כבר הרבה זמן שהחנייה ברוורס לא מצליחה לי, פשוט לא מצליחה.
ושלא תגידו שאני לא מנסה שוב ומתעקש- אני לא מאלה, אני לא
מוותר אף פעם. מיד אני חוזר לאוטו, נחוש ועצבני, מניע אותו
ודורך ברגל כבדה על דוושת הגז כמרמז לו ולבוכנותיו את תסכולי,
שיידע. אז, אני יוצא שוב מהמלבן ההוא שלמראית עין ולמעשה גם
בפועל רחב דיו לחנייה של קרון רכבת.
והנה, שוב הכל מתחיל מהתחלה. אני נצמד לרכב מקדימה, גולש אחורה
בזהירות, מעביר לסירוגין את המבט מהראי הצדדי אל המראה מקדימה,
מטה את הגוף אל החלון האחורי, אפילו מניח את היד על המושב
שממול, כמו שכולם עושים, ובתנועות עדינות אני מסובב את ההגה,
מגע קל ואלגנטי דוחף את דוושת הגז.
גוף המתכת מתיישר אט אט לצלילי מנוע צרחניים, אני מנסה לאמוד
את הרווחים..... מתקן קצת קדימה, עוד טיפה הצידה....  מסובב את
ההגה שוב במהירות, שואף לתפוס את הזווית המתאימה...
זהו. אני יוצא החוצה המנוע עדיין עובד ו....  
כבר הרבה זמן יוצאת לי החנייה ברוורס עקום לגמרי, וכבר לא נעים
לי מהשכנים.

הכי מלחיץ אותי שזה לא איזה אלקטרוניקה מסובכת או חמש יחידות
במתמטיקה, אלא סתם מהלך שיגרתי שכבר הצליח לי לא פעם.  אבל
בזמן האחרון כשאני יוצא מהאוטו כדי לראות מה הנזק
הסביבתי- תברואתי, קורה שפעם הטסות מפלסטיק צמודות מידי לאבני
השפה, ששינו כבר את צבען לשחור מהחיכוך עם הצמיגים, פעם איזה
פגוש בולט החוצה ונוגס בנתיב הצר בלא הכי של שאר הנהגים, או
שיוצא שהצמיג סחוט כל כך על המדרכה עד שכבר כואב לי שהוא יישאר
ככה כל הלילה.
ושלא תחשבו שאני לא משקיע בזה מחשבה מחוץ לזמן הנהיגה. איפה,
אני תוהה לא פעם  מהן בדיוק נקודות התורפה שלי. מה, התזמון של
ההתיישרות, המרווח בין הרכב אליו אני נצמד כשאני מתחיל לגלוש
מאחור. בזמן האחרון אני אפילו מכבה את הרדיו כדי שלא יפריע לי
בריכוז, אבל כלום. אני גם יודע שזה לא ההגה, למרות שהוא מרעיש
לאחרונה ומפתה מבחינתי לחשוב על זה כך.
 
לבסוף כשאני עולה בצעדים כבדים הביתה, אני חושב שכבר הרבה זמן
החנייה ברוורס ועוד כמה דברים לא מצליחים לי.
העבודה הרי קטנה ולא מספקת, ולא רק למראית עין אלא ממש.  שמחות
מתרחשות אצל אנשים שלא חשובים לי בכלל( מה שלא מונע מבעדם
להזמין אותי ומבעדי לבוא עם צ'ק) המשפחה כבר מזמן לא משפחתית
והחום שמור בעיקר למזג האוויר.
האמת, עכשיו, שאני חושב על זה, כבר המון זמן, יותר מדי זמן,
שהרבה דברים לא מצליחים לי כמו שלא מצליחה לי החנייה ברוורס,
אולי אפילו מכיתה ד'.
איך, אני שואל את עצמי כבר די הרבה זמן, איך לא נמצא לי שום
מקום שמתאים לי. רק אזורים כאלה שקשה לחנות בהם נתנו לי,
מקומות עם הרבה חלל אבל לא בשבילי, ואני הרי לא מצליח לעשות
חנייה ברוורס, אז איך הם חושבים שמה, שדווקא אני יצליח להשתלב
בהם.
וככה כבר הרבה זמן,  בשעה שכולם ממהרים הביתה אל החניות הרחבות
שלהם ברכבים ממוזגים עם ההגה כוח שלהם- אני תקוע באמצע הדרך עם
מכסה מנוע מורם, וזה עוד לפני שאני צריך להחנות ברוורס.

ומה שבאמת מלחיץ זה שאין לי שום רגש אמיתי למצב הזה שלי,  רק
תחושת ייאוש שקבועה כמו אותו 'מס הכנסה' בסעיף ניכויי חובה.
ושלא תחשבו שאני לא משקיע בזה מחשבה מחוץ לזמן שאני עולה הביתה
אחרי שהחנייה ברוורס לא מצליחה לי. איפה, אני לא מאלה
שמוותרים. אני תוהה גם כאן איפה נקודות התורפה שלי.
מה? מה שעשיתי היה טעות או מה שלא. אולי שניהם? בטח שניהם,
אני חושב, אבל אז אני לובש כזה מבט משתומם כזה, שאם הייתי בן
שלכם הייתם מעיפים לי סטירה.