417149, זה מספר הטלפון שלי, ותתקשר... הדהד בראשי צחוק
הפעמונים שלה, ממרחק של 10 שנים. אתקשר עכשיו, אפתיע אותה,
נראה אם היא בכלל חיה, גיחכתי לעצמי בגחמה פתאומית. אבל באותה
שבת שלא נגמרת, של כוננות בבסיס, זה נראה היה כרעיון הגיוני,
וקו החוץ שקבלנו מהמרכזנית ברגע של טוב לב פתאומי, שבאותה עת
היה שווה ערך לזכיה הגדולה בלוטו האמריקאי, היה חייב להיות
מנוצל עד תום.
גלים של זכרונות ילדות גאו בי, אירית...  חיוך סוסי ענק שחושף
שני טורים כפולים של שיניים צוהלות, עיני תכלת ענקיות, שיער
זהב גולש גלים גלים, וצחוק מתגלגל, סוחף.
כשהגעתי באותו יום לקייטנה, "בית הבראה" בלשון אחות בית הספר,
שאירגנה את הנופש המופלא הזה, שמומן מתקציב שיקום השכונות
במשורה, עבור מי שנשא בתואר "ילד חולני" (אני זכיתי בו בעקבות
ניתוח להסרת שקדים שעברתי באותה שנה, וחיבתה הברוכה של אותה
אחות) וככזה הגעתי לשם בחופש הגדול של כיתה ו' או ז', יחד עם
מעטים כמוני, תושבי ה'שכונה' ורבים מבני אצולת הממון, ילדי
השמנת, שהוריהם נסעו במצפון שקט לחופשה השנתית שלהם בחו"ל,
בעוד עוללם האהוב מבלה בנעימים.
היא אימצה אותי מיד, כנראה שמבטי האבוד נגע ללב הזהב הנדיר
שלה, "אני כאן כבר שבוע, יהיה לך כיף כאן, בוא, אראה לך את
המקום" אמרה לי בנשימה אחת, כשחיוך מלבב מלווה את דיבורה
המהיר. נטלה את ידי בכפה החמימה, ומשכה אותי אחריה. גבוהה ממני
בראש שלם, וגדולה בשנה אחת לפחות, ואני הלכתי איתה בחפץ לב
וחיוך משועשע מפציע על פני לראשונה.
כל השבוע הקסום הזה היינו יחד, השתובבנו, דברנו, צחקנו, אני
ניסיתי להרשים אותה בסיפורים ובמילים, והיא בתמורה צחקה את
צחוקה הנדיב וחיבקה אותי בחום. בלילה, כשכולם ישנו, חמקנו כל
אחד מחדרו, לספסל הנדנדה בגינה, ובחסות החשיכה,התנשקנו.
נשיקותיה היו כה מתוקות, והייתי בטוח שהלמות ליבי מחרישת
האזנים, תעיר את כולם.
נפרדנו, אני בפנים נפולות והיא, בחיוך מעודד אמרה: "417149, זה
הטלפון שלי, ותתקשר!"
כה רבו מסעותי אל הטלפון הציבורי שבפאתי השכונה, התפילות
החרישיות בדרך "שרק יהיה תקין, הטלפון" ומה נעמו לי מילותיה.
סיכמנו שניפגש בערב יום העצמאות ב"ככר מלכי ישראל" וספרנו יחד
את הימים.
אחה"צ אחד, רע במיוחד, ב'שכונה' הרעה במיוחד, שבה גדלתי, ובה
חברו יחדיו עבריינים צעירים עם עבריינים כבדים, סמים נמכרו
בקרנות הרחוב, וחוקי ה"כל דאלים גבר" מלכו בכיפה, נקלעו ליד תא
הטלפון שמעון מהכיתה שלי, שנגרר כמו מכושף אחרי נער עבריין
מתחיל - עם עתיד מבטיח.  איכשהו, הם הבחינו במספר שחייגתי.
(איך איכשהו? הם לימדו אותי לחייג עם אסימון קשור בחוט,
ולהוציא אותו בתום השיחה) כך התגלגל לידם, ובאין להם דבר משעשע
אחר, הם הציקו ברשעות לאירית ובני משפחתה.
כשהתקשרתי למחרת מתגעגע ומאושר כאחד, חטפה אמה את הטלפון,
ואיימה שאם אתקשר שוב, היא תתלונן במשטרה על הטרדה.
"אתה מתקשר, או לא?!" שאל אותי שוקי, אחד החיילים, "המרכזנית
תיזכר עוד רגע ותיקח את הקו", האיץ בי, כשהוא מנער אותי
משרעפי.
417149 - חייגתי בנחישות, מכחכח בגרוני ומכין את קולי ל"שיחת
ההפתעה". ערב טוב, את אירית בבקשה - אמרתי בקול בוטח לגב'
החביבה שענתה לי מעבר לקו. שתיקה. "מי מבקש אותה" שאל הקול
בזהירות, "ידיד משכבר הימים", עניתי, "אירית נמצאת"?  היא שתקה
שוב, כבוררת את המילים, ובקול רך, סדוק, ענתה: " אירית מתה,
היא נפטרה לפני שנתיים".
-"אה, אממ, מצטער, באמת מתנצל, סליחה, לא ידעתי"  גמגמתי,
מלמלתי במבוכה, בצער.
- "זה בסדר, לא יכולת לדעת, אני מבינה", אמרה אימא של אירית.
מלמלתי שוב סדרת מילות צער, והנחתי את השפופרת על כנה, מרחיק
את ידי ממנה כמו היתה ברזל מלובן.
"מה קרה" שאל שוקי, מתבונן בתמיהה בפני החוורות. סיפרתי לו,
בקצרה, במילים שבורות, מבולבלות.
"אה, אירית מילר??? היא למדה איתי בתיכון, מסכנה, הבת הכי
נערצת בשכבה, חודש לפני החתונה, עברה ניתוח ליישור שיניים,
עקירה של שיניים כפולות, אתה יודע... והיא לא התעוררה
מההרדמה".
"417149, זה הטלפון שלי, ושלא תשכח"...
לא שכחתי, אירית.