ג'ון גדל בעיירה קטנה ליד הוליווד, אמו הייתה יוצאת בבוקר
מהבית וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה, אביו לעומת זאת, היה נשאר
כל היום בבית, רואה טלויזיה ושותה בירה.
מאז שהוא זוכר את עצמו, ג'ון תמיד חלם לשחק, והוליווד, כמה
שהייתה קרובה, ניראתה לו חלום רחוק.
מעולם לא יצא מהעיירה, ואפילו מהבית היה יוצא רק לעתים
רחוקות.
אבא שלו היה מחדיר לו לראש שאין לו שום עתיד בתור שחקן, ושהוא
לא יגיע לשום מקום בחיים, ואמא שלו הייתה ממשיכה להגיע בלילות
ולפרנס את המשפחה.
פעם בשבוע היה אבא שלו נכנס לקריזות, מכניס את ג'ון למקלחת
ומכה אותו בלי הבחנה, כשהיה עושה זאת, ג'ון פשוט נהיה אפטי
ומסתכל על הריצפה.
אמו הייתה חוזרת מאוד עייפה בלילה, ג'ון אף פעם לא ידע איפה
היא עובדת, ותמיד כששאל אותה, הייתה אומרת לו שהיא עובדת
בהוליווד והיא לא ממליצה לו ללכת לשם אף פעם, כי "יש שם אנשים
רעים, שרק ינסו לדפוק אותך".
אבל את ג'ון זה לא היה מעניין, הוא תמיד רצה להגיע להוליווד
ולהיות שחקן מפורסם, וידע בליבו שיום אחד הוא יהיה.
העיירה הייתה מאוד מיוחדת, אנשים בה היו עובדי אדמה, רועי צאן,
והנשים היו עוסקות בתרפיה מסוג אחר- המספרה העירונית, שם היו
מרכלות בלי סוף על כל אנשי העיירה.
גודל העיירה היה מזערי ביותר, ולא היו שם יותר מ-500 תושבים.
בבית הספר לא היו לג'ון חברים, ואלה שהחשיב אותם לחברים שלו,
היו בוגדים בו בלי הפסקה מאחורי גבו,
הבנות היו מחשיבות אותו לאויר, וג'ון שנא את כולם, כולל המורים
שלא הפסיקו להקניט אותו ולהגיד לו ששום דבר לא יצא ממנו.
מדי יום ביומו היה מגיע ג'ון לגשר רחב וגדול, שהיה בעצם היציאה
היחידה מהעיירה להוליווד, שם היה מתיישב ג'ון במשך שעות והיה
חושב על איך זה היה יכול להיות אם היה חוצה את הגשר לכיוון
הוליווד, וכל יום היה חוזר הביתה לאביו השיכור ומקווה שהיום
אולי, לא יכנס לקריזות שלו.

כשהגיע לגיל 14 התחיל ג'ון לעבוד בבניה, כי לדברי אביו, אין
מספיק כסף בבית, ו"כידוע ג'ון, אבא שלך פצוע עוד מהמלחמה ולא
יכול לעבוד", אז היה שולח אותו לעבודות כאלה ואחרות.
ג'ון חלם רחוק, ועבד קרוב.
הגשר תמיד ניראה לו כחלום, כהישג שיגיע אליו רק כשיהיה לו את
האומץ, ואף פעם לא היה לו את האומץ לחצות, לעבור את הנקודה שבה
הגשר מתחיל.

בגיל 15 עזב את בית הספר, הוא לא יכל לסבול יותר את הפרמטיביות
של המורים, את המאצ'ואיזם של הבנים ואת חוסר הבגרות של הבנות.
הוריו לא אמרו לו על זה כלום, חוץ ממשפט אחד שאביו הוציא באותו
יום לאחר שג'ון חזר מהגשר שלו: "ידעתי שלא יצא ממך כלום".

כשהגיע לגיל 18 התחיל לעבוד בפיצוצים; הוא פוצץ בניינים, ריסק
מכוניות, כתש הרים, ועדיין, חזר לגשר שלו כל יום בערב.
הבוס שלו אהב אותו, ותמיד היה מגיע איתו לגשר ושותה איתו בירה,
מסתכלים על התהום הגדולה ושותקים, שתיקה ששווה יותר מכל המילים
בעולם.
הבוס של ג'ון וג'ון היו כמו נשמות תאומות, הם דיברו על הכל
והבינו אחד את השני.
שנה אחרי ג'ון עדיין עבד בפיצוצים ועדיין היה הולך כל ערב עם
הבוס שלו לגשר. היו ימים שג'ון לא היה חוזר הביתה, ופשוט היה
נשאר ליד הגשר לישון, בימים כאלה, הבוס שלו הציע לו מקום
לישון, ואם ג'ון לא קיבל את ההצעה, היה נשאר לישון איתו שם ליד
הגשר.
כך עבר ג'ון את החמש השנים שאחרי, באותה עבודה, עם אותו בוס,
עם אותו חלום ועם אותו גשר.

בגיל 24 אביו חטף התקף לב ומת במקום, להלוויה ג'ון לא הגיע,
הוא לא יכל לשאת את המעמסה של השינאה על עצמו ולכן רצה למחוק
את אביו לגמרי מזיכרונו.
את אימו, שאצלה התגלה סרטן השד, היה מבקר כל יום בבית חולים,
מביא לה פרחים ודואג לה, והיא תמיד הייתה מחייכת אליו חיוך של
מבוכה ואומרת: "אני מצטערת על הכל", כמעט בכל ביקור שלו,
אבל ג'ון לא סלח, אלא פשוט דאג לה והלך בחזרה לעבודה.
ככל שעברו הימים, הגשר ניראה יותר ויותר ארוך וגדול, כאילו
רומז לג'ון שהזמן הולך ואוזל, ואם הוא לא יעשה עם החלום שלו
משהו הוא לא יצליח לחצות אותו.

עברו עוד חמש שנים, וג'ון מצא את עצמו עם אישה ושתי בנות
תאומות בנות שנה, שאותן הוא אהב יותר מהכל, הוא נהפך לשותף
בכיר של הבוס שלו בדימוס, אמא שלו נפטרה מהסרטן כשהיה בן 27,
ובאותה שנה התחתן.
לעתים רחוקות היה מגיע יחד עם שותפו לגשר שלו, אותו הגשר שאם
היה חוצה אותו היה מגשים את חלומו, והיו שותים בירה ונזכרים
בזמנים אחרים, כשהגשר עוד היה קצר, ועכשיו הגשר ניראה לו ארוך
כאורך הגלות.
כך חי ג'ון את החיים שלו, בשקט ובשלווה, עם אישה שהוא מחבב,
ובנות שגדלו להיות כוכבות מפורסמות בהוליווד.

כשהגיע לגיל 74, חטף ג'ון התקף לב ומת במקום.
בצוואה שהשאיר לבנותיו ולשותפו כתב כך:
בנותיי היקרות, אתן הגשמתן את החלום שהיה תלוי מעל ראשי כל כך
הרבה שנים, ועשיתן את זה בכזאת פשטות, על כך אני מודה לכן,
לימדתן אותי שיעור שאולי מאוחר מדי ללמוד.
לכן אבקש ממכן דבר אחד- תתרחקו מהעיירה הקטנה הזאת, כי אין לכן
מה לחפש במקום שבו חולמים רק כשישנים.
בשביל להבטיח זאת, אגיע לנקודה הבאה שלי-
שותפי היקר, היית בשבילי כמו אב שמעולם לא היה לי, וחבר, יותר
מחבר בנפש ובנשמה. ממך אבקש דבר אחד ויחיד- פוצץ את הגשר שלי,
גם אם תצטרך לנצל את קשריך בעבודה, וגם אם החוק יקשה עליך,
ואני בטוח שהוא יקשה, אבל כטובה אחרונה הייתי רוצה לדעת שהגשר
שלי, לא יהיה שם יותר לעולם.
עכשיו, כשאמרתי את דבריי לאנשים החשובים לי מכל, אני יודע,
שאני יכול למות בשקט, אוהב יותר מהחלומות הפרועים ביותר-
ג'ון.

וכך היה, 50 שנה לאחר שאביו מת מהתקף לב, ג'ון מת גם הוא מהתקף
לב.
שותפו אכן פוצץ את הגשר של ג'ון, ו"עכשיו הוא כבר לא ארוך כל
כך" אמר לחבריו לעבודה שעזרו לו בפיצוץ.
בנותיו נשארו בהוליווד, והתפרסמו בכל העולם,
ובין אם הן רצו או לא, לא יכלו להגיע לאותה עיירה שבה חולמים
רק כשישנים,
כי אם אתם זוכרים, הדרך היחידה להגיע לאותה עיירה היא הגשר,
אותו הגשר של ג'ון, שבעזרתו היה יכול להגשים את חלומו, ועכשיו
אינו כבר,ומה שנותר לאנשי העיירה לעשות הוא פשוט להמשיך
לחלום...
כשהם ישנים...