אני יושב על ענף עץ הבוקיצה שממול לבית שלנו, בית לבנים שפעם
היו אדומות.

היא תקום כל בוקר מהמיטה בה ישנתי ושממנה קמתי, תרד למטבח
ותשתה מכוס הקפה שלי. כוס קפה בצבע כחול כהה מאיכות מעולה.
היא תצא כל בוקר לעבודה, כמו שיצאתי אני, תנהג במכונית שלי.
אני זוכר את היום שבו קניתי את הפולקסווגן גולף השחורה הזאת.
אהבה ממבט ראשון, אפשר בהחלט להגיד.
היא תחזור כל ערב מהעבודה ותתרחץ באמבטיה בה התרחצנו, תתבונן
במראות הקיר שבהן התבוננתי. אין לי מושג איך תוכל להשתמש
במראה, אבל אני כן יודע שהיא תשתמש. היא תצטרך לבחון את עצמה
ולדאוג שתהיה יפה ומושכת. היא עבדה קשה בשביל להשיג אותו ולא
תהיה מוכנה לאבד אותו בגלל מראה מרושל.
היא תנשק את השפתיים שנהגתי לנשק בשנתיים האחרונות, תשכב עם
הגוף שאיתו שכבתי. כן, תעלי עליו, תשעשעי אותו, תגרמי לו
לחייך.
בדיוק כמו שחייך איתי.

אני לא מתכוון לעזוב עכשיו.
לא עזבתי כשהיא ירתה בי בחזה או כשהחביאה אותי במרתף הבית,
המרתף שאליו לא ירדת אלא רק פעם אחת, כשרק קנינו את הבית.
לא עזבתי כשהיא החליטה להיפטר מהגוף שלי לפני שתחזור מהעבודה
ולא כשקברה אותי בפארק, בלילה גשום, בחלקת הדשא שליד הפח
המיועד לגללי כלבים, בזמן שנכנסת הביתה עייף מיום עבודה קשה
במיוחד.
לא שאלת למה היא מכוסה בבוץ כשחזרת. אפילו האמנת לה שנפלה
כשרדפה אחרי במורד הרחוב, כשהתחננה שלא אעזוב אותך לטובת אחר.
לא היית יותר מדי בהלם, נתת לה לנחם אותך.
לא עזבתי כששאלת אם היא יכולה לבוא לגור איתך.

למה שאעזוב כשאני יכול לשבת על ענף הבוקיצה, שמחוץ לבית שלנו,
כשאני יכול לראות אתכם שוכבים וצוחקים, תוך שאני מתכנן נקמה.

אני לא עוזב, לא כשאני יכול לצפות בבית הלבנים האדומות,
שהופכות לשחורות.

הבית שלנו.