הייתי רוצה מדינה של תרומה הדדית, בה אדם קם בבוקר וחושב כיצד
יוכל לתרום למדינה, כמו שאמר אדם בולט שחייו נגדעו בטרם עת:
Don't ask what the country do for you,
ask what you can do for the country - קנדי 1960.

הייתי רוצה מדינה עם שלום, בה נוכל לחיות בשקט ללא מלחמות, בה
נוכל ללכת בגאון בכל מקום ללא שכפ"ץ וקסדות. הייתי רוצה מדינה
יפה עם שלל נופים ופרחים, מדינה בה ברכת הטל בתפילה תהיה
מיותרת מפאת הגשמים העזים. הייתי רוצה מדינה ללא עניים עם הרבה
עננים, ללא נזקקים וללא נזקים, בה כולם מרוויחים את אותו סכום
כסף ועובדים אותם שעות עם מגוון דעות.

הייתי רוצה מדינה בה המורים הם האנשים הכי משכילים, הכי
מכובדים כך שבמערכת החינוך תוחזר עטרה ליושנה. הייתי רוצה
שבמדינתי יחיו שחורים לצד לבנים, יהודים לצד ערבים, מוסלמים
לצד נוצרים ובכל זאת שתהיה מדינת היהודים. הייתי רוצה שבבתי
הקפה נראה רבנים וכמרים סועדים יחדיו ,שיח'ים שמים פתקים
בכותל, אדמו"רים מבקרים בהר הבית, צהובים ואדומים יושבים על
כוס בירה ובסיסון לא צריך לנווט אי שם בעירא.

הייתי רוצה מדינה בה המחסומים היחידים יהיו של שוטרים שמנסים
לתפוס גנבים. הייתי רוצה מדינה ללא גנבים. הייתי רוצה מדינה
ללא שוטרים. הייתי רוצה מדינה ללא זיופים בין אם זה
פוליטיקאים, שטרות, מכונות, אורגזמות, חתימות או סתם פרצופים
נלוזים. הייתי רוצה מדינה עשירה בתרבות בה כל אדם יוכל לבקר
בהצגה לפחות פעם בחודש, וידע קצת מהו קודש.

הייתי רוצה מדינה של קולטור בה לעולם לא אשמע צל של קיטור.
מדינה בה הסרטן איננו קיים, וכל ילד יזכה לשמוע סיפור על בים
בם בם. מדינה בה אין מכוערים, אין מפגרים, אין שונים, אין
בורים, אין רעים, אין קנאים, ובקיצור מדינה של זהות ואחדות בה
לכל איש הזכות לגדול כשווה בין שווים. הייתי רוצה מדינה בה נקי
כפיים יצא זכאי. מדינה בה הקשר בין שליש להתנהגות טובה איננו
קיים. מדינה בה יבינו סוף סוף אותם לובשי גלימות שחורות כי
הקשר בין מאסר עולם לעשרים ומשהו הוא ממש אבל ממש לא משהו.

הייתי רוצה מדינה בה ביום העצמאות במקום ללכת להשתכר ולרוץ
ברחובות הולכים לטיולים, עוזרים לעולים ופשוט מועילים. מדינה
בה קרבות ומורשת הם נחלת הכלל. מדינה בה אם אשאל מיהו נתן אלבז
אקבל גיחוך ששאלתי שאלה כה ברורה, כי הרי כל ילד אליה מודע
מפני שגבורתו ברבים נודעה. מדינה בה בבוקר מצדיעים לדגל ו-3
פעמים בשנה עולים לרגל. מדינה צבעונית ללא עיתונים צהובים
מרכילות וללא אנשים ירוקים מקנאה, עם מוחות כחולים ממחשבה,
לחיים אדומות ולא מקרינה, ללא זקנים סגולים שלא מצאו מפלט
מהקור ודברים שנשארים בתחום האפור.

הייתי רוצה מדינה בה כל אדם רגשי ואולי מעשי ירגיש חופשי לומר
כל דבר אישי, בה לחופש הביטוי מזמן אין כל פונקציה של עיתוי.
מדינה בה כולם יודעים מהו ערך הכבוד ונערים חיש קמים ללא היסוס
שקשיש נכנס עם סליו לאוטובוס. מדינה בה הדברים שירימו הם המורל
ופרויקטים ולא את הקול או רכוש של מאכל בזיל הזול. מדינה בה כל
אימא שאומרת לבנה "כשתגדל כבר לא יהיה צבא" כנראה שיכורה ואולי
לא מעורה כי שהרי מלחמותינו הם נחלת המסורה. מדינה בה הקשר
היחיד לבום הוא אור קולי או שמא רק רציתי להגביר את קולי.

מדינה בה פצצות יעופו רק לגבות או יהלכו להם במערומן ברחובות.
הייתי רוצה מדינה של יהלום אך כנראה שזה יישאר בגדר חלום כי
אנוכי הוא חלקיק כה קטן באונה בפקולטה המובחרת למדעי המדינה
והנושא בעוכרי נשאר לדאבוני אך תמיד אזכור "המדינה זה אני".