כל אחד והשבוע שלו.לכולם יש אותו שבוע,אותה מנת זמן.
כולם מבואסים בתחילתו,
וכולם מרגישים את סופו מאמצעו.
אבל כל אחד,והסופשבוע שלו.
יש את זה שעושה שבת אצל ההורים,רגוע.
יש את ההוא שכבר בדרך הבייתה יום שישי,עוצר לקנות וודקה וארגז
בירות,
יש את חבר שלו,שנוסע להתארגן ב"תגבורת",
יש את ההוא שמזיין ת'מזכירה לצאת השבת,
את חברה שלו,שמכינה לו פשטידת פטריות,
את זה שחותך לנקות ת'ראש בטבע וזה שהולך להתפוצץ חזק במסיבה.
כולם סובלים מאותו סינדרום.יום ראשון הארור.
זה ככל הנראה היום,או יותר נכון,הבוקר הכי מבאס בשבוע.
הכי קשה לקום בבוקר של יום ראשון,זה כמעט לא אנושי.
סופשבוע צריך את יום ראשון בחופש כמו שמכוניות פורמולה 1
צריכות מצנח, ועוד כמה מטרים טובים לאיפוס.
פעם אהבתי את יום ראשון,התרגשתי מציפיה לפעילות של היום הזה.
אבל זה היה מזמן,כשהייתי בצופים.היום זה סתם שיר של u2.
למה לא יכלו לאמץ קצת מסורת נוצרית?
מה רע בשבוע שמתחיל דווקא ביום שני?
זה כל כך מושלם.
למה חייבים להתחכם היהודים?
חייבים כל דבר לכתוב בדרך שלהם.
הרי זה לא המילים המזוקקות אחת אחת בקפידה,זו התמונה כולה.
ואחרי סופשבוע צלול כמו שצריך,היא לא כזאת מכוערת...


מילים.מי צריך אותן.
אולי החזיון של יד מונפת בתנועה של ביטול כל פעם שנקרא:
מילים מי צריך אותן.
התמונה הזאת בראש,של ביטול בהינף יד,
כל פעם שנקרא :
"מי צריך אותן"
ככה.בסדר הזה.
אולי זה.זה הכוח שלהן.