"את בטוחה שלא ניתפס?", לחשה מיצי. היא הייתה נורא בעד זכויות
בני-אדם והכול, אבל עדיין. היא לא רצתה בעיות, או לפחות לא
בעיות רציניות מדי. "אוף, תשתקי כבר! אם ניתפס, זה רק כי את לא
מפסיקה לקשקש", ענתה לה מיכל. מיצי קינאה נורא במיכל, גם כי
היה לה שם מודרני (ולא מסורתי, כמו שההורים שלה נתנו לה) וגם
כי היא לא הייתה כזאת שקולה והגיונית כל הזמן. היה בה משהו
פראי שהלך לאיבוד מזמן אצל מיצי. היא ייללה בשקט, לאות כן,
וסימנה שהיא מוכנה. מיכל שלפה כמה גירים לבנים, ושתיהן צעדו
בתקיפות (מיצי קצת פחות) לכיוון סניף מק'דונלדס. לאחר כמה
דקות, מתחת לקשתות הזהב, הופיעו שתי דמויות בגיר לבן, אישה
וילד קטן, ומתחתן הכיתוב: "בשר הוא מוות!".

הציור מחוץ למק'דונלדס היה אחת משורה ארוכה של פעולות שנקטה
תנועת "תנו לאנשים לחיות", וכל העיר דיברה על זה. מק'דונלדס
זעמו, ומיצי הרגישה קצת רע לגבי כל העסק, כי היא נורא אהבה
(לפעמים, ורק כשהייתה לבד) לאכול אצלם גלידה של שקל תשעים. אבל
העניין עשה את שלו, ונדמה היה כי המודעות נגד אכילת בני-אדם
עלתה. דיברו על זה יותר, אכלו בשר פחות, ולא רק אצל מק'דונלדס.
בכל מקום. מיצי הרגישה בפעם הראשונה שהיא עושה משהו חשוב. רק
חבל שאת המשפחה שלה היא לא מצליחה כל-כך לשכנע.

בארוחת הערב שוב פרצה מריבה. על הצלחת המרכזית נח, בתנוחה
עוברית, תינוק שלם, עם זיגוג תפוזים ודבש, ותפוח קטן תקוע
בפיו. "התעלית על עצמך", אמר אבא של מיצי לאימא של מיצי, "זה
נראה מדהים". האח הקטן של מיצי, מייאו, קרע קצת בשר מדמם
מהישבן של התינוק ונגס בו בקולניות. "זה החלק הכי טעים!", אמר,
אבל אימא של מיצי (שבעצם הייתה גם אימא שלו) הזהירה אותו
שייחכה עד שכולם יישבו לאכול. הוא הסכים, אבל כשלא הסתכלה, הוא
קרע עוד חתיכה, הפעם חתיכת לחי עסיסית. התינוק היה עוד קצת נא
(אימא של מיצי אהבה בישול צרפתי) והיה בו מספיק דם כדי שיטפטף
מהלחי הקרועה. מיצי השמיעה קולות של שאט נפש, וכולם ידעו שהנה
מגיעה ההרצאה. אבא קיפל את העיתון ונאנח.

"איך אתם מסוגלים?! הוא רק תינוק קטן!", פתחה מיצי בהתקפה
המילולית. "אז מה היית מעדיפה", ענתה אימא, בטון של מי שכבר
מורגלת בקרבות שכאלה, "שנאכל את אימא שלו?". "כאילו שיש מקום
בתנור לאימא שלו!", קרא מייאו, ואבא צחק צחוק קצר, שנפסק מיד
כשמיצי תקעה בו מבט רצחני. "יש לכם בכלל מושג באיזה תנאים
מחזיקים את בני-האדם?! ראיתם פעם איך מפטמים תינוקים, כדי שהם
ישמינו ויהיו מלאים בשר רך?! מחזיקים אותם בכלובים קטנים כדי
שלא יזוזו ולא יאבדו קלוריות, והם רק תינוקים!". "תינוקות",
תיקן אותה אבא ושתק. "אבל מיצי", אמרה אימא אחרי פאוזה קצרה של
שקט, "את הרי יודעת שמגדלים אותם למטרה הזאת, והרי בטבע, הם לא
היו מחזיקים מעמד שנייה". מיצי נאנחה. "תסתכלי על זה", אמרה
אימא והצביעה על התינוק, "אין לו טפרים או שיניים חדות להגן על
עצמו, אין לו פרווה נגד הקור... הוא חסר סיכוי". "כן אימא",
ענתה מיצי, "אבל דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להגן עליהם! והוא
כל-כך חמוד... מה רע בלאכול סלט?". עכשיו היה תורו של אבא
להגיב, והוא פעל לפי הטקסט הקבוע. "מי אמר לך שלירקות אין
רגשות? זה לא אכזרי לקרוע חסה לגזרים? לערוף ראש כרוב? אני
צריך להזכיר לך אילו חיות טרף היו בני-האדם האלה לפני לא הרבה
זמן? בארצות מסויימות אפילו חתולים הגונים כמונו לא היו
בטוחים!", אבא כבר התלהט, ומיצי לא הספיקה לענות לו שזה בדיוק
מותר החיה מהאדם, שהם יצורים פחות תבוניים, ולא מסוגלים,
בניגוד לבעלי-החיים המתורבתים, להחליט לא לאכול בשר, שהם
טורפים, שזה הטבע שלהם, אבל אבא כבר התלהט. "וחוצמזה", אמר
אבא, "תקראי לי חתול-מיושן, אבל אני לא שבע עד שאני לא רואה את
הפולקע-תינוק הקטן שלי על הצלחת". מייאו יילל ואמר שהוא רעב,
וש-"התינוק מתקרר!". "אוקיי", אמרה אימא בטון סופני. "הדיון
הזה נגמר. אם את מתכוונת להמשיך ככה, תמשיכי בחדרך, ואל תהרסי
לכולם את הארוחה". מיצי קמה בהפגנתיות מהשולחן, דחפה את הכיסא,
וברחה לחדרה כשדמעות מדגדגות את הפינות של עיניה.

מאוחר יותר, אימא דפקה על הדלת. "מיצי, מותק, הבאתי לך סלט".
מיצי לא ענתה. היא שכבה בחושך, כשברקע מתנגנת מוזיקה של להקה
מתוקה, ששרה שירים עצובים. וזה התאים לה למצברוח. "מיצי,
בבקשה... אני רוצה לדבר איתך", אימא שוב נקשה על הדלת. למיצי
היו בחדר קירות ורודים, ועליהם פוסטרים של בני-אדם, מכל מיני
סוגים וצבעים. וכשהיא הסתכלה עליהם היא רק חשבה על זה שהם
כל-כך מקסימים, אפילו שאי-אפשר ממש לתקשר איתם, אפילו שחלקם
מסוכנים לפעמים. היחס של המשפחה שלה נורא העציב אותה, אבל היא
ידעה שהיא צודקת, ויום אחד, הייתה בטוחה, גם הם ייראו את זה.

אימא כבר הפסיקה לנקוש על הדלת. מיצי, סחוטה ממאמץ הויכוח
והדמעות, חיבקה את בובת התינוק הישנה שלה ושקעה בשינה עמוקה.
מחר, להפגנה הגדולה נגד ניסויים בבני-אדם, היא תצטרך מחדש, את
כל כוחותיה.