אני קורא. העיניים שלי רצות על המסך, משפט אחר משפט. המילים
מתרכבות למשמעות,  אבל אני לא ממש מבין מה הוא רוצה. הרי זה
סיפור אימה, לא? איפה העלילה?
לאט לאט מתחוור לי, שהסיפור הזה הוא למעשה הסיפור שלי. אני
פשוט קורא את המילים העוברות במחשבתי! הסופר קורא את מוחי,
ופורס אותו בפני שעה שאני מעלעל בסיפורו. זה מפחיד אותי לשניה,
אבל אז אני נרגע. מה יש לפחד? זה לא כאילו שאם הסופר ייכתוב
שפסנתר ייפול לי על הראש, אז ייפול לי פסנתר על הראש!
אני מצחקק לעצמי על המחשבה. בכל זאת מכווץ את כתפי, ופוזל מעט
למעלה, ליתר ביטחון. "אוף, עכשיו אני מרגיש ממש דביל", אני
חושב לעצמי. עכשיו הסיפור הזה לא מפחיד. רק מעצבן. אני חושב
שאני אכתוב לו תגובה נזעמת איך שאני אגיע לסוף.
קחחחח... הוא חושב שהוא ייגרום לי לכתוב לו תגובה? זה התרגיל
הכי זול שאני יכול לחשוב עליו.
זה נעשה ממש מעצבן! אני חושב שאני אפסיק לקרוא את הסיפור הזה
ואלך לעשות משהו אחר. אוף, גם על זה הוא חשב? איך הוא היה יכול
לצפות את זה? בחיי שזה מוזר...
אני משתלט על עצמי. זה רק סיפור. אני יכול לסגור את החלון בכל
רגע. אבל ברגע שייסגר החלון, האם יישארו לי מחשבות? בחיי שזו
מחשבה דבילית, ברור שיישארו לי מחשבות! מה, אני תלוי בחסדיו של
איזה פוץ שעשה עמוד יוצר בבמה? אבל לשניה אני מתחיל לחשוב
שאולי כל מה שאני אחשוב מעתה והלאה, יהיה רשום על מסך המחשב
הזה. המחשבה הזו טיפה מערערת אותי, כשאני רואה כמה מעטות
השורות שנשארו לסוף. אולי טוב להתחיל לתכנן מה לחשוב אחר כך.
אבל איך אני יכול להתרכז בלחשוב על משהו כשהמילים שאני רוצה
לחשוב מופיעות על המסך כל הזמן?
הנה מגיע הסוף. עוד מעט אני אצטרך להפסיק לתת לסיפור לחשוב
בשבילי, ואאלץ לחשוב בשביל עצמי. זה מפחיד להזדקק כל כך למילים
של אחרים, כדי לחשוב בעצמך. ומי יודע אם יש מי שיכול לחשוב
אחרת? אולי על כולנו כפוי הסיפור של מישהו אחר, מתרוצץ בתוך
המחשבה שלנו... אני מחייך לעצמי. מחשבה יפה. אולי לולא הסיפור
הזה לא הייתי חושב אותה. אז כנראה שמגיע לו חמש בסופו של דבר.

נראה לו שזה יעבוד עלי?!