New Stage - Go To Main Page


לפני כמה שנים, כחלק מהתערבות טיפשית, הייתי צריכה לקפוץ מהגג.
אני עדיין זוכרת את אמא שלי צועקת אלי בזמן שטיפסתי אחרי
החברים שלי במעלה המדרגות, "ואם הם יקפצו מהגג גם את תקפצי?!".
בדרך כלל הייתי עונה לה שלא, הפעם החלטתי לקפוץ.
כשהייתי קטנה, עוד ילדה בביה"ס, חשבתי שלמות זה כמו לרחף, כמו
להיות אוויר. לא מרגישים כלום, מתעופפים בין שמיים וארץ בלי
כנפיים, ואפשר להגיע לכל מקום, רק לחשוב על המקום וכבר להיות
שם. נשמע אידיאלי. לא הייתי רחוקה מהאמת.
לא הרגשתי כלום אחרי הקפיצה, אם אני לא טועה כבר בחצי הדרך
למטה איבדתי את התחושה בגוף, אני חושבת שזה היה התקף לב או שבץ
מוחי או משהו. אז בדבר אחד לפחות צדקתי, ובכל השאר, כמו תמיד
בחיים שלי, טעיתי.
ריחפתי אמנם, אבל למשך כמה דקות ובמהירות שלא היתה מביישת אף
חללית. הגעתי לאיזה ענן ושני מלאכים לבושים לבן חיכו לי,
מחייכים וטובי לב. כמה קיטש. הם הובילו אותי לחדר עגול, עם
פופים צבעוניים על רצפת פרקט חומה וקירות שהיו צבועים בצבעי
הדגל שרואים בדרך כלל במצעדי גאווה. החדר הזכיר לי סרטים של
שנות ה 70, משהו בסגנון אוסטין פאוורס, חיכיתי שאיזה גמד שעיר
יקפוץ מאחוריי אחד הפופים ויצעק, "יא ביביי...". הסבירו לי
מאוחר יותר, שכל המלאכים הם דו מיניים, לפעמים אישה ולפעמים
גבר, הם משנים מין לפי עונות השנה ולפי רצון הבוס. אהה כן, גם
הבוס היה שם. מסתבר שהוא מאוד נחמד. הוא עומד בכניסה ומקבל את
פניהם של הבשר הטרי למיניהם. הופתעתי מאוד לראות שהבוס אוהב
להתלבש כמו אלביס. המלאכים לא כל כך אוהבים את המראה הזה, אבל
מי יתווכח עם הבוס. לאחר כמה דקות של רישום בכניסה לחדר, צעדתי
מתחת לשלט ניאון שצעק "הגלגול הבא. תמיד חשבתי שיש גילגולים
בעולם ושהנפש זוכה לחיות בכל מיני ארצות, משפחות, צבעים
ומינים. הייתי בדרך לגלגול חדש.
כחלק מהתהליך, קיבלתי זריקה ממסטלת לחלוטין, אם יורשה לי
לציין, רק בשביל זה היה שווה לקפוץ. הטריפ האולטימטיבי.
כשהתעוררתי הייתי שכובה על רצפה חומה והרגשתי צורך עז לגרד
מאחוריי האוזן הימנית. אז כמובן שהרמתי את רגל ימין ובגמישות
של מתעמלת אולימפית, מתחתי אותה מאחוריי הראש לעבר האוזן. רק
אחריי שתחושת הגירוד הוחלפה בתחושה של הקלה ועונג, נפל לי
הפישפש.
קמתי במהירות וניסיתי להזדקף, לא כל כך הצלחתי ומצאתי את עצמי
עומדת על ארבעה רגליים שעירות וארוכות. התחלתי להסתובב במקום,
רציתי לבדוק אם אני לא חולמת וכמובן שלאחר שמצאתי זנב, הבנתי
שלא.
מתברר שהגילגול הבא שלי היה בתור חתולה. תמיד אהבתי חתולים,
אני זוכרת שהייתי מעריצה את שמעון החתול שלי, שאת שמו, דרך
אגב, הוא קיבל בשל צבעו הג'ינג'י שהזכיר לי מיידית את המנחה
שמתיימר להיות יווני, זה שחושב שכולם אוהבים את המוזיקה הזו
(שום דבר אישי, שמעון). הייתי צופה בו בהתפעלות, גמיש, חלק
ופרוותי, כל הזמן ישן ואוכל. חיים טובים.
אז התנחמתי בעובדה שאני נמצאת בתוך בית אנושי, ולא זרוקה באיזה
רחוב, ליד פח אשפה צפרדעי. הסתובבתי בבית החדש שלי, ומצאתי ראי
נמוך. בחנתי את דמותי החדשה, רגליים ארוכות, גוף חלק ונעים, לא
צריך למרוט שערות כל שבוע, שיער מושלג ועיניים כחולות בנוסף
ללשון גמישה שזה תמיד יתרון. מה רע. למרות הכל, הייתי חתולה די
חתיכה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/9/01 21:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה אבטליון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה