[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
פעמונים ושרשראות

שיחרור מלא וסיגריה
דרך כל זגוגית של משקפי שמש עוברות למיכה בחורות מול העיניים
ולכל אחת סיפור. ספרים לא יאמרו ולא יאכלו להכיל את הסיפורים
הצנועים והמשמימים ביותר. הוא הדליק סיגריה ונחפז לתחנת
האוטובוס שם עמדה מלי ועישנה בזנותיות. -אני לא ממהר- חשב
מיכה. דרך זגוגיות אוטובוסים שונים, לא הקו שלו ושלה, עברו
אנשים וסיפורים שונים. כמה בנות קראו שם בספר. לו ולה הייתה
סיגריה ניצחית. שלו LM קלה ושלה משהו אמריקאי בפילטר, אולי
ברודווי. אור השמש השוקעת האריכה אגמי צל לכיוון התחנה. מלי
העיפה בהם מבט וינקה שוב מהסיגריה.
לא יסתמו לו את הפה, כי הוא ראה ילדים משחקים על רחבת דשא.
הטלוויזיה התפוצצה להם בפרצוף והם קראו בבעתה לאימא שלהם, וזו
העלתה מזיכרונה משחקים מוזרים שאין בהם ג'ויסטיק, לא מסך,
ואפילו לא קוביות משחק. הם שיחקו על הדשא תיפסוני והרגישו
מיוחדים.
זכרונו של מיכה שוב עובד על עצמו ומונה במתינות זכרונות יפים.
הוא התעלס עם מלי על כיפת זכוכית מלאה מים כשמעליו שמיים
שקופים במקום כל התכלת הזו עד שניתן היה להסתכל לבריאה בפרצוף.
אוויר קר ריחף אז סביבו והעלה טל על גופיהם העירומים. שניהם לא
הגיעו לפורקן עד עצם היום הזה, ומי יודע עוד עד מתי. הירח מצץ
קוביית סוכר והסתכל עליהם כשסיגריה לבנה של נובלס לייט מעלה
עננים אווריריים בידו המונחת ברישול על ענן של פוך.

שמש אוגוסט
שמש אוגוסט בערה בשמיים כמו זונה מיוחמת אותו קיץ, סיפר מיכה
למלי. גלי חום שקופים ריחפו מעל לכביש האספלט. את העלית את
שרוולי הבד של מכנסייך עד לברכייך ופתחת כפתור בחולצה. זיעה
זלגה מצווארך אל שדייך. מצחך הבהיק בזיעה והרטיב את קצות
שערותייך שדבק בקווצות עבות. במשמרת בוטקה בכפר אפילו האוויר
לא נכנס דרך השער. הטרנזיסטור עמד בפנים ללא חיים ונמס על
הארון. פתחתי את כל כפתורי החולצה ונכנסתי לבוטקה כדי להוציא
בקבוק מים קפואים. את הבטת בגופי החזק ונטלת ממני את הבקבוק,
שותה בצמא, מניחה למעט לברוח משפתייך אל צווארך ושדייך שהבהיקו
בזיעה. אז הגשת לי את הבקבוק וגם אני ינקתי ממנו, מודה למים על
זה שהם קיימים.
ואני פינטזתי לפנייך על מקלחת! קראה מלי. אבל מה שבאמת חשבתי
זה שאני רוצה אותך איתי עירום תחת המים הקפואים.
אני אמרתי שעדיף שנלך לבריכה, המשיך מיכה, כי, את יודעת, אני
לא קורא מחשבות. אמרתי שיש לי את המפתח וחשבתי שאני רוצה להיות
עירום איתך במים, לאכול אותך שם. את שאלת אם פלד נתן לי, ואני
אמרתי שפשוט לקחתי, שמגיע לנו לפחות את זה. עינייך בערו.
"וואי... ליפול למים..." השתפכת, ושאלת: "מה השעה?" אמרתי שיש
לנו עוד איזה ארבעים וחמש דקות. הטרנזיסטור היה קיים בבוטקה רק
כדי לשמור שלא תיפול להזיות, אבל הוא לא עבד. כנפי חום היבהבו
מול פניי וצבע השמיים הבוערים הסמיק והעמיק לכחול מרותך וחרוך.
אבל אנחנו שמרנו בשניים, וזה עזר. ראיתי אותך מלקקת זיעה מלוחה
משפתייך...
חשבתי רק שאני רוצה אותך, אמרה מלי.
ואני, אמר מיכה, ישבתי תחת השמש כמו אברהם אבינו בפתח האוהל.
חשתי את הביטחון הנעים של גופי השרירי, את ניקיון הנפש של ימי
עבודה קשים, אותך שפתאום ידעתי בבטחון שאת תהיי שלי. לתוך
ההיסטוריה...
חכה רגע, אמרה מלי. אני הרגשתי שאני בוערת. נזקקתי אלייך בכל
גופי. זו הייתה הרגשה נפלאה. הבטתי בך, כל כך יפה, כל כך
שרירי, והיית כל כך קרוב אליי גם בנפש. חשבתי: אני אוהבת אותו.
זה היה ממש זה. חשבתי שהאש הבוערת שלך ניצתה מאותה אש שבה אני
בוערת. מאותה הוויה, אותה... אני מצטערת, אני לא מצליחה לבטא
את זה במילים. מהפה שלי זה נשמע טיפשי.
זה בסדר, אמר מיכה. הסופר המוכשר בעולם לא יצליח לבטא זאת
במילים.

ג'וקר
כיפה אדומה באה אליי כשהבטתי אל הכוכבים. בקושי הבטתי בה. היא
הציעה לי שקית תה מהסל הקטן שהיא רצתה לתת לסבתא שלה. "סחבתי
את זה מארץ הפלאות של עליזה." היא לחשה. "תשתה, אתה תהיה ים."
אבל אני לא רציתי להיות ים. רציתי להיות לילה. היא השפילה את
מבטה ונעלמה לתוך הקיר.
הכוכבים ציירו לי פני צועני. הירח היה אישון עינו היחידה ועינו
השנייה הייתה מסומאת בעננים כבדים. הירח שקע אט אט בשמי הלילה
כשהצועני מנמיך את מבטו אליי. אגפתי חלוני במהירות.
נשפכתי לרחוב ביום השטיפה של אלוהים. גלי מים התגלגלו מהשמיים
ורעמי צחוק של מלאכים משועממים בקעו מהשמיים האטומים לאחר כל
הבזק אור ממצלמת הפלש של אלוהים. חברתי המטריפה מלכה זחלה על
האבנים המרוצפות לאחר שהפכה את עצמה לנחש. אפילו לא בירכתי
אותה לשלום, שתהיה עצמה כשהיא מדברת אליי.
רוקנתי כוס פטל ירוק במסבאת המלחים. ג'וקר סגול שיער ובעל חיוך
מטורף ניסה למכור לי ציפורן צהובה מזר שלפת בידו. התעקשתי על
שושנה אדומה שתקועה הייתה בדש מעילו. "אינה למכירה." ציפצף
בקולו. "אשלם לך כמחיר הזר כולו." אמרתי. הוא אמר משהו על זה
שלא הייתי מוכר את ליבי. לפתע קצרה עליי רוחי, המקום הפך קטן
עליי, הקירות לחצו אותי, חטפתי ממקטורנו את השושנה ודהרתי
לאספלט החלקלק. הוא רץ אחריי כמשוגע. עיניו הקטנות מתרוצצות
בחוריהן ובלוריתו הסגולה מתנפנפת ברוח הקרה. הטלתי את עצמי
לעבר מכונית קטנה, אוחז בפגושה החלוד. הוא גידף וקרא מילים
נוראיות, וצלילן התגלגל מהדהד בין בתי האבן המתפוררים. אז חפן
את עיניו בידיים רוטטות וכרע על ברכיו במי השלולית השמנוניים,
צורח צרחת ייאוש אחרונה אל מסך השמיים שענה לו ברוח מקפיאה.

הסאגה
הוא נכנס לאוטובוס עם סיגריה כבויה בזווית פיו, עיניים מתגרות,
ובוז כלפי החיילים שכבולים לצבא. אלה
הביטו בו בחשדנות. הוא מעולם לא עישן. הוא התיישב באחד המושבים
הצמודים לחלון, פישפש בתרמילו ועטה אוזניות. האוטובוס דהר
בחשיכה תחת מושבים ריקים רבים ועיניים עייפות תחת ריסים כבדים.
מיכה השליך את הסיגריה לכיס חולצתו והביט דרך החלון שלצידו
בדרך הדוהרת. הוא היה הנוסע האחרון, והיחיד שלא ידע לאן חותרות
פנסי האוטובוס.
-גאווה היא אם כל חטאת-
הוא דמיין שהסיגריה היא בעלת טעם מתוק של כרמים ושל ריח אדמת
חמרה הפוכה. הוא בטח בעצמו ומחשבתו עדיין לא הייתה כבולה
בעבותות. הוא היה חופשי וחשב שיישאר כך תמיד. באיזה שהוא מקום
הוא ראה את עצמו כמיוחד. נזר לבני-האדם. המנוע השתפל וטיפס
בכביש תלול חלקלק מגשם.
-אתה רואה, ילד קטן שלי? תביט על הקורים שעולים מתוך העשן.
הבט שם בפינת הקיר, יתד מתוח וזקור שלי. הבט שם על החיידק הקטן
המטפס לאורך הקיר התחתון. יש מחלה שמחלחלת שם. התרמיל הקטן
והמלבני הזה מכיל בתוכו נשמות שנידונו לתופת. אבדון, מחמלי.
אבדון. רק הגאווה היחידה שיושבת שם עיוורת לקיומה. היא תראה,
יפייפה שלי. היא תראה את מה שכולם סביבה יודעים. אתה רואה את
הגוש האדום הרוטט באמצע הקורים? פילגשו של השטן, יקירי, פי
טבעת שלי. עכבישה אדומה מתנשמת בתוך עיסת החרקים הלעוסה. עורם
הלעוס שאת דמם מצצה. היא רוטטת בטירוף, ספוגה בדם ורעל חרקים
כה רב שהוא מטפטף מנקבוביות עורה. היא תאכל אותו חיים, לשון
מלקקת ורטובה שלי. הוא יתמצץ לאט לאט בין שתי קשיות שיני ברזל,
הלב יתפרק ויתפוגג בעיסה. צועדים לאבדון, פורקן זעמי. כולם
צועדים על חטאיהם. כמה רטוב חלק ומתפקע אתה, קצף ערוותי. כנחש
חלקלק בפורקנך המטפטף.-

מראה זגוגית החלון הטיל היבהובי ערי כפרי שדות של אלומות
מכוניות מחליקות מקציפות גשם תחת צמיגים שחורים. המראות חלפו
עם המוסיקה שמחלחלת במוח ומכה בדימיון בקצב רם שמורט פחד ועוד
פחד ועוד אחד. וכולם יצאו בפנים משוחות צבע ואפים אדומים, שיער
סגול מתנפנף ועיגול בתוך עיגול בתוך עיגול מתווה מערבולות בתוך
עיניהם, זכר סופות ש-מחו ספינות מעל שפתיהן לפני מאות שנים,
קרבות פיראטים הזויים וערופים דם גדמי ידיים, מטפטף לאורך הלהב
ומרסס באדום את מפרש הספינה הנאכלת בים. חיוך מדמם של ליצן
תלוי תחת הירח ומזיל נזלת קרושה, וציפורניים קשות שקורעות נתח
מהשמיים השחורים ודוחפות אותו לפה נפוח לחיים שמגיר שמיים על
שימלת הים ברטט תאוות הגלים, מכונס בקצף בתוך עצמו, צמוד
ואדוק, כולא בבועות קטנות פחד ועוד פחד ועוד אחד, צועקים,
מצייצים ומוחים בקולות דועכים, חורקים עד שנגמרים. ואז מתחיל
מחול השדים.
-אתה רואה, בנזונה יקר שלי. אתה רואה כמה זה טוווווווב???-

שמש אוגוסט
לרגעים, אמר מיכה, סוככו ענני הזייה מרושתים על עיניי. חשבתי
שלא שתיתי מספיק. לרגעים נזרקתי לנתזי מציאות שונים. לרגעים
הרגשתי חלש, לרגעים חשתי שאת מתרחקת. מצמצתי בעיניי והכל חזר.
כמו גומי שנמתח וחוזר באחת כשמשחררים אותו. שוב הייתי חזק. שוב
היית איתי. לקחתי ת'בקבוק ושתיתי את מה שמכונה החיים. הרגשתי
שאני יכול להגשים את מה שארצה. שאני הוביל אותך ואותי למה
שצריך, אל מה שבשבילנו. לעשות אהבה על גג העולם, לחיות ולמות,
לרשת את העולם בצאצאים אמיצים, תחת השמש, תחת השמש הארורה
והחמה הזו. כמו אבותינו במידבר. ואת, האמיצה, היית כמו אש לפני
עיניי שמאיר את הכל בצבעים הנכונים. פתאום ידעתי: אני צריך
אותך בשביל לחיות.
אני חשבתי שאני צריכה מים. אמרה מלי. שאני צריכה ת'בריכה.
לצלול עירומה ולהרגיש שוב רעננות של בריאה. הייתי צריכה לצאת
מהמים ולהשכיב אותך עירום על המיטה רענן ולח, ללקק את כולך.
כמה שאהבתי אותך.
האוויר עמד בחלל, מיכה המשיך. החום היה כמו שמיכה של אדים.
באמצע ההיסטוריה היינו שני אנשים. כך היה וכך יהיה. דפי
ההיסטוריה הצהיבו על מדף עץ. היו מבטים נוגים אל הירח שכל
אבותינו הביטו בו ממש. הייתה רחצה איטית במים קרירים של נחל,
מחליקים יחפים על אבנים חלקות ואבנים קטנות כמו עיסוי קל בכף
הרגל. עץ דקל. צריף. הרגשתי שההיסטוריה במערומיה יכולה לטרף את
הדעת. דרך הציוויליזציה רציתי לנוע איתך ובסוף חיי ליפול
ב-רכות ללא נודע הגדול כמו אל מצע רך ועמוק של נוצות. אלוהים
ידע הכל ולי לא היה סיכוי לדעת. חשבתי שאם אני סומך עליו אז
אני מונע את פיספוס המטרה הסופית ומקבל הרבה שלווה כי הדרך
ברורה לי. הותנעתי על-ידי תחושתי. לא האמנתי לרבנים ושאר אנשי
מוזה שמדברים בשמו. חשבתי שאלוהים לא משתמש פה בצינורות. חשבתי
שאם יש לי תכלית קטנה להשלמת הפאזל הגדול, היא תתממש. כי הייתי
בוטח. הרגשתי שכולם פה נולדו לעשות עבודה כלשהי, והמוות, שכך
קוראים לו פה, הוא בעצם חזרה הביתה...

ג'וקר
הנחתי למכונה הקטנה לגרור עצמי משם כשהגשם נוחת עליי. טילים
זעירים המתנפצים לגופי ואינם פוצעים, נמרחים על גופי ומחליקים
אט מטה אל מעבר לגופי לאספלט הכביש השחור שבולע אותם לתוכו.
מכונית קטנה נעצרת במדרכה אפלה. מלי שחורת השיער מגיחה
מהמכונית השחורה, פזורת רוח ונכאת נפש. רוח קלה. שיער מתבדר.
שפתיים רעננות. נעלמת בפתח בית אפל. עננים נסוגים ואלפי עיניי
כוכבים סקרנים מביטים בי, סוקרים את נשמתי, מגיחים מאפלת סוף
העולם אל תוך נפשי. מה תעשה? שואלים עיניים סקרניות.

הסאגה
כשהליצן אבי הליצנים, הליצן האוניברסלי, עולה בפה פעור תחת קפל
גל. עיניו שחורות ובוהות ברשע קדמון, פיו פעור בלחיים תפוחות
ובתוך פיו מערך של סכיני גילוח במבצע חתחתים של זוויות על
זוויות, והוא מביט בך בניצוץ רגעי בעיניו וסוגר את לועו כשמהדם
שבין שפתיו ניתזים ליצנים פרועי מבט, מתגלגלים על טבעות
באקרובטיקה, מקפיצים בשני ידיים שישה כדורי בדולח, מצקצקים
בלשונם, כורכים חבל סביב הכוכבים. הם פולשים לשדה הראייה של
הזגוגית הטסה ומביאים איתם את כל הפחדים כולם, לשרוף, להכאיב,
לצרוב, לחמוד, למצוץ, לפרוק, להדביר את הנפש ברעל מרוכז מעוקץ
עכבישה רוטטת דם שמפרכסת בתוך טיפה אחר טיפה וצורחת
-אתה רואה כמה זה טווווווווב???-
את כל פחדייך כולם לבל תשכח אחת מהן.

שמש אוגוסט
דרך אדי האספלט, אמרה מלי, ראיתי את הטנדר של אייל מקרטע אלינו
באיטיות של זמן נוזל. "הנה הוא בא..." אמרתי, עינייך הביטו
אליו ומשהו רווח לך. הטנדר עצר ואייל יצא ממנו באדישות, עיניו
סהרוריות מחום, חולפות על שוקיי החשופים וחולצתך הפתוחה. "חם,
אה?" הוא אמר, ישנוני וכבד. "ראיתם משהו ש... הממ... צריך
לדווח עליו?" אני חשבתי, אני זוכרת, שכלום לא זז שם חוץ מזיעה
ניגרת. "שקט כמו מידבר." אמרת, ואייל חייך קלושות. "אני צריך
ים." הוא אמר. "אחר כך אני נוסע לים." לפתע הוא כאילו ניזכר
ואמר: "אתם יכולים לבוא, אם תרצו." אתה סרבת בנימוס. "הספיק
לנו החום הזה." אמרת. אייל שוב חייך חיוך מנומנם. "לי לא יהיה
חם." אמר. "אני כל הזמן במים." ואז הוא הרים את עיניו וחתך:
"טוב... משמרתכם הסתיימה רשמית. אתם רשאים לפרוש כנפיים למקלחת
או לאן שאתם הולכים." משכתי אז את המכנסיים חזרה על רגליי.
אייל הביט בי. לפתע הוא אמר: "את יפה, מלי." חייכתי מוקסמת
והודתי לו. "להתראות לכם." אמר, והניח תיק כבד על הארון
בבוטקה. אני חשבתי על הבריכה. תחת הדקלים החמים הלכנו לכיוון
הבריכה. חשבתי שמישהו היה צריך להפעיל את הממטרות. בית-הספר
השומם עמד נטול נשימה סדירה והוזה מחום. אני רוצה מים, חשבתי.
מים הרבה ועכשיו.

הסאגה
האוטובוס עצר ליד משהו אפל במעיל גשם כבד. זה עלה בצעדים כבדים
וישב ללא מילה ליד הנהג. טיפות גשם זלגו על מעיל הפלסטיק העבה.
מימד נסתר נפתח לפני אלומות הפנסים החותכים בחושך, כאילו הוסר
מסך מעל המציאות. השמיים הפכו עמוקים כמו תהום, הייתה תחושה
שקרקעיתה הלא נראית שורצת צלופחים. החושך הפך סמיך שנדמה שאתה
יכול לחוש אותו בקצות אצבעותייך, חלק ושמנוני. הירח שבער בהילת
שנהב כמו צרב וכירסם את השמיים, והכביש זהר תחתיו בבוהק של
כספית, ב-רכות מלובנת וטובענית. מיכה הסתכל סביבו באנשים
שהביטו בחלונות בסקרנות, אך לא בהפתעה. הוא התעלם מהמציאות
הנוזלת תחתיו, הדחיק אותה מתודעתו.
-הם לא קיימים עכשיו. זה לא קורה.-
וחפר בתרמילו להחזיר את הסיגריה לזווית פיו. אז נזכר ששם אותה
בכיס חולצתו ושלח יד לשם, נוגע בכדורים רכים וחלקלקים.
-מה זה...?!-
נרתע רגע ומכין עצמו בזוועה לתולעים מחופרים בעצמם, הוא הכניס
את ידו.

שמש אוגוסט
את אמרת שאת כל כך צריכה את הבריכה עכשיו, נזכר מיכה, ואני
אמרתי שגם אני מרגיש כך. בשער הוצאתי את המפתח ופתחתי את הדלת
המסורגת. נכנסנו וסגרנו אחרינו את השער. "הללויה." אמרתי
בליבי. ואת כבר פשטת את החולצה ואת המכנסיים ובעודי זורק את
החולצה על הדשא, פשטת גם את החזייה והתחתונים... "מה את עושה?"
נחרדתי.
אני חשבתי "בריאה." אמרה מלי.
רצת עירומה וקפצת למים, אמר מיכה. אני עמדתי רגע קפוא. ליבי
נכמר פתאום, כאב מיופי. זה היה כל כך זה. אני הורדתי במהירות
את כל בגדיי ועירום לחלוטין רצתי גם אני למים וצללתי פנימה.
המים עטפו רכים את מערומיי, וזו הייתה הרגשה של אחד למיליון.
כמו דג במים. כל כך טבעי ורך ויפה ומשחרר. לפתע את עלית בצלילה
אליי ונצמדת אליי בחוזקה. חשתי את גופך העירום כולו צמוד
לגופי. נישקתי אותך אז בשפתייך ולא הופתעתי לחוש זיקפה נוגעת
לא נוגעת בגופך המתוק כל כך. היית האישה היפה שלי... וכמה
אהבתי...
גופך היה יפה ושרירי, מלי נזכרה. המים תדלקו את תאוותי, ממיסים
אותה לתשוקה רכה שלא רוצה להיגמר ולא ממהרת לשום מקום. כל כך
חופשי היה להיות כך במים. כל כך טבעי היה להיות אני וגופי
כבלתי נפרדים. רוחי הייתה גופי הייתה רוחי. תחת המים צללתי
כבמקומי הטבעי וריחפתי אל העירום שלך. נצמדתי אלייך חזק, פוצעת
את שפתך בנשיקה חזקה, גופך היה מוכן אליי בזיקפה שנוגעת
בטבורי, שנוגעת בירכי, ועוד מעט, חשבתי, עוד מעט, אהובי, אקח
אותך. והייתי נוגעת בגופך העירום כאובדת בים של תשוקה הנתלית
בתשוקה הברורה כדי לשמור על שפיותה.

ג'וקר
אור דולק בקומה העליונה. חלון אור הנקרע במצבת אבן שחורה
ואדירה. מרוט וספוג מי רחוב אני עולה במדרגות שחוקות ופותח דלת
לחדר קטן. גבה של מלי מופנה אליי. אני סוגר את הדלת חרש ונשען
עלייה, מביט. ומלי מסדרת את המיטה לשנת מלאכים, מציעה בסדינים
של משי. יושבת וחולצת את נעלה. עיניה נתקלות בי, תוהות רגע,
סוקרות. ואז היא מסירה את נעלה השנייה, וכבר חולף מבטה מעליי.
גרביים נמשכות במהירות, מכנסיים מופשלים, חולצה מתקלפת מגופה.
ועירומה רעננה בתולית היא צועדת אל חדר המקלחת, עומדת תחת זרם
המים המלטף את גופה. אני קרב ומביט בה. היא מתמכרת למים
ולרכותם, והם מחליקים על עורה בגלים קטנים, נושרים מגופה. אני
שולח יד רועדת אל ירכה הרעננה ומלטף. היא לא שמה ליבה אליי,
מכורה למים. בזעם עצור המתפרץ בתוכי אני מטיל את עצמי עלייה
במים. חופן את רכותה, נושק בחמדה לצווארה, מכנסיי מופשלים
בפראות, אוחז בישבנה, נכנס לתוכה, נשרף בתוכה, נמסך במים
הזולגים מגופה וזורם איתם.

הסאגה
הוא שלה דובדבנים זולגים סירופ אדום.
-זה לא מה שאתה רוצה, מחמדי?-
מיכה לא שמע את הקול שדיבר הרחק מכאן, אבל איכשהו זה הגיע אליו
ללא מילים. כן, זה מה שהוא צריך. משהו קורה כאן וזה לא אמיתי.
אולי הוא הוזה. אולי נשם אדים משכרים.
הוא דחף את חופן הדובדבנים לפיו, טוחן ובולע. סירופ סמיך נוזל
משפתיו. מתיקות קשה ומחליאה עמדה רגע בקיבתו, כאילו שטפה את כל
גופו, מציפה את נימי הדם הזעירים ביותר. ולפתע בבום אדיר היא
פרצה לראשו, מסחררת אותו בהרגשה שהנה הוא מתפרק, שהנה העולם
מתפרק. מתוך ערפל זה עלו עולמות נסתרים מתוכו, מחשבות חמקמקות
ומתפתלות, דחפים מדוכאים, פחדים מודחקים, בהירות שכוונה בפוקוס
חד. הערפל התפוגג סביב ראשו. איים איים שכאילו עלו מתחת לפני
הים שבמוחו והציפו אותו. העולם נפתח לאורך ולרוחב. הוא ידע כל
מה שידע אי פעם, הוא ראה את כל מה שהמחשבה החמקמקה הראתה לו אי
פעם, הוא הרגיש
-ככה זה בטח קוקאין, רק אצלי גדול פי אלף. זה-
שמחשבה אחת הראתה לו שלראות יותר מידי עלול לגרום לשגעון. הוא
שיתק את הקול הנלהב שדיבר בראשו והתפלא על הקלות בה הוא שם סדר
בנהר השוצף והמתפתל שהשתחרר בו. זה לקח לו כמה דקות כשהאוטובוס
מחליק בנקיקים ומטפס על רכסי הרים תלולים. וכשפקח את עיניו,
לראשונה בחייו כל מה שידע אי פעם היה ברור חד ומונח לפניו. הוא
אימץ לו כמה רעיונות פילוסופיים ונקודות מבט על העולם שיגנו
עליו משגעון, והביט סביבו.
מה שהיה מעיל גשם שלף קיסם והחל לחטט בשיניו, מוציא בקצה הקיסם
שיירי מזון ומנגב אותם במושב.
"פרחים בתרמיל." מילמל מיכה בקול. הוא חיפש בתרמילו, תלש דף
מתוך מחברת וגילגל אותו לצורת גליל. האנשים סביבו הציצו בו
באי-נוחות והמעיל גשם חדל לחטט בשיניו והחל מגלגל את הקיסם
באצבעות ידו, דוקר את הבוהן מפעם לפעם. הנער תקע את גליל הנייר
בפיו והביט סביבו.
-זו הסיגריה שלי ויש לי סיגריה בפי.- הכריז במחשבתו.
טיפת דם ירוקה בצבצה בכרית הבוהן של האיש במעיל.
"תן מיילל לירח." מיכה כמעט צעק. "מיילל לירח ותחת שמיים
נמוכים וקשים אוהבים מתנחמים, רוך ברוך, רגש ברגש, נשיקה בתוך
נשיקה בתוך הקרבה בתוך אף ליצן אדום של - אהבה!" הוא צרח את
המילה בכל כוחו ונפשו. מאמין בה ברגע זה בכל מאודו. מעיל הגשם
קם וצעדיו הנזעמים רוקעים בכבדות ברצפת האוטובוס. הנער צרח
ת'מילים במחשבה וברגש של הנהר השוצף, צונח וקם, נחבט ונאבק
בדבר האפל, נשרט מציפורניו. "כשאתה מביט לתהום," קרא מעיל
הגשם.
-נלפפת בין רגליי נלפפת.-
"גם התהום מביטה בך."
-לשפתיי הערווה נלפפת. (זזזורררבה!) בריר הערווה נלפפת.-
"וכל דבר שלא הורג אותך,"
-(נלפפת בתוכי נלפפת.)-
"רק מחזק אותך."
-(מתחפר בין רגליי, נלפפת בשרירים נלפפת, קורע את רחמי!)-
הם דחקו את מיכה כולם מבעד לדלת, נשרפים בעיניים ירוקות ובדם
קודח. הוא נפל לדרך האספלט כשהאוטובוס דוהר משם בענני גשם.
האיים בראשו של מיכה חזרו אל מתחת לפני הים, והנהר הקוצף בראשו
שהראה לו הכל חדל לקדוח מחשבות עתיקות. העולם חזר בדיסקית ירח
ועננים אטומים שחורים, באוויר של לילה.
אני התחלתי לאבד אותו כשהוא טעם מהדובדבנים. עתה איבדתי אותו
לגמרי כשהוא התרחק בהבעה שלווה במורד הכביש חזרה, לעבר ביתו
ואהבתו הישנה.



נכתב בסוף המילניום
"בושל" בתחילת המילניום







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאגדל, אהיה
עמוד חשמל

אחת עם שאיפות


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/3/05 10:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה