מסתכלת בעצב על הקבר הקטן שעליו ניצב פסלון של פיה ושני
תאריכים חרוטים עליו, כבר שנתיים עברו מאז שאיבדתי את הפיה
שלי...

טראח! משהו מתנגש ברגלי ברעש רב.
ילדה קטנה וג'ינג'ית מרימה אליי את מבטה, מול עיניי ניצבות שתי
עיניים ירוקות ענקיות. היא מזכירה לי את החתול שהיה לי
בילדותי- כדור פרווה ענקי עם עיניים מדהימות.
"תחזירי את זה!" היא צועקת עליי פתאום.
"את מה?" אני נדהמת מהתפרצותה הפתאומית.
אבל היא בשלה- "תחזירי את זה פרילי!"
ואז אני מבינה שהיא לא מדברת אליי, אני מסתובבת לאחור אבל אין
שם אף אחד, רק אני והילדה הג'ינג'ית. ופתאום היא מזנקת באוויר
ונוחתת סנטימטר לידי, מושכת בנחישות את מה שנראה לי כמו חלק
מהאוויר, ולפתע מופיעה סוכרייה בידה- סוכרייה ענקית על מקל,
כזאת שכשאני הייתי בגילה יכולתי רק לחלום עליה.
"את רעה מאוד פרילי!" היא נוזפת באוויר ומלקקת את הסוכרייה
במורת רוח, "רעה מאוד!"
ובאותו הרגע אני מחליטה להתערב בשיחתה של הילדה עם האוויר.
"עם מי את מדברת?" אני שואלת בחשש, ממה אני מפחדת? מהילדה
הקטנה הזו?
"עם פרילי, היא הפיה שלי, היא פיה רעה מאוד." היא עונה לי
בחשיבות רבה, כאילו דיברה על נושא חשוב מעין כמוהו.
"אין דבר כזה פיות." אני אומרת באוטומטיות, ומיד מתחרטת
כשזיכרונות מסיפורו של פיטר פן עולים בראשי.
"זה לא היה נחמד," היא נעלבת "את לא היית רוצה שיגידו שאת לא
קיימת, נכון?"
ואני ממהרת להתנצל ולהגיד שלא התכוונתי להעליב את הפיה שלה,
וכמובן שפיות קיימות.
"פרילי היא פיה רגישה מאוד?" אני שואלת בעדינות, מפחדת להעליב
את היצור המוזר הזה שהופיע פתאום בחיי בלי שום התראה.
"פרילי? לא..." היא נוחרת בבוז, "היא הפיה הכי שוויצרית בכל
העולם..." היא נאנחת ואז אומרת לאוויר- "זה נכון פרילי! את
יודעת שזה נכון!"
ומיד היא מתחילה לתאר את מעלליה של פרילי מתחילת היום-
"ואז... ואז..." היא מנסה להמשיך ופתאום צחוק פראי בוקע מפיה,
צחוק משוחרר, חופשי, צחוק של נחלים ואגמים, צחוק של ארץ רחוקה
ונשכחת, הצחוק הנפלא והמדבק ביותר ששמעתי מעודי.
ותוך רגע גם אני מתחילה לצחקק צחקוקים בלתי נשלטים כמו ילדה
קטנה.

וככה הכרתי את יולי.

מאז כל יום אני באה לפארק ופוגשת שם את יולי, והיא מספרת לי
דברים חדשים על עולם הפיות שלה ובייחוד על פרילי, ואני רק מנסה
לדלות עוד פרט קטן עליה- על הפיה שלי.
אבל יולי לא מדברת הרבה על עצמה וגיליתי רק שהיא בת חמש ושיש
לה את פרילי ושהיא גרה 'במקום ההוא עם המים'- שלא הבנתי הכין
הוא נמצא.

"יולי, איפה את גרה?" שאלתי שוב, מנסה למצוא הורים, משפחה,
מישהו שאפשר לדבר איתו עליה, לשאול אותו משהו...
"במקום ההוא... עם המים... את יודעת למה אני מתכוונת..." היא
שוב התחמקה, מתחילה לספר לי משהו על עולם הפיות שלה.
"תראי לי אותו... מזמן לא הייתי שם..." אני אומרת לה, מבקשת
לבדוק.
ויולי קמה ומתחילה לרוץ, "בואי!" היא קוראת לי, "זה פה קרוב,
את יודעת!"
ובעודי רצה אני מנסה להזכר ברחוב קרוב עם מים.
ופתאום היא נעצרת.
"הנה!" היא מצביעה בגאווה על מחסן מתפרק ליד האגם.
ורק אז הבנתי שיולי היא ילדת רחוב.

"היא נפלה! היא נפלה!" ילד שחרחר בבגדים מטולאים רץ לעברי,
צועק בבהלה.
ואני מבינה שזאת יולי.
ושנינו רצים במהירות לעץ הגבוה של הפארק, והלב שלי דופק בעוצמה
ולא רוצה להירגע.
מתחת לעץ שוכבת דמות קטנה, מרוסקת, עם שיער ג'ינג'י ועיניים
ירוקות ענקיות.
"תשמרי על פרילי..." היא לוחשת לי בעוד עיניה אט אט נעצמות.
"יהיה בסדר יולי... יהיה בסדר..." אני ממררת בבכי.
"תשמרי על פרילי..." היא חוזרת, "ואל תבכי בגללי..."
והעיניים הירוקות נעצמות לעד.

הולכת, כמו בשנה שעברה, לבית הקברות ומסתכלת בעצב על הקבר הקטן
שעליו ניצב פסלון של פיה ושני תאריכים חרוטים עליו, כבר שנתיים
עברו מאז שאיבדתי את הפיה שלי...