אני במושב האחורי, לא יודעת למה הפעם לא התיישבתי בקידמי, מושב
כזה, שמגיל שבע תמיד רציתי לשבת בו.
היום, בדקה לשמונה עשרה, אני רוצה להרגיש משהו מהמושב האחורי.
אבא שלי נוהג, ואני תופסת אותו מסתכל עלי דרך המראה.
"מה אתה רוצה?", אני שואלת בטון חמור ומחייכת, שיידע, שאני סתם
צוחקת.
אבא שלי מסתכל עלי בעיניים הכי עצובות בעולם דרך המראה, ואומר
לי שכלום.
המכונית ממשיכה לנסוע, נכנעת לרצונות הניווט של הגלגלים, של
ההגה, של אבא שלי.
"עוד חמש דקות ואנחנו שם", אבא מבטיח לי.
אנחנו מגיעים לבלינסון, לא האיש, הבית חולים...
"חדר שש" האחות מצווחת, ומצביעה במורד המסדרון המתקלף.
בחדר שש, שוכבת סבתא שלי, היא לא יודעת שהיא סבתא שלי, היא לא
יודעת שלידי עומד הבן שלה, למען האמת היא גם לא ממש יודעת
שעכשיו כבר שנת אלפיים ...ואחת...
אבל למרות שהיא לא יודעת , היא מקבלת אותנו בהתלהבות.
כמו כלבלב שפשוט שמח לראות מישהו, בלי יותר מידי סיבה מיוחדת,
אולי כי עד עכשיו הוא הרגיש מעט נטוש.
סבתא שלי הולכת למות, וזה באמת לא נחמד.
סבתא שלי הולכת למות כבר שש שנים, יש לה איזו מחלה גרמנית,
"אלצהיימר", הרופאים אומרים בקול מחריש, כזה שגורם לי להתכווץ
על מקומי ולקוות ש"אלצהיימר" לא מדבק.
סבתא שלי, בחדר הזה, עם איזו מחלה גרמנית!
אותה סבתא שהייתי רואה אצלה את שידורי "החינוכית", שערוץ אחד
עוד היה לגיטימי, ורכבת ההפתעות היתה שוס אמיתי.
אותה סבתא שהכינה לי תפוחי אדמה רכים, שלא משנה כמה רטינות
סחטה אמא שלי, מעולם לא הצליחה להכין אותם, אותם תפוחי אדמה,
עם הריח של כל האהבה, שרק סבתא יכולה לתת.
אבל עכשיו סבתא שלי שואלת אותי עם אני בכיתה ד כבר, או
-לחלופין, אם אני כבר נשואה, ושוכבת בחדר בבית חולים בלינסון
ומחכה למות.
והדבר היחידי שעולה לי בראש זה , אלוהים, כמה שאני רוצה תפוחי
אדמה.