ואם אני אגיד לך שאני אוהבת אותך?
אתה תברח? או שתגיד שגם אתה?
ואם אני לא אגיד כי אני לא בטוחה איזה אהבה זאת?

הפסיכולוגית אמרה שאני אוהבת אותך כל כך בגלל הצורך שלי ביחסים
שלא היו לי עם אבא.
היא אמרה שלא תמיד משלימים את הצורך הזה בגבר מבוגר אחר
שמתייחס אליי כאל הבת שלו, ולא תמיד זה הסרט המוכר הזה של ילדה
צעירה שיש לה חבר מאוד מבוגר. היא אמרה שאצלי זה קצת אחרת, אני
לא נמשכת לגברים מבוגרים. אני מתנהגת כמו ילדה ליד בנים. ובגלל
זה כל התשומת לב הזאת שאני מחפשת אצל כל העולם. היא אומרת שאני
מתנהגת ככה עם הידידים שלי כי אני רוצה שהם יתייחסו אליי כאילו
הם צריכים לשמור עליי; שנורא חסרה לי התחושה הזאת של גבר ששומר
עליי. היא אומרת שבגלל זה אני כל כך אוהבת אותך, כי אתה שומר
עליי, וזה שאני אומרת שאני הולכת לאיבוד כשאני חושבת שנמאס לך
כבר ממני, זה בגלל שאני מכורה להרגשה הזאת, אני כל הזמן מחפשת
אותה ואתה נותן לי אותה, אתה נותן יותר ואני לוקחת עוד, אף פעם
לא יספיק לי, תמיד אני צריכה עוד ממך. היא אומרת שזה ככה בגלל
שאני נקשרת מאוד מהר לאנשים.

אמרתי לה שיכולתי להשאר ככה כל החיים. איתך, בין זרועתייך, לא
לזוז.
אני אוהבת אותך. אני כבר לא יודעת איזה אהבה.
אמרתי לה שזה לא פייר שאני כל כך מבולבלת וזה רק בגלל מה
שההורים שלי החליטו לעשות או לא לעשות בחיים שלהם.
היא אמרה שככה זה. ההורים מעצבים את הילד.
אז גם הילד שלי ידפק כמוני? כי אני נדפקתי בגלל ההורים שלי...
זה מוזר, אז בסוף כולם יהיו דפוקים?
ומה עם שאר הדברים שדפוקים אצלי? שאלתי אותה, גם זה בגלל אבא?

היא אמרה שהכל קשור להכל, אין בדיוק הפרדה אצלי.

בסוף אתם תתחתנו.
ככה אמרו לי.
הלוואי.

אבל לא. אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי בכלל. אני לא
יודעת מה אני מרגישה.
אני כותבת את הדברים האלה ותוך כדי כך מרגישה כמו מטומטמת.
אני לא אוהבת אותך בכלל. אני אוהבת להיות איתך. אני אוהבת אותך
בתור בן אדם.
אני לא יודעת איך להגדיר את זה.
אתה אחד האנשים הכי חשובים לי בחיים כרגע. אולי אפילו הכי
חשוב. אני לא יודעת.
אני אוהבת אותך.