[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מפלצת התהילה
/
הנה אני גומר

אני אגמור, זו המטרה, כן. לא אכפת לי. אני אאונן על השטיחים
היקרים של המשרד המסריח הזה, אני אאונן למוות ומחר בבוקר הבוס
שלי ייכנס וימצא אותי מת על השפיך שלי, שעל השטיח היקר שלו. לא
רק זה, הוא יגלה את זה רק אחרי שהוא יחליק על השפיך. בהתחלה
הוא יתכופף לבדוק מה לעזאזל נדבק לו לרגל ואז הוא יפלוט זעקת
גועל, ואז הוא יעמוד דומם, ירעד מעט. אחרי בדיוק כדקת התאוששות
הוא יגלה את הגופה שלי, עם חיוך מרוח של מניאק מבסוט. בדיוק.
זה המוות האולטימטיבי. תחשוב על פמלה אנדרסון... לא, יותר מדי
ציצים. קמרון דיאז? פחות מדי ציצים. משהו אותנטי... שירלי
בוגנים מתפשטת מולך. לא, לא מתפשטת - קורעת מעליה את השמלה
הלבנה, שגם ככה לא צריך הרבה כדי להפעיל את הדמיון ולראות
דרכה. היא תעשן... בעצם לא, זה מזכיר לי את האחיות התאומות של
מארג' מהסימפסונס. אולי אני פשוט אחשוב עליה? לחשוב על אשתי...
זה הגיוני. הנה, הוא כבר מראה סימני חיים. הנה רונית מתקלחת
ושמה את הבושם האהוב עליי, הנה היא מחייכת אלי מהמיטה. יש לה
את החיוכים האלה של הבוקר, שהג'קסון שלי ישר פורש כנפיים מעלה.
כמו עכשיו... אני צריך טפסים... מה זה, נתוני סוף ינואר?
מצוין. הוא יחפש אותם מחר בבוקר המניאק. שיחפש אותם לפי הריח!
הנה רוניתוש מחבקת אותי מאחור בזמן שאני מתגלח, מחככת בי את
השדיים שלה, נושכת אותי באוזן, מתרחקת. הנה היא יוצאת מהדלת
בטריקה, הנה היא שוב מתרחקת ממני. לעזאזל, אפילו לאונן על אשתי
אני לא יכול. אילו יכולתי להראות לשניהם שאני מסוגל, שאני
מזיין בלי חשבון, שאני יכול לעשות את זה שלוש פעמים ביום, אילו
יכולתי להיות אדיש כמו שהייתי בשבע השנים האחרונות, אז אולי זה
לא היה כל כך כואב. שתלך להזדיין, היא, הוא ונתוני סוף ינואר
ביחד. אני עוצם עיניים.

תמיד הם מזדיינים בשבת, השכנים. זה בגלל אווירת הלחץ שמכניסה
אותם לרוח ספורטיבית. הנה נגמר השבוע ועוד לא עשינו סקס ולא
היה לנו תירוץ הולם, הם חושבים. מה שכן היה תירוץ לכל ימי
השבוע - חוסר זמן. הנה תכף יתחיל שבוע חדש ואנחנו לא עושים
סקס, אנחנו זקנים. אני מביט עליהם מביטים אחת על השני: 'אני
יודע שצמחה לי קרחת, גם אני יודעת, אז מה ואת השמנת מה קרה -
ההריון התיש אותך לנצח? שלא נדבר עליך שזה מלידה'. אני מריח את
המריבות שלהם, אני קם אתם בבוקר והולך לישון אתם בלילה, אני
רואה אותם יותר ממה שהם רואים את עצמם וזה מסריח בריח מוכר עד
כדי כאב.
אבל מה, ביום שבת? הם זורקים אצל השכנים את הילדים, נכנסים
למיטה ולא יוצאים משם עד הלילה. ולסגור את התריסים בזמן הזה
אפילו לא בא בחשבון, למען יראו וייראו.
החיים מחייכים אליי מעבר לפינה, בלבוש שמלה אדומה והדוקה - לא
פחות ולא יותר - שיער ג'ינג'י ומלא. לכל הרוחות. הנה יש לי
הזדמנות. הזדמנות לצאת מפה, לצאת לשם, להתחכך, לפלוט, להתערבב.
הנה היא חולפת, מאוכזבת מעט. למה אנחנו לא חושבים על זה בשבת?
אני שואל את עצמי. הנה עוד הזדמנות, יותר תמימה וילדותית, פחות
מוסרית. נעזוב, היא כמעט בגיל של הבת שלי, אילו הייתה לי.
רונית עובדת עד מאוחר, הנה החיים חולפים מבלי לחכות רגע. למה
שיחכו לי? מי אני בכלל? עוד שמוק מתל אביב. אפילו חלקת קבר עוד
לא קניתי לי, יקברו אותי ליד עץ הזית הנפול ההוא, איפה שיש
מקום בין זקנה תאילנדית וסבתא מרוקאית שמתה מעודף שומן. אני
חייב לגמור במשרד, אני חייב לשתות בקבוק וודקה נקי באמצע היום,
אני חייב להתחיל לעשן, אני חייב ללכת אחרי הבחורה בשמלה
האדומה, ואני אלך, לא אני לא אלך.

גם בצבא נזכרים, ומתי נזכרים? כשכל הח'ברה נפגשים ביחד. אם לא
היית בגולני תדחק לפינה, אם כן, תדחף למרכז עם פחית בירה ותצחק
למוות מהסיפורים על ולדימיר המשוגע, רונן החיה, שרית הנותנת,
שלווה הטבחית, מאיר המפקד הכי תותח בגדוד, ואני, עם הרגעים שלי
באביר, רועד מקור עם מכשיר קשר ביד, מכריז על קו פנוי או מגלגל
שמירה. אני, משפשף את העיניים אחרי לילה ארוך במדים ונושם
לרווחה כשהשמש מראה סימנים ראשונים, מביט לסירוגין בפלאפון
לראות אם רונית התקשרה. אני, נזכר ברונית, מרחק שנות אור
מהשטחים, וגם עכשיו, ישובה בין הנשים ואני יודע שהיא חושבת על
השכנים שחיים חיים יותר טובים, ושלשכנה אין בעל שיש לו חברים
שעדיין תקועים בימי הצבא שלהם והוא לא שותה בירה מפחיות
מהסופר. אני יודע שהיא חושבת על הילדה הקטנה שלהם, איך שכבר
בגיל תשע היא מנגנת על פסנתר ואיזה שיער בלונדיני יש לה. אני
יודע שהיא לא רוצה לפגוש במבטי.

יש לי תוכנית- לגמור. אני עוצם את העיניים וחושב שוב- כמה אפשר
לנסות לחיות באהבה ושלווה בעידן הצמצומים? איפה שאפשר לקצץ
מקצצים. הנה מצאתי את נתוני סוף ינואר וחסר בהם כמה מספרים,
ואני הולך לחטוף על זה. הזין שלי כבר עומד חזק עכשיו, אני
אתפוס אותו וארחיק מהראש בתולות ברחוב, מפגשי חברים, שכנים
בימי שבת, לילות בשטחים. אני אתרכז בה, איך שהכינה לי ארוחת
ערב כשחזרתי עייף, רעב וחרמן מהצבא. אבל כל מה שעולה לי בראש
זה השניצל מהצבא, הדודות העייפות שמבשלות בסירים גדולים
וחיילים תורני-מטבח עייפים, משפשפים בידיים רטובות את הסירים
ומקללים את צה"ל...

יש לני תוכנית- לגמור, כשכולם מתכננים לשרוד, להביא עוד
תינוקות לעולם, להיות נורמלים. לחלק יש תוכנית הפוכה, אבל אותם
שמים במוסדות. אני מתויק ורשום בקלסר בבניינים גבוהים ועתיקים,
אם לא אהיה אז אני בצרות צרורות. יותר מדי כימיקלים מעורבים
בעניין, יותר מדי חיידקים אוכפים את עצמם עלינו, הורסים לנו את
תאי העצם, מדביקים בנו מחלות חדשות והרסניות, ואנחנו משתעלים
אותם, נושמים ופולטים אותם, מתים אתם עד הסוף המר. אז מה? אני
חרמן.

עד הסוף, כמו בחלום שלי- נהיה רק אני ורונית. אז שנרדמתי
באביר, הראש נעול בקסדה והגוף תשוש ומאובק. בחלום רונית ואני
מאושפזים יחד בבית חולים ומוצאים שאנחנו חולים במחלה ממארת
ביחד. בחלום אני והיא נמלטים יחדיו מבית החולים אל השקיעה כדי
למות ביחד, יד ביד. זו אהבה אמיתית, זו שקיעה אמיתית. קשה לדעת
מה חלום ומה מציאות, קשה להפריד את החלקים, לא כמו בלגו,
כשהיינו קטנים ידענו מה מתחבר למה. אבל חלום או מציאות, היא
תחזיק לי את היד ואני אנשום עמוק נשימה אחרונה. הנה, הנה אני
גומר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יופי לך, אני
ממש גאה בך


גרפומן
הסלוגנים
מדבר למראה


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/3/05 10:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה