"הכול מסתדר בסוף איכשהו לא?", שאלתי את עצמי לבד בלילה, יושב
לבדי בחדר, והשעה שלוש וחצי.
"לא בטוח", עניתי.
"לפעמים, ולא לכולם". הוספתי בלחש.
הכול היה מוזר לי.
לא יודע אם אתם מכירים את ההרגשה, אבל המצב היה כזה, שכל הערב
עשיתי משהו, אם לשבת עם חברים ולצחוק, או סתם לעשן.
ופתאום כשאתה לבד בחדר, אתה מרגיש אפור, שחוק, ואין איש שיבוא
לצבוע אותך מחדש.
ככה בערך הרגשתי.
לא בדיוק אבל אין הרבה רגשות עם הגדרה מדויקת.
אולי יש לזה סיבות, אבל איכשהו, כולם קשורות אליי ולא קשורות.

מה לי ולילדה שהקיאה היום ברחוב אחרי שהשתכרה?
לא כלום. רק את שמה אני יודע.
מה נוגע לי שחבר טוב שלי נפרד מהחברה שהכי אהב בעולם?
לא כלום. לא הייתי קשור לזה בכלל, ואותה בקושי הכרתי.
מה לי ולזה שלאקסית שוב יש אהבה חדשה?
לא כלום. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו.
לא קשור ,אבל הכול נוגע ולא נוגע. קרוב עד כדי נגיעה, ורחוק
כמו אלף כוכבים. מציק בזווית של העין, ומשפיע על כל הראיה.
"הכל מסתדר בסוף איכשהו לא?", שאלתי את עצמי לבד בלילה,יושב
לבדי בחדר,והשעה שלוש וחצי.
"לא בטוח", עניתי.
"לפעמים"
"ובטח לא לך."