מכל הפחדים וכל החששות יכול לצאת רק דבר אחד סופי ומוחלט.
לי נותר לאסוף את השברים, לקום מהמיטה ולהתחיל להחליף את החיים
שלי במשהו טוב יותר. משהו שכבר לא כולל אותך.

אם היית אומר לי שזאת הפעם האחרונה שאתה מנשק אותי, בטח שלא
הייתי מפסיקה. או נותנת לך להפסיק.
עכשיו אני יכולה רק להיכנס להלם הזה שאחרי, לשלב שבו אני מחפשת
מה עשיתי לא בסדר ולמה כלכך קשה לאהוב אותי. למה אני בלתי
אפשרית.
כבר שלושה ימים לא אכלתי, גם לשתות אני לא מצליחה. חשבתי שאני
ואתה נגמור את זה אחרת, נסתיים בלי בחילות. אם אתה לא הבנאדם
שחשבתי שאתה, אולי הפרידה הזאת היא חצי נחמה?

מכל מקום, אני יכולה לכתוב רק כמה רע לי. לישון עד הערב, לעבוד
כל הלילה. אף אחד לא שופט את המטומטמת עם הלב השבור. אף אחד גם
לא מבין. ואיך אני אתחיל חיים חדשים, שכל דבר ארור כאן מזכיר
לי סיפור אחר שלנו ביחד, וכל מילה גורמת לי להתחיל לראות דרך
העיניים שלך. אני אצטרך לעבור דירה, כי גם אם יעקרו לי את
הקירות, הזכרונות ממך לא יעלמו כל כך מהר.

ואולי סוף כל סוף מותר לי לדבר. להגיד שלא היה לי טוב איתך,
שפגעת בי הרבה מדי. אולי עכשיו כשאנחנו כבר לא מוכרחים להיות
ביחד, העולם שלי יתחיל להתנהל לפי החלומות שלי, ולא הרצונות
שלך. אחרי הכל לברוח זה מה שאתה עושה הכי טוב, ולי יש תעודת
הצטיינות בבכי חסר מעצורים.
אני מפחדת לחזור לחיים בלי אהבה. אני כבר לא יודעת איך הרגש
נראה בלעדייך, איך ההתחלה מרגישה.
אני לא רוצה להיזכר. איך הכרנו, לא רוצה לספור את כל הדמעות
המיותרות שלי שהובילו לרגע האומלל הזה.
אני מוכנה לשקוע בין המזכרות, בין הלבטים. לשקוע ברחמים
עצמיים. אוטוטו נגמר הטישו בבית, ואיתו גם האופטלגין.
אני מוכנה לוותר על תרופות אם מישהו יבטיח לי שהכאב הזה יעלם
מעצמו בסופו של דבר.

גיליתי את הייעוד שלי בחיים. בימים אלה ההתמחות שלי היא
בשחזור. אני משחזרת את הרגעים האלה שבאמת האמנתי לך, שהבטחת
שיהיה לנו יותר טוב. אני הרי זאת שחיכתה לך ימים ולילות. זאת
שנשבעת לה שלא תפגע בה יותר. אם הייתי יודעת שאתה כזה פחדן, לא
הייתי מבזבזת עליך אפילו רגע אחד. לא הייתי נקשרת.
אז תקרא לי קטנונית, אם תרצה. אני אולי מתמוטטת אבל אני לפחות
בודקת קודם למי אני תולשת את הכנפיים.

יגידו עליי שלא באמת רציתי אותנו. יחשבו שנתתי לך ללכת ואפילו
רציתי שתסתלק ממני כבר. אז מה אם אני לא אוהבת מועדונים רועשים
ומסריחים, ולהתנשק עם הלשון. אני לא מתיימרת להיות מושלמת
בשבילך, סתם ניסיתי להישאר אמיתית בכל הסיפור הזה.
ועד כמה שידעתי שזה צריך להיעשות, אהבתי אותך יותר מידי בשביל
לבצע, ופחות מידי בשביל לחתוך. כמה כוח סבל צריך בשביל לגדוע
את היחסים הבין כה וכה מקרטעים שלנו. כמה תוכניות לעתיד התבטלו
באותו הרגע. כבר לא ניסע ביחד, כבר לא תבשל ולא תחבק ותגיד
שתמיד תהיה כאן לאהוב. כבר לא תשקר לי יותר, ולא תאמין כמה
חסרים לי השקרים.

כשעזבת אותי, עמדת שם כאילו העולם שלי לא מתמוטט. כאילו אני
אויר שתיכף מתפוגג וחוסך לך יסורים על המצפון שמעולם לא היה
לך. אז אני לא סולחת, ולא מתביישת לספר כמה פגעת בי.
אני מעדיפה להיות פקידה סתומה וחסרת רגש מאשר להיות בידיים שלך
שוב.
יום יבוא, ואני אתרגל לחיים בלעדייך, ואהיה מאושרת כמו שאמרת
שתעשה אותי ולא טרחת לנסות. מתישהו אני אתגבר עלייך, ואדע שאני
מצידי עשיתי הכל כדי שנישאר ביחד, ואתה זה שויתרת עליי בלי
להסתכל לאחור

אפילו פעם אחת.