ואני לא יודע איך הגענו לזה כששירי אמרה:
"האיש שהתגרשתי ממנו בעט לי בבטן כשהייתי בהיריון עם ורד." "בן
זונה!" קראתי. "הוא יכל לעשות לה נזק מוחי! או אולי להפיל
אותה!" "כן." אמרה. "ברוך השם שהיא בסדר. טוב שהתגרשתי ממנו."
היו עוד כמה מילים ואז היא אמרה: "הוא היה מנענע את ורד כשהיא
הייתה בוכה כמו בול עץ. וצועק עלייה: תשתקי! תשתקי! יום אחד
כש-ורד בוכה בעריסה הוא נתן לי מכות רצח בבטן ובראש. הראש שלי
נפתח, הלכתי להוריי והתגרשתי ממנו." "מה?!" אמרתי בעליצות.
"ראו לך את המוח?" שירי הביטה בי ביראה, ואימא גערה בי: "איך
אתה מדבר?" "מה..." מלמלתי. "לא ראו לי את המוח." אמרה שירי
והתגברה על זה. "אבל זרם הרבה דם." "הוא צריך היה להיות בכלא."
אמרתי. "כן." אמרה. "אבל הוא לא."
היו עוד כמה דיבורים, וצפינו בבובה הפראית כששירי אמרה: "תבואו
איתי לבית היולדות?" אימא לא אמרה כלום. אבל שירי הסתכלה אליי.
"מה אני יעשה שם?" שאלתי. "למה? תבואו לבקר." "צ'ו." אמרתי.
"למה?" אמרה. "אתה לא רוצה לראות תינוק נולד?" "מה?!" הופתעתי.
"את רוצה שאהיה איתך ממש בזמן הלידה?!" "כן." אמרה. "מה יש?"
"מה פתאום!" אמרתי. "אני לא יכול לראות דברים כאלה." "אני אקח
את ורד שתהיה איתי." "מה?! היא ילדה קטנה!" "היא מספיק גדולה."
"את רוצה שהיא תראה את איבר המין של אימא שלה נפתח ככה..."
ומדדתי בידיי איזה שני מטר. "אתה מגזים!" היא קראה. ואימא
חייכה. "אני לא מגזים." אמרתי. "זה נפתח רק כמה סנטימטרים."
אמרה. "אז איך התינוק יעבור?" שאלתי. "יש לו ראש קטן כשהוא
נולד." אמרה. "לא כל-כך קטן." אמרתי. "וחוץ מזה," הוספתי.
"הרופאים לא יתנו ל-ורד להיות בזמן הלידה." "למה? היא כבר בת
12." "זה קטנה." אמרתי. "זה מספיק גדולה." אמרה. "זה לא."
אמרתי.
היו עוד כמה דיבורים, כששירי שאלה את אימא: "את יודעת כמה עולה
כבר נייר טואלט?" "כמה?" התעניינה אימא. "זה עולה..." "למה את
צריכה נייר טואלט?" קטעתי אותה. "למה אתה חושב?" שאלה אותי
שירי בארסיות. "מה? את מחרבנת?" שאלתי. "סתום ת'פה!" אמרה לי
אימא. "זה קורה לי לפעמים." אמרה שירי. "מה את מתייחסת אליו."
אמרה אימא. "מה? אתה לא מחרבן לפעמים?" שאלה אותי שירי
בהתגרות. "אני כן. אבל לא ידעתי שגם בנות מחרבנות. ועוד בנות
יפות." "תודה." אמרה שירי, ואז הוסיפה: "בטח נולדת אתמול."
"אני מספיק זמן בחיים האלה." אמרתי לה. "אז אתה לא כל-כך
תמים." אמרה לי. "לא." אמרתי. "לא עשו אותי באצבע." "אז ב-מה
עשו אותך?" שאלה בחיוך מתגרה. "בזין!" צעקתי. "בזין!"
(שטרונגול. שמוק. בולבול. וכו'.)