מעולם לא ידעתי, עד כמה עמוק יכול להיות מבט.
עד כמה קשה מנשוא - רגע שכזה, בו נפגשות העיניים שלנו ומושפלות
בחיפזון, כאילו התבצע איזה פשע חמור.
מעולם לא חשבתי מהו ערכן של מילים.
כמה אשתוקק לשמוע אותך קורא בשמי.
הרגע ההוא, בו תפנה אליי, יהדהד לעד במוחי. מעולם לא קיוויתי
שתשבור לי את הלב.
הייאוש מוביל אותי למקומות חדשים: לכמיהה, לתשוקה, לטיפוח
אשליות.
להמציא אפיזודות הפכפכות על דברים שקרו או לא, אפילו אני כבר
לא בטוחה. הבריחה מהמציאות מקבעת אותי במקום שזר לי.
הסבל מתכחש לי והנגיעות הקלות של הבדידות מתחילות לשמש לי
כבית. החום והקור מתערבבים בהרמוניה מלאכותית, ורק אני הלכתי
בה לאיבוד.
להיפגע, ליפול, לחצות קווים ולהסתער - התמכרות, אובססיה.
זה לוקח אותי מעבר לפחד - ואני לא רוצה להיגמל.