בשבועות האחרונים יש לי נטייה לספר לכל מי שרק רוצה לשמוע,
ובעיקר לחשוב עם עצמי במאוזן בלילות או במאונך בימים,
שהתבגרתי.
הרבה זמן גם חשבתי להעלות את ההגיגים על הכתב, אבל המחשב הלא
ממש מתפקד שלי הוא לא לפ-טופ, אני לא ממש קארי וג"ש (משכני
הנוכחי) היא לא ממש העיר הגדולה. יחד עם זה, בכתב ידי הנשי
והעגלגל נכתבים בעיקר שירים, ולכן הכול יוצא לירי יותר. לעד
מסמכים שייצאו תחת ידי כתובים בעט על דף נייר, יצאו הרבה יותר
פואטיים והיות ואין לה לפואטיקה מקום רב בחיי היומיום העייפים,
אני מוצאת שהדבר נעשה קשה לי יותר עם הזמן והמילים נשפכות פחות
על הנייר.
מוחי קודח, מהגג ומפיק פנינות בגרות חדשות, אז איך איך איך אני
כבר לא קמה בלילות לשתף את השורות?

כן. התבגרתי. הפסקתי לכסוס ציפורניים, התחלתי לצחצח שיניים גם
לפני השינה ובעיקר התחלתי לשתות הרבה מים. בגיל מסוים, כשאתה
מתחיל להסתובב עם בקבוק מים בתיק, אתה מבין שהתבגרת. השלב הבא,
שלו אני מחכה בכיליון עיניים, הוא השלב שבו אתחיל להסתובב עם
חבילות טישו קטנות. אבל אני עוד לא שם.

המחשבה שיש תוצאה לכל דבר, דבר שרק ידעתי לדקלם עד היום, מכה
בי פתאום כמו טיפול שורש כואב לשן שהוזנחה בזמן הנכון. מה יקרה
הלאה? אני אתחיל להסיר איפור מהעיניים כשאחזור ממועדון?
רגע...האם המילה "מועדון" עדיין תהיה בלקסיקון שלי?

אף פעם לא עשיתי את "הטיול הגדול", ואף פעם לא היה לי שום צורך
לנסוע לחפש את עצמי באף מקום אחר. היה לי מספיק קשה למצוא את
עצמי פה, מה שנהיה האתגר הכי גדול שלי בשנה האחרונה. כחלק
מההתבגרות החדשה שלי - אני מרגישה שמצאתי.
אני נושקת ל-25, רווקה, ומרגישה שכל החיים שלי מחוללים בהליכה
אחורה, במובן החיובי. מה שבד"כ קורה לגברים בגיל העמידה
שחוטפים התקף לב ופתאום מגלים מה באמת חשוב בחיים, לוקחים פסק
זמן מהעבודה שהקדישו לה את כל חייהם ומאטים את הקצב, קרה לי
בגיל 24 ספק מבחירה, ספק בעל כורחי (סוגיית "הבחירה החופשית"
המדומה העסיקה אותי הרבה בספטמבר 2004).

אז לכל דבר יש תוצאה, אני חושבת, ואז אני תוהה - האם זה עובד
גם הפוך? אם לכל דבר שקורה היום יש תוצאה מחר או בעוד 17 שנים,
האם לכל מה שקורה היום יש סיבה שנעוצה בבחירה שעשיתי בעבר?
בגיל 24 היה לי רזומה שהיה יכול לפאר כל יצור מבוגר ממני
ומשכיל ממני. אני מחפשת את הסיבה, ואני לא יכולה שלא להתחמק
מההרגשה שזייפתי מצליחנות. זייפתי אותה בצורה כל כך מוצלחת
שהיא ניפקה עוד ועוד עדויות מזויפות והלכה והתעצמה, ואני עוצמת
עיניים ומנסה להיזכר באמת בסיבה האמיתית לאותה הצלחה, ולא
יכולה שלא לייחס אותה לכישרון אולי הגדול ביותר שלי והוא
היכולת לשדר שילוב נכון של ביטחון, יכולת הובלה ורצינות עם מין
"שובבות" כזאת נערית, הומור ובעיקר חיוך מאד גדול. כל אלה יחד
יוצרים דבר מאד מאד חמקמק שמכאן ואילך יכונה "הקסם השקוף",
מונח שטבעה דנה ספקטור.

נכון, נכון, אני מחמירה עם עצמי מכורח הראייה הרטרוספקטיבית,
אינטרוספקטיבית ובעקר הפרספקטיבית של המתבגרת הטרייה, אבל
בגדול כך היו הדברים: האמונה שאם יהיה לך מספיק מאותו "קסם
שקוף" מבלי שתצטרכי באמת לעבוד כדי להוכיח את המרכיבים שעומדים
מאחוריו, הוא אמונה שאני סבורה מאד מאפיינת את שלב הטרום
התבגרות. אז נכון, הכישרון להשפריץ כמויות של "קסם שקוף"
בראיונות עבודה, בקבלה לאוניברסיטה ובדייטים, הוא כישרון
שכבודו במקומו מונח, אבל בשלב הבא כשאת צריכה להרים פרויקט,
לכתוב מאמר או לעשות סקס, את נותרת פעורת פה (באופן החינני
ביותר, כמובן) מכך שהדברים לא ממש מתגבשים מעצמם, מצמיחים
רגליים והולכים.

"אבל יש לי המון קסם", את אומרת למרצה שדורשת ממך לנמק את
התיאוריה המופרכת שעליה ביססת את עבודת הגמר. "איך אתה יכול
לכעוס עליי? אני אני הקסם השקוף בהתהוותו", בהיתי בבן זוגי
דאז. "אני יוצרת קשר בין אישי מיוחד עם הלקוחות", אני אפטיר
כלפי הבוס שמאוכזב מזה שכל הפגישה צחקקנו ודיברנו על מונטי
פייטון ועל החיים.

עד שלא אוכיח לעצמי שאני מסוגלת לקחת אחריות על המעשים שאני
בוחרת לעשות, אמרתי לעצמי ביום מאד מסוים אחד, אני לוקחת הפסקה
יזומה מהמירוץ והטירוף. אני והקסם שלי הולכים לעבוד בעבודה
אפורה, יומיומית, נטולת יומרות, שתאפשר לנו להתרכז בדברים
החשובים באמת. ויתרתי על ריכוז פרויקט נוער חדש ביפו ואני
והקסם שלי דופקים משמרות עם אוזניות מצחיקות מול מקלדת. בערב
אני והקסם שלי נוסעים עייפים מאד באוטובוס חזרה הביתה והאמת
היא שבשלב הזה אני די לבד. זו רק אני. גם הקסם השקוף עייף.