למחרת החל מסעי בחיבור משפחת טנקה. התחנה הראשונה הייתה
ביוסטון אל אנדרו ומתיו. נסעתי קודם לבית ילדותם. חשתי שזה
יהיה יותר הוגן ממני לדבר עם הוריהם קודם, מה גם שחשבתי שיהיה
קל יותר להביא אותם לפגוש משפחה, אם הם ידעו שהמשפחה שלהם
עומדת מאחוריהם. כשהגעתי מר נייתסון פתח לי את הדלת. הוא היה
גבר מרשים למראה גבוה ושזוף עם שער לבן והרבה כריזמה.
"כן?"
"אתה מר נייתסון?"
"כן. שלום, שמי אדם ותרסון, אני בלש פרטי ותהיתי אם אוכל לדבר
איתך ועם אשתך בנוגע לתיק שאני עובד עליו?"
"כן. אשתי במטבח. תיכנס."
"תודה רבה."
"שרה, בואי לסלון בבקשה."
"כן ג'ורג', מה העניין?"
"זה מר ותרסון, הוא בלש פרטי."
כששרה נכנסה ושמעה מי אני היא התאבנה. כאילו הרגע הסיוט הגדול
של חייה עומד מולה. היא הייתה אישה יפה למראה. היה לה שער לבן,
עיניים רציניות וגוף עגלגל אבל גבוה, ויכולת לראות שהיא אישה
מלאת אהבה.
"שלום, בבקשה תקראו לי אדם ואם אפשר אשמח לקרוא לכם ג'ורג'
ושרה. אני פשוט אדם שלא קל לו עם פורמאליות."
"אין בעיה, תדבר."
"תודה ג'ורג'."
"זה בנוגע לבנים. נכון?"
"כן שרה. אני נשכרתי בכדי לאחד את משפחת טנקה, כלומר את אנדרו
ומתיו עם אחיהם."
"תמיד פחדנו מהיום הזה."
"אין ממה לפחד."
"אתה לא מבין. אדם הורה תמיד מפחד מהבגרות של ילדיו, מהיום שבו
הם יחליטו על מהלך חייהם, וזה אומר שהם יכולים לבחור לגור רחוק
ממך, להפסיק לשמוע לעצותיך ולא להצטרך אותך יותר. אני תמיד
פחדתי מהיום שהבנים שלי יגדלו ולא יצטרכו את אימא שלהם יותר,
לשניהם יש להם סדר עדיפויות מפחיד שעלול להרחיק אותם ממני
ועכשיו אתה מוסיף לסדר העדיפויות הזו עוד סולם, עוד משפחה
להתחשב בה וזה משהו שתמיד פחדנו ממנו."
"מה שאשתי אומרת זה שתמיד הפחיד אותנו הרעיון שהבנים יצטרכו
וגם אנחנו דרכם להתמודד עם עוד משפחה בחייהם, עוד אנשים
ומקומות שישפיעו על החלטותיהם."
"אני לא חושב שזה ירחיק אותם או ימנע מהם קשר אבל אני כן חושב
שזה חלק שנקרע מהם ושהוגן לתת להם לפחות לדעת מה זה והאם
ברצונם לבחור להכיר את..."
"המשפחה האמיתית שלהם."
"שרה, אני לא חושב שרק בגלל שאתם אימצתם אותם ולא ילדתם אותם,
אתם לא המשפחה האמיתית שלהם. אלוהים יודע שהרעיון שלי למשפחה
אמיתית זה הבוס שלי. בתור אבא הפקידה שלנו בתור אימא, ושני
השותפים הזוטרים בתור אחים, אבל עדיין משפחה יכולה לכלול הרבה
יותר מרק ביולוגיה, וזה שהם יכירו ואף יאהבו את משפחתם
הביולוגית, לא אומר שזה יוריד או ייקח מאהבתם או הערכתם
אליכם."
"אתה צודק. אנחנו מבינים את זה, אבל אי אפשר להימנע מלפחד
בדיוק, כמו שאי אפשר למנוע מהם לפגוש אותם. אך על העניין הזה
תצטרך לדבר איתם."
"כן כמובן ג'ורג', רק חשבתי שזה יהיה הוגן לעבור דרכם."
"זה מעורר יראת כבוד ההתנהגות שלך, אנחנו יודעים שלא היית חייב
לכבד את רגשותינו ומודים לך שכיבדת. לא יהיה לך קשה מדי, הבנים
יודעים שהם מאומצים. לא יכולנו לברוח מהמציאות הזו בייחוד בגלל
העובדות הביולוגיות. שניהם שחומים, גבוהים, עם שער שחור
ועיניים חומות. רק לא ידענו כלום על המשפחה שלהם, אז לא ידענו
מה להגיד להם. הרי ידענו שהוריהם והם חיו היטב עם העובדה הזו.
זה יהיה להם הלם לגלות שיש להם אחים. כמה אחים יש להם?"
"עוד אחות גדולה ועוד אח ושתי אחיות קטנות."
"הם שישה ילדים?"
"כן וכל אחד הופרד לכיוון אחר."
"זה ממש נורא."
"כן. אבל אין בעיה. אני אשלים להם כל מה שצריך. רק תגידו לי
למה לצפות כשאני אדבר איתם?"
"אז ככה. מתיו לומד רפואה והוא מקסים, רגיש ופתוח. הוא תמיד
יותר קיבל את רעיון האימוץ ורצה לברר על ההורים שלו יותר
פרטים, אז לו יהיה יותר קל לקבל את עניין המשפחה. אנדרו הוא
טיפוס קצת יותר מרוחק, אפילו קצת קר. הוא אף פעם לא הסכים לדבר
על נושא האימוץ. איתו ההלם והשכנוע יהיו קצת יותר קשים."
"אוקי, תודה. אז אני מניח שאני אלך לביה"ס ואדבר איתם."
"לא. האמת היא אדם, שנעדיף אם תמתין ליום שישי. הם באים לארוחת
ערב ותדבר איתם כאן, משתי סיבות. אחת היא שכמובן לא תפריע להם
בלימודים. ככה בשישי יהיה להם לפחות כמה ימים לעכל את החדשות,
והסיבה השנייה היא שקודם תצטרך לדבר עם כולם ואז עם כל אחד
בנפרד."
"הבנתי את עניין הלימודים אבל עם מי לדבר? מי זה כולם? מה
הכוונה?"
"אדם, היית נורא כנה, הוגן וישר והכוונה היא שאנחנו משפחה
מאוחדת ומה שיש לך לספר להם תספר גם לנו ולבנותינו ביחד, כדי
שכולם כולל אותך ידעו שאנחנו נשארים משפחה מאוחדת ואנחנו ביחד
בעניין הזה. אני יודע שאתה לא חייב אבל נראה שאתה מבין את
הפחדים והדינמיקה שלנו ונשמח אם תכבד את דרכנו."
"מוסכם. אז מתי להיות פה?"
"שישי בשבע."
"אין בעיה. תודה רבה, ג'ורג' ושרה ונתראה בעוד יומיים."
סידרתי בראשי את המשך השבוע. אני אדבר עם הבנים בשישי בערב
ואוכל להרגיע אותם ולקבוע איתם בשבת בערב וכך לטוס כבר ביום
ראשון למונטנה כדי לדבר עם אנג'ל. כשהגעתי לחדר דיברתי עם
המשרד כדי לעדכן אותם במתרחש ואז התקשרתי לרייצ'ל. רק שהקו היה
תפוס. הנחתי שהיא לא נמצאת או ישנה כבר, אבל עדיין רציתי
להוריד דברים מלבי אז שלחתי לה מייל:
"אז... את לא עונה זה אישי? אני אנסה שלא להיעלב... סתם!
בקיצור אני פה במלון בבוסטון שומע בון ג'ובי ברדיו וחושב
עלייך. אין הרבה מה לספר, אולי אם הייתי שומע את הקול שלך יהיה
יותר, אני באמת מאמין שאת נותנת לי השראה, אז אני כבר אתקשר
מחר. האמת מה שבעקר רציתי לומר זה שאני חושב עלייך הרבה, כל
הזמן האמת. זכות רבה נזקפת לכך שאפילו העבודה שלי קשורה אלייך
ולכן אפילו שאני ער ועובד או ישן וחולם הכול סביבך, מקווה שאת
חושבת עליי גם. אדם."
זה היה קצר, אבל קולע למטרה וזה שסיפרתי על רגשותיי חשפתי קצת
יותר על עצמי ונתתי לה פתח לספר לי על עצמה קצת יותר. ובכך כבר
הכנסתי את עצמי לחלומות ומחשבות אז הלכתי לישון. למחרת קמתי,
התקלחתי ואכלתי. התחלתי לקרוא יותר לפרטים על אנדרו ומתיו,
להכין את עצמי מה לומר והמחשבות האלו על מה לומר הביאו אותי
לחשוב על רייצ'ל. אז ניסיתי להתקשר אליה שוב והפעם היא ענתה:
"הלו..."
"הי, את בבית."
"כן."
"קיבלת את המייל שלי?"
"כן."
"לא ענית עליו."
"לא."
"זה רמז?"
"תפסיק לפרש כל דבר כרמז."
"וואו, יותר מהברה אחת. אז תגידי לי בבקשה למה לא כתבת לי
חזרה."
"כי לא הייתי בטוח כל כך במה לכתוב."
"גם אני לא, בגלל זה קיבלת את השטות שקיבלת. רק ישבתי וכתבתי
מהלב מה שבא לי לידיים ברגע שחשבתי עלייך."
"זו לא שטות מה שכתבת. זה יפה."
"אבל זה לא מה שבאמת התכוונתי לומר, זה רק מה שיצא וזה כי לא
ידעת איך לכתוב ולבטא את כל מה שתוכי. רק ידעתי שאני רוצה
לכתוב."
"אוקי אם זה ככה אז... אני אענה על זה."
"עכשיו?"
"לא, במייל. כדי שהכול יהיה מתועד."
"סבבה. אני אהיה דבוק למחשב עד שתופיע לי תשובה."
"אז תגיד, מה אתה עושה בבוסטון?"
"מחר אני מדבר עם מתיו ואנדרו."
"או..."
"כן, אני אראה להם תמונות של כולכם ואספר להם עליכם ואז אבקש
מהם לבוא לחג המולד."
"שיה.. שיהיה לך בהצלחה."
"הכול בסדר?"
"כן, אני רק צריכה לנתק."
"היי... אל תתנתקי ממני. אם את רוצה בזה אני אשלח לך את
התמונות ואספר לך את כל הסיפור, ואם את מעדיפה להמתין ולא לדעת
עד שאת בטוחה על מנת שלא תתקרבי מדי זה גם בסדר, רק בבקשה אל
תסתגרי מפניי, תספרי לי על איך שאת מרגישה."
"קלעת בול לבלבול שלי, אני גם מבינה ורואה שאתה מקבל אותו, אבל
בבקשה אני מעדיפה שלא לדעת כלום על אף אחד עד שלא תגיע אליי
חזרה עם תשובה כבר לחג המולד."
"אין בעיה, אני מאמין שזה יהיה באמצע דצמבר משהו כמו איזה עשרה
ימים לפני חג המולד."
"אוקי. אני אמתין לך, אבל עכשיו אני באמת חייבת ללכת. ביי,
נשיקות."
הרגשתי שאני מתחיל לפרק לאט לאט את הקרח ומתי לקבל את המייל
ממנה, לראות אם היא תחשוף קצת יותר על חייה ולפתע ראיתי אותו:
"בון ג'ובי הוא אירוסמית מעודן אז כדאי שתחליט איזה רוק אתה
שומע. אני אישית יותר בקטע של שאנייה טווין או סלין דיון אבל
אני יכולה לשמוע הכול. וגם אני חושבת עליך די הרבה האמת,
ומסכימה איתך לגבי הטלפון. גם לי יותר קל לזרום לשיחה איתך
בטלפון, שומעת את הקול שלך משתנה בהתאם לתגובה לדבריי. זה פשוט
יותר קל מאשר לשבת על היד המחשב ולדמיין את התגובה שלך לדברים.
ולבסוף אני לא רוצה יותר מדי פרטים רק לאיפה אתה נוסע אח"כ?
ואל מי?... בהצלחה בבוסטון, מתגעגעת רייצ'ל."
נדהמתי מהפתיחות שהיא גילתה והכנות שבמייל זה ולכן המשכתי
בגישה של גילוי מועט, כי עד שהתקדמתי לא התכוונתי ללחוץ עליה,
ואחרי טיול קניות קצר התיישבתי לכתוב לה תשובה:
"קניתי דיסקים של שאנייה וסלין, שתיהן מדהימות, אבל אם אני
נאלץ להיסגר אני אלך לכיוון יותר של שאנייה. ולגבי הרוק צודקת
ולמרות שאירוסמית מדהימים אני נאלץ לבחור בבון ג'ובי. בכל אופן
בוסטון מדהימה, בייחוד עכשיו זו תקופת הסתיו, הכול נושר וזה
עושה לרחוב שטיח יפהפה עשוי מעלים. היעד הבא שלי זה מונטנה אל
אנג'ל. מתגעגע אלייך גם וחושב עלייך בכל פעם שאני רואה דבר יפה
אני חושב על עד כמה אני מת לחלוק את זה איתך. נדבר, אדם".
למחרת היה תור השיחה התכוננתי נפשית, קניתי בקבוק יין וב-19
בדיוק צלצלתי בדלת.
"אדם."
"ערב טוב ג'ורג'."
"תיכנס, בדיוק סיימנו לאכול. כולנו ממתינים בסלון."
כשהלכתי אחרי ג'ורג' הרגשתי כאילו אני המוציא להורג שמשום מה
מילותיי עלולות להרוס את המשפחה הזו, אך עדיין זכרתי מה עומד
על המשקל ואזרתי כוחות בעוד נכנסנו לסלון. איך שנכנסתי ראיתי
את אנדרו ומתיו. הם דמו לאביהם במראה. ביניהם ישבו שתי בנות,
הופ וגרייס, אחיותיהן הקטנות, שני ההורים ישבו על שני הכיסאות
שליד הספה, ואני התיישבתי בכורסה ליד הטלוויזיה. כשישבת מולם
יכולת לראות את האחדות שבמשפחה, וראית אותי, ראית שאני לא
קשור.
"ילדים תכירו, זהו אדם וותרסון, הוא בלש פרטי ויש לו משהו לומר
לבנים."
"אוקי אז אני פשוט אירה, נשכרתי בכדי לאחד אתכם עם אחיכם. אתם
נולדתם למייקל ושרה טנקה, שני אנשים נהדרים ומאוהבים, שמאוד
אהבו אתכ.ם הם נהרגו בתאונת דרכים ואז אתם ואחיכם הופרדתם,
ואני עכשיו נשכרתי לאחד אתכם כדי שתכירו את המשפחה שלכם."
"יש לנו משפחה, תודה רבה, אתה יכול ללכת."
"אנדרו תירגע, הוא לא לוקח לנו את המשפחה, הוא פשוט מכיר לנו
משפחה נוספת. כמה אחים יש לנו?"
"אז ככה יש לכם עוד ארבעה אחים ואחיות. רייצ'ל בת 26, היא
מגישת טלוויזיה בסן פרניססקו. אנג'ל בן 21 והוא יועץ בביה"ס
לילדים בעייתיים במונטנה, שרלוט, אחותו התאומה, לומדת מחקר
מדעי בייל, וסם בת 19 לומדת תקשורת חזותית בקליפורניה. קחו,
אלו התמונות."
"יופי, סיפרת לנו. אנחנו לא מעוניינים. לך בבקשה."
"אנדרו, תירגע, טוב. תסתכל על התמונות. הם דומים לנו ובין אם
תרצה או לא, הם חלק מאתנו ואנחנו לא יכולים להפנות להם גב."
"תקשיבו, אני יודע שזה הלם פתאום לגלות שיש לכם משפחה שלמה שלא
ידעתם עליה. אז תשבו, תחשבו ותעכלו את המידע. אני בהחלט רוצה
לדבר אתכם על מפגש, אך אתן לכם זמן לעכל את המידע ולדבר ואחזור
מחר."
"מפגש? מתי?"
"בחופשה שבין חג המולד לראש השנה. כל אחד יחגוג את ערב חג
המולד בבית שלו, ולמחרת הייתי רוצה שכולכם תפגשו בוויסקונסין,
בבית שבו נולדתם. תבלו שבוע ביחד, תכירו את האחים שלכם, ואז
תיקחו את זה משם. תישנו על זה. נתראה מחר."
בעודי יוצא מהבית היו לי הרבה פחדים בראש, נורא רציתי שמאט
ישפיע על אנדרו אבל יכולתי לראות שדווקא אנדרו הוא החזק
והדומיננטי מהשניים ופחדתי שדווקא הוא יהיה זה שישפיע על מאט.
החלטתי שלמחרת אני אדבר עם כל אחד בנפרד, אכיר אותם ואשמע
עליהם. למחרת, כשהגעתי, גיליתי שאנדרו עזב בהחלטה שהוא לא מוכן
לשמוע ממני, עליי או על בקשתי יותר. אז התיישבתי במטבח עם מתיו
והתחלתי להקשיב לו.