התיישבתי קצרת רוח, עוצמת עיניי. התמזגתי עם ערימות השחור
שהמוח שלח לי כאיגרת ברכה לרגל ביקורי בביתו. רצפת האספלט,
קירות האבן ותקרת הרעפים חיכו לבוא הטירוף שירקד על קצות
אצבעותיהם ויעניק להם מתיקות נכזבת של אהבה.
כלוב אפור קיבל את תשומת לבי המלאה, עד שהסקרנות אכלה לי את
שערי התקווה. מתוכו יצא עדר של צבעים מרקדים, מפלסים את דרכם
אל איזו פינה נידחת בה יכלו לקבור את רסיסי פחדנותם.
דקות מייגעות עברו עד שצבע אחד החל לצעוד לאמצע החדר. הזרקורים
נדלקו והצל הצבעוני הפך לצהוב שמח ובוהק שצרב לי בעיניים. הוא
נראה כאילו יצא מאיזה סרט מצויר בו הדמיון מעניק לו כל דבר שרק
עליו חשב. באמת כך היה כשלפתע זינק מיקרופון מידו הזעירה,
והצהוב התחיל לזמר ללא מעצורים. הוא הרעיד כל וריד בו זרם דמי
ושמחתו העלתה לי חיוך בלתי נשלט על השפתיים.
הצהוב צעד לפינה שבה עמדו כל הצבעים ומשך ממנה צל צבעוני אחד.
כשהגיעו לעמדת הזרקורים התברר לי שהיה זה אדום הכאב. שירתו
הצורמת של האדום גירדה בציפורניה זיכרונות דם מפעם, והורידה לי
את חיוך השמחה של קודם מהשפתיים.
ירוק הקנאה הגיע, מנסה לקחת את כל תשומת לב הקהל בקנאתו
באחרים. שנאתי אותו על שגזל מהם את תהילתם.
כתום המוסר התרגז וגרר את רגליו אל הירוק, לוקח ממנו את
המיקרופון ומטיף לו על חוצפה ונימוסים.
כחול הרוגע בא והתלווה אל הכתום בדברי חוכמתו.
סגול הגאווה איבד כל צלם אנוש כשצעק על הכתום והכחול שדבריהם
טיפשיים ושאין להם זכות להטיף מוסר לטובים כמוהו.
שחור הזוהמה הגיע והכה את הכחול ללא כל רחמים.
צפיתי במעגל הצבעים האלים שרק הלך וגדל עם הזמן, ודמעות עצובות
פרצו את שעריהן מעיניי.
לבן הזקנה החזיק את יד ורוד המתיקות, ושניהם החלו להפריד בין
הצבעים. אחד לשמאל ואחד לימין, עד שירגעו ויחלוף זעמם.

העיניים כאבו לי מהדמעות, והצבעים שהתערבבו זה בזה בשיגעון
חושים הידהדו בראשי.
פתחתי עיניי למציאות הכושלת ותהיתי האם זה היה דמיון מטורף,
מציאות מזוהמת, או סתם חלום צבעוני.