מוות פוזיטרוני אינו דבר מכאיב. לפחות לא ברובד האנושי, כחוויה
פיזית. אך עבור רובוט הוא מייסר. כשהמעגלים מאבדים את הכוח,
יכולת ההבעה הולכת ראשונה. המוטוריקה אחר-כך ואז הזיכרון.
כשסילבר נגמר, איש לא ידע מה הרגיש. למרבה האירוניה גם הוא לא
יזכור את דקות האימה לאחר שיקבל חיים חדשים. למעשה, קוראים
יקרים, אתם היחידים שתדעו.

קרן מבקשת מאביה לשחק עם הרובוט. אבא אומר כן.

ליד שולחן הפיקניק הכינה קרן כיסא גם לסילבר. מבנהו אינו מאפשר
ישיבה אבל קרן מנסה. היא נעמדת על השולחן ואוחזת בסילבר, מושכת
ומצליחה להרים אותו מעט. אך משקלם המשותף גורם לשולחן לקרוס
וקרן נופלת אחורה. סילבר באוויר - ואז על הרצפה - מכסהו עוד
בידי הילדה. קרן יודעת שאבא הולך לכעוס. היא משיבה את המכסה
למקומו ותוך כדי מנתקת - בטעות - מוליך חשמלי ואת כבל הבטריה,
האחראי לזכרון. סילבר מתחיל להיגמר.

הוא מאבד את יכולת ההבעה: על המוניטור בקדמתו רצים משפטים
בג'יבריש. מצבו כעת זהה לחנק, או התקף אפילפסיה. קרן כבר סיימה
להלבישו בשמלה ורודה וכובע קש. בעוד החשמל אוזל ממעגליו נזכר
סילבר בפעם הראשונה שהודלק ובאושר האלקטרוני שחש כשקיבל את
שמו. קרן מאפרת אותו ושרה לעצמה ומוזגת לשניהם תה דמיוני. כעת
סילבר שקול כבר לאילם, חירש ונכה. עולה בו צער רדום על הפרידה
ההיא, ממיליוני תאומיו במפעל. אם היה אדם, היה על שפתיו כעת
קצף לבן.

בדקות האחרונות יימחק זכרונו: שמות בעליו ושמו וזכרון הדקות
הללו ייאבדו לעד. תחושת הנבגדות שהוא חש כרגע תוחלף בעוד קיום,
חדש וחסר-משמעות, ובשבריר השנייה שהוא מבין את זה, הוא נעלב עד
עמקי נשמתו המתכתית. בשם כל הרובוטים שנגמרו אי פעם, סילבר
מריץ מחשבה אחרונה: בושה וכעס.

רק כעבור שעתיים יגלה אבא את מה שעשתה קרן. הוא נורא יכעס והיא
תבכה. אבא יכניס לסילבר בטריה חדשה וקרן תבקש סליחה והוא יתרצה
וייתן לה לבחור שם חדש. קרן חושבת דקה ואז לאקי יודלק בפעם
הראשונה, מאושר ולא-מודע למות קודמו בתפקיד. אחרי יומיים קרן
תרגיש נועזת ותשאל: "אבא... אפשר לשחק עם לאקי?".