שבוע לפני פורים קיבלתי הזמנה למסיבה סוערת, כיאה לחגיגה של
תכנית טלוויזיה אמנותית אך פופולרית. "תביאי כמה חברים שבא לך.
הכניסה חופשית," אמרה יעל, מזכירת המערכת הממהרת הכרונית.
רשמתי לי את התאריך ביומן וידעתי שלמסיבה הזאת אני הולכת.
ויותר מזה, אני הולכת להנות בגדול. סוף סוף בא לי ללכת למסיבה
כדי לרקוד. לצאת לבלות כדי לבלות באמת ולא כדי למצוא את אהבת
חיי, או סתם עוד מועמד זמני. גם מירון כבר לא ממש אכפת לי. די.
הקדשתי מספיק זמן להזיות המשונות שלי לגביו. "בק טו לייף,
בייבי," אמרתי לעצמי והתקשרתי להזמין אותו למסיבה. אז מה. הוא
ילד חמוד ואני אוהבת אותו. ובגילי  אני כבר יכולה להרשות לעצמי
לאהוב מישהו, שלמרות המשיכה בינינו, ברור שלא יתפתח שם שום דבר
רומנטי. שיבוא. לא אכפת לי. שיתחיל עם ילדות כוסיות. העיניים
הבוגרות וההגיוניות שלי יכולות כבר לצפות בזה, בלי לפחד שמטוס
בואינג ינחת לי ישר על הכבד וידחף לי ת'לב לגרון.

ארגנתי תגבורת מגוונת כרגיל, כדי שיהיה לי מעגל פוטנציאלי רחב
לרקוד בו. חשבתי להתחפש לרגל פורים, אבל רציתי להראות טוב לרגל
האירוע החגיגי; היום שבו בא לי לצאת ולהשתולל בלי המזוודה
הכבדה שבתוכה ארוז חוסר הבטחון שלי, אלא עם המזוודה הקלילה,
שאוהבת לשחרר אנרגיות ולהזיע לקצב צלילים קופצניים טיפשיים.
הצד הילדותי שלי חזר לחיים ואני יצאתי לחגוג את זה.

לבשתי שחורים כראוי, ויצאתי במונית עם שותפתי שתחיה, טל.
בכניסה למועדון קבעתי להיפגש עם גילי, שותפתי לשעבר, שהיתה
אמורה להגיע עם תגבורת גברית צעירה משלה. קבעתי גם עם שרון,
שותפה של שותפתי לשעבר רחוק יותר - דולי, שבאה עם אחד הידידים
שלה שהיא תמיד חייבת להכיר לי. ועם ירון.

כולם הגיעו פחות או יותר בזמן. חוץ מירון כמובן. בחוץ היה קר
מאוד. ככה זה בפורים. חג קר ורטוב. למרות שאלוהים לא מרחם על
ילדי הגן (כי הוא תמיד, אבל תמיד מוריד עליהם גשם ביום שהם
מתחפשים. תמיד. הבריסטולים שעליהם, או בגדי הנינג'ה החדשים,
נרטבים. תמיד. הצבעים על הפנים נמרחים עם הזוהרים, והזאטוטים
המסכנים נראים כמו פרסומת רעה לעבודות היד של בתיה עוזיאל),
הוא מרחם קצת יותר על בוגרי העיר. הוא נותן למתחפשים להישאר
יבשים. אך לאלה שלא אכפת להם מירון, אבל מתים שהוא יבוא למסיבה
(שיראה איזו יפה וסקסית אני היום) הוא נותן לקפוא בחוץ מקור.
עד שנמאס לי ונכנסתי לבר עם גילי. הקפצנו טקילה ראשונה ברעש
גדול וטקילה שניה בצחוקים ושיגועים. אחרי ההקפצה השניה כבר לא
היה קר. שרון הגיעה עם  התלתלים היפים שלה, ועם ידיד פחות יפה.
סובבתי את גבי לבר וסקרתי את המסיבה הנוצצת. המקום היה קטן
וצפוף, אך חמים ונעים. המוזיקה היתה מזעזעת. הדי.ג'יי נתקע עם
רפרטואר עשיר של שירי שנות השמונים וברגע של יצירתיות
ומודרניות מתפרצת, בחר להשמיע את להיטי גלגל"צ. למרות זאת,
הקומה העליונה שהוגדרה כרחבת הריקודים, היתה עמוסה באנשים מלאי
צבעים, מסיכות, תחפושות משונות, מקוריות ומשעשעות, שנראו
עליזים בפיזוזם.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לעלות למעלה כדי לחנוק את התקליטן
שדירדר אותי לכדי המצב האבסורדי שבו רגליי רוקעות לקצב צלילי
בוני.אם. בדיוק ברגע שקמתי בנחישות (ולקום בנחישות מכיסא בר זו
חתיכת קפיצה בשבילי) ירון הגיע. גם הוא בשחור. עם עיני החתול
שלו ועם הריח הסקסי הזה, שהרחתי טוב טוב כשנדבקתי אליו לחיבוק
של שיכורה. האינסטינקט שלי מיד השתנה. לרקוד. באתי לרקוד. ועם
כל התגבורת, אף אחד לא רצה להיות ניצב במעגל שלי. נו, כנראה
בשביל זה המציאו את האלכוהול. גם כשהוא זול, הוא עושה לי
להרגיש מספיק טוב לרקוד בתוך הרחבה הצפופה והמגובשת הזאת. גם
לבד.

התקליטן התרגש מהעובדה שהחלטתי לכבד אותו בנוכחותי מבלי לעשות
לו שום דבר רע, ושם לכבודי איזה להיט שחור. מצאתי נקודה שבה
הצלחתי לעמוד אפילו בפישוק קל, וזזתי מצד לצד. עצמתי את עיניי,
התמזגתי עם קולה של הזמרת הכושית וכנראה שחייכתי לעצמי בהנאה.
הרגשתי טוב. אנשים חייכו. גם אליי. הרגשתי את זה גם בעיניים
עצומות. אבל לא חשבתי שיש אחד כל כך קרוב וכל כך אליי. כשהתחלף
השיר פקחתי את עיניי וראיתי אותו. קטנצ'יק, כמו שאני אוהבת.
מעיל גשם ארוך ושחור. חולצת מעצבים מכופתרת בצבע תכול. עניבה
כחולה. ותחתוני בוקסר תואמים. ממש פרסומת לקסטרו. רק נמוך
ושמנמן. על פניו נחו תלתלים רכים, שנפלו על עיניו, וחיוך שובה.
חיוך שנועד כולו למעני. חייכתי בחזרה. הייתי נבוכה.

באתי רק לרקוד, הזכרתי לעצמי והורדתי את עיניי לרצפה. לא באתי
להתחיל פה עם אף אחד, חשבתי תוך כדי סיבוב עדין שהותיר אותי
בגבי לחיוך. אז מה, המשכתי לדון עם עצמי תוך הנעת גופי מצד לצד
באופן מודגש יותר, למקרה שהחיוך עדיין לא איבד עניין לנוכח הצד
האחורי שלי. מה לא בסדר לרקוד עם כזה חיוך, שאלתי אותי בנימה
מתריסה. באת לרקוד? אז תרקדי. רצית מעגל וקיבלת דואט? תקחי,
תגידי תודה ותשתקי. השתכנעתי מיד והסתובבתי בחזרה. החיוך נשאר
בדיוק כפי שעזבתי אותו. רחב וחמוד. חייכתי קצת. ועוד קצת. הוא
הסיט בנינוחות תלתל מהעיניים וראיתי בהן משהו נוצץ. צחקתי
במבוכה והמשכתי לרקוד. והוא המשיך לחייך ולנוע במונוטוניות
איטית אך נעימה. אחרי כמה דקות לא התאפקתי יותר ושאלתי לשמו.
נאלצתי לצרוח לו את השאלה לתוך האוזן ולהיות ממש קרובה אליו,
משום שהתקליטן היה עדיין איתנו. "מיכאל," ענה במבטא אמריקאי
מוגזם. "ואיך קוראים לך?"
"הילה," עניתי באותו מבטא. חשבתי שהוא התחפש לאמריקאי אז
ניסיתי להשתתף  במשחק. המשכנו לרקוד ולחייך באותו קצב. כל הקהל
רוקד כמו משוגע ואיזה שני גמדים באמצע הרחבה מזיזים קלות את
גופם מצד אל צד ומחייכים. "מה את עושה?" הוא שאל שוב באותו
מבטא, ואני חשבתי שזה כבר לא מצחיק. לא השאלה ולא המבטא. באתי
לרקוד. לא לצעוק את קורות החיים שלי לחיוך במסיבה. "מפיקה,"
צרחתי "ואתה?" -"אמ. אני כתב טכני ."
"ומה הקטע של המבטא? התחפשת לעובד של הסוכנות היהודית?"
-"לא," צחק במבטא אמריקאי, "אני אמריקאי." בטח איזו חברת היי
טק שלחה אותו לעבוד כאן כמה חודשים. נו, טוב. להנמיך ציפיות
מיד. אנחנו לא צריכות סטוץ עם תיירים. ברור? אבל איך זה שהוא
מדבר עברית אם הוא רק תייר, התווכחתי איתי. "ומה אתה עושה
בארץ?" את הנימוסים שלי תמיד ניצחו הסקרנות וחוסר הסבלנות שלי.
"אני יהודי. אני גר כאן בתל אביב. ואני עובד".

החלטתי שזה הזמן לרדת ולבקר את המעגל הפוטנציאלי השתוי שהשארתי
על הבר. הייתי מנומסת. הודעתי לו שאני הולכת לשתות משהו
ונעלמתי בלי לחכות לתגובתו. מצאתי את גילי וירון שתויים על
הבר. שרון והנלווה שלה עזבו. היא השאירה לי הודעה חשובה אצל
גילי; "ידיד שלי אמר שאת סקסית. לפרטים נוספים, צרי קשר.
שרון".  
"נו, עוד לא התייאשת מהגיבוב המוזיקלי המזעזע כאן?" צרח ירון.
חיוך ממזרי נפרש  על שפתיה של גילי. התחמנית המניפולטיבית הזאת
רצתה להיות במסיבה אחרת. והיא לא תלך לבד. היא חייבת ללכת עם
תגבורת משלה ועם סיבה מספיק חזקה לכשלונה של המסיבה הנוכחית.
ו'חרא מוזיקה' נחשבת לסיבה מתקבלת על הדעת. "יאללה, בואו נעוף
מפה," נורתה הפקודה. "לא רוצה," עניתי, "בדיוק התחלתי להנות."
"איך אפשר להנות עם המנייק הזה, שקורא לעצמו תקליטן?" צרח
ירון. "בדיוק," תרמה גילי, "בואי נעבור למסיבה של יואבי. הרבה
יותר טובה מזאת."

גילי לא חובבת ריקודים ולכן טיב המסיבה אינו תלוי בסגנון
המוזיקה. ירון, לעומתה, חיפש נואשות את הבאס של הטראנס שיתפוצץ
לו במוח. והחמור הביע את משאלתו בקול,  לאוזניה של סוכנת
מכירות ממולחת. בעודה מזמינה את העולל שלי לעוד כוסית ועוד
אחת, הלעיטה אותו בסיפורים על הדי.ג'יי המהולל שמנגן במסיבה
האחרת. ואני, שרק קפצתי להפסקת שתיה מתודית, לחשתי לגילי בקול
מתיילד "אבל הכרתי גמד אמריקאי חמוד. עוד קצת ונלך." וברחתי
למעלה בלי לשתות כדי לבדוק מה עם המחייך המתמיד.

הוא אכן התמיד. חיכה בדיוק באותה משבצת, דואג לשמור לי את
הפינה הקטנה שבה הצלחתי לעמוד בפיסוק קל. ללא מילים חזרתי
לרקוד מולו והוא מצידו המשיך לדובב אותי לשיחה קטועה.

אחרי כמה דקות הופיע ירון מולנו. לא אחת כמו גילי תוותר. היא
שלחה אותו לקרוא לי אחרי שהציתה בו עניין חדש. היא הסבירה לו
שלא הולכים למסיבה הנכספת כי הילה מצאה איזה גמד אמריקאי.
האדון הצעיר שלי הגיע לבדוק את השטח. כיוון שבעבר הוא דחה בקול
רם את האפשרות למערכת זוגית בינינו, הוא לא יכול היה להתלונן
או להפריע לי להכיר חבר פוטנציאלי חדש. אז הוא דיבר על המסיבה.
דיקלם את הבטחותיה של גילי. "אז תביאי איתך את האמריקאי שלך,"
האיץ בי. והאמריקאי שלי שמר על החיוך שלו אליי כל הזמן. ממש
התרכז בזה כאילו זו משימה שהוא הולך להיבחן עליה בקרוב. אחרי
שניסיתי על ירון ועל גילי, שהצטרפה לרחבת הריקודים כדי לבדוק
את ההתרחשויות החדשות מקרוב, את כל התירוצים;  בשעה כזאת זה
בטח נגמר (מה קרה לך? פורים היום), אין לי כסף (כבר שלוש
בבוקר, לא ייקחו כניסה. תרגעי), הבנתי שאין ברירה ושאלתי את
מיכאל אם הוא רוצה לבוא איתנו למסיבה של חברים של גילי. הוא
הינהן עם הראש עוד לפני שסיימתי את המשפט. ירדנו למטה, שם
מצאתי את טל מפטפטת על כוס יין עם בחור מאוד נשי. השארנו אותם
שם ויצאנו החוצה.

גילי, צעדה בקצב מאוד מהיר, לצידו של ירון שניסה להדביק את
הקצב. אנחנו, הגמדים, השתרכנו מאחור. האמריקאי שלי התגלה כדברן
לא קטן. הוא אפילו ניסה לספר לי בדיחה. חצי באנגלית וחצי
בעברית שנשמעה כמו אנגלית. ואני העדפתי שיחייך וישתוק. כשהבנתי
שהבדיחה הסתיימה, פרצתי בצחוק מלאכותי קצר. הייתי חייבת. לא
הבנתי כלום, ובמצבי לא היה לי כוח לנסות להבין. נהניתי ללכת
לצידו כי הוא היה קטן עם פרצוף חמוד. נהניתי גם מנסיונותיו של
ירון להשאר אדיש לנוכח המתרחש. הוא ניסה להכיר את הזכר החדש,
שגרם לי להרגיש אישה מחוזרת מצד אחד, ומספיק משוחררת להפגין את
הצד הילדותי, המצחיק והרועש שלי, מצד שני.

כשהגענו למועדון הנכסף גילינו שני מגודלים ששומרים על הכניסה.
למרות השעה המאוחרת (או המוקדמת), הם התעקשו לגבות חמישים
שקלים לראש. כאמור, לא היה לי כסף ולא היה זמן להתווכח עם
גילי, שמיד שילמה ונכנסה. ירון עשה את אותו הדבר. האמריקאי שלי
שלף שטר של מאה ונכנסנו. לפני שהספקנו להבין מה קורה, גילי
חלפה על פנינו מחובקת עם יואבי ואנחנו קלטנו שאנחנו במאורה
חשוכה, מוקפים בצבא קטן של פרחים ופריחות, עם מוזיקה חסרת
הגדרה. את 'חרא מוזיקה' ניצלנו על המסיבה הקודמת. ובמסיבה
הנוכחית, 'חרא מוזיקה' עשויה להיחשב למחמאה. ירון ומיכאל הביטו
בי בייאוש. נתתי להם הרצאה קצרה על כשרונה הרב של גילי בענף
המכירות ומשכתי אותם החוצה. אחרי עשר דקות מיקוח עם הגורילות
בחוץ, קיבלנו את כספנו וחזרנו למסיבה שלי. הרחבה התרוקנה
להפליא ואפילו ירון הבחין בשיפור. הכישרון של התקליטן שלנו
ייצא מהארון.

רקדנו כמו מטורפים. אני ומיכאל. אני וירון. ירון וכוסית. אני
והכוסית. ירון ומיכאל. עד שנגמר. הייתי עירנית עדיין. לא רציתי
שייגמר הכייף הזה; להיות מוקפת בשני גברים. מחזר ישן ומחזר
חדש. הזמנתי את שניהם לבוא אליי לדירה (מיכאל קטע אותי שוב
באמצע המשפט ואמר באיזו נחישות נעימה "אני איתך! לא משנה לאן,"
וירון אמר "סחתיין על הצייד, אחותי").

בדירה מצאנו את טל וגיא בסלון עם כוס יין נוספת. הם ניהלו שיחה
אינטלקטואלית שקטה כיאה לזוג זקופי גו ומשוכלי רגליים המחזיקים
את כוס היין בין ארבע אצבעות מתוחות. בסלון הגדול שררה חשכה
אינטימית ונעימה. מיכאל התרשם כראוי מאוסף הדיסקים המפואר שלי.
וירון ניסה להפגין בעלות. הוא הלך לארון שלי לקחת לו משהו חם
ללבוש. מה שבחיים הוא לא העז לעשות, גם לא כשהוא גר אצלי במשרה
חלקית. אני לא הפסקתי לקרקר סביב כולם. להכין שתיה. לשים
מוזיקה. לגלגל סיגריה. לשעשע ולבחון את תגובותיו של הגמד
האמריקאי שישב בשקט וחייך (בחור עקבי). ענה רק כששאלו אותו
משהו ובאופן כללי נראה כמישהו שיש לו את כל הסבלנות שבעולם
לחכות שכולם יילכו חוץ ממנו וממני.

מתי שהוא זה קרה. נשארנו לבד על הספה. התרנגולים בחוץ התחילו
להשמיע קולות של יום חדש, או שהיו אלה מפני הפחים ברחוב
דיזנגוף. חשבתי שאם הצלחתי לדמיין תרנגולים בצפון תל אביב, זה
סימן. התחלנו להתנשק. אחרי הסתערות רעבתנית, שהתמקדה בשפתיים
ובלשון, גיליתי שיש לו גם עיניים משגעות. תואמות את כל הכחול
בחולצה, בעניבה ובתחתוני הבוקסר.

בשבע או שמונה בבוקר נאלצנו להיפרד, כדי ללכת איש איש לעבודתו.
לפני שהלך הוא ביקש את הטלפון שלי והתעקש לרשום את כל המספרים
שלו על החצי השני של הפתק שקרעתי. ריחפתי בעבודה, למרות שלא
ישנתי יממה שלמה. הנה. התחלה חדשה. עם כל הכוח המסתורי שלה. כל
האנרגיות. מתה מעייפות אבל לא מקללת. מתה מפחד אבל יודעת שהוא
יתקשר. לא באותו יום. כי צריך לישון. וגם כי זה בניגוד לחוק.