ציירו לכם בראש תסריט: ספינה חדשה עולה על גלי הים הישנים, שטה
לה בביטחה על פניהם, הרעש היחידי שנשמע בא מהאויר, קריאות
השחפים  ציוצי ציפורים כאלו ואחרות. מצבורי הדלק למרות מראה
הספינה המלבב, מתרוקנים אט אט, הפחמים נידחסים ואוזלים,ובאמצע
הדרך יש סלע ענק ועיקש.

זהו, עד לפה. זה התסריט. הספינה הגיעה לצומת. האם תוכל להמשיך
ממנה או שהשקיעה שעליה המשיכה היא דינה שנחרץ?
אז ככה, הספינה היא בעיקרון אדם שנולד, אדם חדש שמגיח אל
העולם, ובמקרה הזה, זו אני. 24 שנים, חודש, שבוע ו-3 ימים
מינוס 11 שעות פלוס חצי שעה להגיעי אל העולם המוזר הזה, שבו
כל-כך הרבה אנשים מדברים על כך שכל-כל הרבה דברים ממזמן כבר לא
נעשים נכון, אך ממשיכים עם עשיית אותם המעשים ואף גורעים ממה
שכבר ישנו (תלוי על איך מסתכלים על המושגים - יש ואין), ערכים
שנעלמו מן העולם, כשהם אלה המסייעים להיעלמותם.

כל גל שקופץ מן המים, מייצג שנה מחיי, שנה מחיי אדם. אותו סלע
עיקש, הוא הנקודה שבה נעצרתי, כן נעצרתי ולא עצרתי, זו עצירה
בעל כורחה.
                                     

הלימודים הסתיימו, התעודה הגיעה, העבודה איננה. 3 שנים של
תיכנות מבוזבזות, כספים שהלכו, עצבים שנוצלו, וייאוש שגדל יום
אחר יום.

האנשים שניראו במהלך הלימודים,מחויכים, מדברים יפה נעלמו עם
העבודה, עם החיים החדשים שרכשו לעצמם.

המילים שהיו, נעלמו, או שלא. נשארו במחסן, רק שפתאום נראה
מיותר מכדי לאומרן אפילו אחת מתוכן, וכמותן, כך גם אות תמימה
שברחה מהבוידם.

עם כל פרט שנעלם, כך גם היכולת להתבטא, והעצירה במקום רק נראית
נצחית יותר ויותר.

ומה מ-פה והלאה...