הם שוב עומדים שם...
פניהם משוטחות למול הזכוכית.
בוהים בי, תולים בדמיונם את המואשם.
כל חטא ופשע, בבור אפל ללא תחתית.

מחכים עד שהזכוכית מעליהם תקרוס.
זועקים "הביאו לנו אותו, את דינו נחרוץ".
האשמה מעיקה, החטאים מתרבים,
הזכוכית לא התרסקה,
השברים כבר קרובים.

גולל על דברים שאני מסתיר,
מצבור חטאים, לא מתנוצץ אך מזהיר.
המעטה האחרון, הופך לשביר,
אני יושב ובוהה, בפשעים, ומחוויר.

ואז אני עושה את החשבונפש,
מתקן את הזכוכית.
מבעיר פשעים אל השמש,
ואת האשמה באש משחית.

הם תוחבים פרצוץ אפל למולי,
כבר נמאס לי.
לשמור על אותה הזכוכית הסדוקה,
ופרצוף של פשע, עובר עליה בחריקה.

אז אני עושה שוב חשבונפש,
והחטאים מגיחים שוב,
בגללם אמוסמר על קרש,
אהה, המעטה הופך לנבוב.

אז אני מתפרק,
אז אני שובר,
והזכוכית תתרסק,
החטאים שוב ייצאו על נהר בוער.
של צדק.
והמעטה ייעקר.

פזמון 1.

אז בגלל שאני כבר לא מחזיק,
נשבר, ולמחילה כבר לא אתפלל,
ושומדבר כבר לא יעיק,
אז שאתם וחטאיי תלכו לעזאזל.
בבשרי נעוצים סדקי בדולח,
מכלא שיצרתי לחטאיי.
שעוד רצו לברוח,
וכעת הבדולח פוצע את עיניי.

פזמון 2.