לפעמים, כשהערב מותש, ואני מביט בעיניים כלות אל אותה פינת חדר
אליה השמש חודרת כסימן אחרון לחיים, אני שואל את עצמי לצלילי
הדיסק ההוא, האם גם לך צובט בלב - כל פעם שהוא קופץ. היה נדמה
שזכרנו את כל השריטות בעל-פה, ועכשיו הן רק סימנים, כאב במקום
איבר שהיה ונכרת, סוף של מחלה שלא ידענו - שאין לה מרפא.
ועכשיו, כשאני מביט אל המחברות שלי, המעורבבות כתוהו ובוהו של
חוסר ההשראה הפוקדת אותי, אני שואל את עצמי אם אוסקר ויילד לא
צדק. קברתי בדפים האלה כל חויה שיכולתי לבטא במילים, מילים
שעיניים משועממות תקראנה כבחורה בלבוש חושפני שמחפשת צביטה
מהמציאות במועדון לילה מפוקפק.