"השתגעת?" חשתי כיצד הדם עולה לי לראש. עוד שנייה ואתנפל עליו
ואהרוג אותו במכות. כמובן  שזו הייתה רק תחושה רגעית.  בדרך
כלל אינני טיפוס אלים, ואני אפילו מסתדרת לא רע עם הכעסים שלי,
אבל הדרישה שלו נראתה לי מאוד מוגזמת. בעיקר מכיוון שעדיין לא
הבנתי  שום כלום. למה הזמין אותי אליו בשעה עשר בלילה,
בבהילות? אפילו לא נתן לי לשאול למה ומדוע. רק אמר, "בואי
מהר." למה נראה כל כך מפוחד כשפתח את דלת הכניסה. למה לא אמר
מילה, רק הצביע על הגופה בסלון? באמת, ואני חשבתי שקרה משהו
נורא ואיום.  זה הכל?

אחרי שהתאוששתי גיליתי שהוא  רק רצה להתייעץ איתי, כלומר לסבך
אותי, כלומר להפליל אותי. כלומר  בעצם מה הוא רצה ממני ?

אחר כך הראה לי את המכתב המפורט ואז כבר הבנתי הכל. מה שהרג
אותי בכל העניין הזה הוא שדניאל כבר ילד גדול. מה זאת אומרת
ילד גדול?  איש, בן-אדם. לא  זוכרת  אם  כבר חגג או יחגוג
חמישים. למה היה צריך אותי כאן איתו?  הרי  הוא כבר מספיק
מבוגר על מנת להחליט לבד. מה זה לא מתאים לי עכשיו כל  הצרות
של דניאל על הראש שלי.

את דניאל אני מכירה כבר שנים. הייתה תקופה שאפילו חשבתי שבאיזה
שהוא שלב יעזוב את אשתו הצדקת ונתחתן. אבל כשזה לא קרה יצאתי
מתוך חייו, אפשר לומר נעלמתי. אחר כך שמעתי  שירד לארה"ב ושמתי
אחרי שמו נקודה. בכלל לא תארתי לעצמי שיום אחד ישוב ארצה
ויחדור לתוך חיי בחטף.  מי היה מאמין?

התבוננתי בפניו שניצני זקן התחילו לבצבץ עליהם. יש נשים
שאוהבות את  הזיפים האלה, אותי הם דוחים. אבל מה ניתן לצפות
מגבר בוגר שחוזר בלילה הביתה ומוצא מכתב התאבדות ליד גופתו
החמה של אבא שלו? אני מעיפה מבט על המכתב, וגם מתבוננת בסקרנות
במר שמבורסקי השרוע  על כורסת הטלויזיה, פיו פעור למחצה, עיניו
עצומות, ונשימתו שטחית ואיטית. אני אוחזת בידו. תודה לאל שיש
דופק, חלש אמנם אבל קיים. אפילו לא קופץ, סדיר כזה. בים בום,
בים בום. נהדר, ומה עושים עכשיו?

יש לי  לפחות דקה  להחליט, אבל אני לא מהססת, מרימה את האפרכסת
ומתחילה לחייג. "לא," זועק דניאל. "לא, אל תתקשרי."
לשמחתי דניאל לא עושה שום דבר בכדי  למנוע בעדי.  כאילו ציפה
שאקח אחריות מלאה על מה שקורה כאן ועכשיו. ולי  לא נותר אלא
להמתין למישהו שיעלה על הקו ויוריד ממני את כל האחריות.

"מד"א שלום, מה אפשר לעשות למענכם?"
"כן,  לילה טוב או בוקר טוב, לא משנה. אני רוצה להזמין אמבולנס
דחוף לבית החולים..."   אני שומעת את רעשי הרקע משודרים לתוך
האוזניים שלי: " אל תלך, חכה שנייה."
"כן, מה רצית?"  היא חזרה אלי זו ממד"א , יופי. אני חוזרת על
בקשתי.
"בן כמה הוא?" כמעט בא לי להרביץ לה. אני רוצה אמבולנס והיא
עושה לי עכשיו תחקיר בטחוני. תכף תברר מה מספר הנעלים וצבע
העיניים. אבל אני מתאפקת, "בן כמה הוא? אין לי מושג בן
שמונים-תשעים משהו כזה. כן, כן עדיין  במצב קשה.  יש לו קושי
בנשימה."

"אבחנה?" אני חוזרת על דבריה כתוכי. " אבחנה? אין לי אבחנה.
אולי התקף לב, אולי ...." עכשיו אני מהססת. אני יודעת שאלה
במד"א מקליטים את כל השיחות. "אני לא יודעת," אני מוסיפה
במהירות , "כרגע הגעתי," אני משקרת, "אבל רואים מיד שהוא לא
בסדר. ממש לא בסדר. תבואו מהר."  אני מוסרת את הכתובת בחטף
ובהיסוס. "כן, הכתובת. מממ... מממ... צה"ל 103 לא 13. בית
פינתי. אי אפשר להחמיץ." וטורקת את הטלפון.

עכשיו לא נותר לנו אלא לחכות. "למה התקשרת? הרי ביקש שלא נעשה
שום דבר." עכשיו הוא נזכר לבוא אלי בטענות.  יחד עם זאת נראה
כל כך חסר אונים, שבא לי להתקרב אליו ולחבק אותו. לתת לו לשים
ראשו על כתפי ולאפשר לו קצת לבכות. אבל אני משחקת את הקשוחה,
ומדליקה סיגריה.

"אם רצה שלא תעשה שום דבר, היה צריך להיות יותר מתוחכם. גם
אתה. למה בכלל קראת לי?  בשביל מה היית צריך לסבך אותי? אני
הולכת לשים מים לקפה. מי יודע כמה זמן יקח לאלה ממד"א להגיע."
"לא ידעתי מה לעשות, אז חשבתי מיד עליך."
יפה מצידך, אני חושבת לעצמי. בכל פעם שאתה בצרות, אתה מזעיק
אותי, "היית צריך להזמין אמבולנס," אני צועקת לו מהמטבח ובליבי
ממשיכה לתהות למה לא צלצל לשושי אשתו.
"אבל..." הוא צועק לי בחזרה  ומדליק סיגריה.
"אבל מה," אני מתרעמת ויוצאת מהמטבח עם שתי כוסות קפה, שלו בלי
חלב, שלי רק בלי סוכר.
"אבל הוא ביקש.... ראית במכתב שכתב לי מפורשות שלא נעשה שום
דבר שיציל אותו, שלא נעיז להתערב בגורל."
"בטח, חכם בלילה האבא שלך.  כל הכבוד שהוא משחרר עצמו מאחריות
ומטיל אותה על כתפיך. אם היה אוהב אותך באמת לא היה דורש ממך
דברים שכאלה. ועכשיו אין לך ברירה,  אלא אם כן אתה רוצה ללכת
לכלא ולסחוב אותי איתך."
"למה, מה את אשמה?"
הוא מביא לי את הסעיף הדניאל הזה , וקשה לי להתאפק עכשיו.

"תראה, מה אתה חושב לעצמך, שתקרא לי לבוא, שתתן לי לקרוא את
המכתב של האבא שלך  ומה אתה מצפה? שאני אשב בחיבוק ידים ואתן
לו למות?  ככה בשקט בלי טיפול?  ואחר כך יהיה משפט ויבואו אלי
בטענות, למה נתת לו למות ואחר כך אשב בגללו בבית סוהר. תגיד לי
נפלת על הראש?"

"חשבתי שאת אוהבת אותי ומעריכה אותו."  מתנצל דניאל, ואני
שומעת את הכאב בקולו ורואה את  חוסר האונים בכתפיו, "וחוץ מזה
אני יודע את עמדתך כלפי אנשים שלא רוצים לחיות, שצריך לעזור
להם וכל השטויות האלה." אין מה לעשות,  חולפת מחשבה בראשי.
דניאל היה ונשאר ילד  קטן ומפונק.

"ובגלל שאני אוהבת אותך, אני צריכה לשלם את המחיר?" לא בא לי
להתווכח אתו על אהבה, בטח לא עכשיו.

אוי הגברים האלה. קודם האבא שלו שרוצה שאני אקח אחריות על
המוות שלו ועכשיו דניאל שרוצה שאקח אחריות על החיים שלו.  לא,
ידידי הטוב, ממש לא תודה.

אבל שניה לפני שיצאנו מהבית בעוד האמבולנס מעמיס את מר
שמבורסקי  אני מציצה על השולחן בסלון. שם מתחת למכתב הפתוח של
הפרידה  והבקשה הרשמית שלא לטפל, מציצה מעטפה. אני שיש לי את
האבא של הגנים של הסקרנות לא מתאפקת, ומרימה אותה. לא תאמינו,
רשום עליה שמי. אני הופכת את המעטפה היא חתומה. אני מגניבה
אותה לכיס המעיל שלי ומתלווה לאלונקאים, המובילים את אבא
שמבורסקי החוצה.

בעוד הרופא הבכיר בחדר מיון בודק את מר שמבורסקי והאחות
האחראית על המשמרת מנסה לתחקר את דניאל על הרגלי החיים של
אביו, אני  יוצאת החוצה, מדליקה סיגריה ונעמדת מתחת לפנס המאיר
את הכניסה לחדר מיון. פותחת את המכתב הממוען אלי ומתחילה
לקרוא. עכשיו אני יודעת שאתם חושבים שאני אוהבת לספר לכם
סיפורי סבתא,  (מה שנכון) ומתה על סיפורי טלנובלה (מה שלא
נכון) אבל תקראו יחד אתי את המכתב של מר שמבורסקי  בעצמכם
ותחליטו. טוב? אני שותקת.

"דרגה מייה. (בחיי כך הוא כותב.)
דרגה מייה, אני יודע שעכשיו את לכעוס על התרגיל שעשיתי לך ולבן
שלי, אבל אין לך מה לדאוג. אני בסדר ואהיה בסדר. אפילו לא צריך
יהיה לעשות לי שטיפת קיבה. לקחתי רק שלושה כדורי ואליום, גם
כדי להפחיד קצת את דניאל שהתעלם ממני בזמן האחרון וגם כדי
להפגיש מחדש ביניכם. את בטח לא יודעת, אבל דניאל עומד להתגרש
משושנה. אני מאוד שמח על כך,  אבל אל תגידי לדניאל, שלא יחשוב
שאני מתערב יותר מדי בחייו.

אחרי שאחלים, בואי לבקר אותי לעיתים קרובות. הביאי לי מדי פעם
מהשניצלים הטובים שאת עושה, גם דניאל אוהב אותם, ואל תשכחי את
עוגת הגבינה. אני חושב שדניאל כבר מוכן לחיים חדשים.

נתראה

כמה שאני שמח שאת קוראת את המכתב שלי
הגיע הזמן

בכבוד רב
מר שמבורסקי.