הלב מלא בגעגועים
אל המילים אשר לחשנו
כאשר את עצמנו בעדנה עטפנו,
ובחדר מלא בניחוח של אהבה
גופי פגש בגופך,
ורסיסי רגעים של קסם
הפכו ללילות שלמים.
צללתי אז אל גופך
וחשתי בעורך הרך,
בעודי מעבירה קצות אצבעותיי
לאורך גופך,
הייתי מביטה בחיוך שעל פניך
כאשר עינייך עצומות
וכך נעטפנו בתשוקה;
שוקעים אל תוך הבלתי-נודע.
קצות אצבעותיי ביקשו
להתגנב אל תוך נפשך,
ללטף את הפצע
שאינו מכאיב לך,
אשר רק שלח לי רמזים
של לב מיותם
שאינו מזיל דמעה.
עתה, אני נשארת כואבת
בדרך נסתרת,
יושבת בצידי החיים
וממתינה ששוב ניפגש,
נשאיר מאחור את כוויות העבר,
ונלקט תקוות חדשות
לראות רק פרפרים מעופפים.
בכל זאת, אני תוהה:
האם הכל היה רק בגדר אשליה?
תוהה מה היתה מהות אותה התחושה
שסחפה אותי לאיבוד,
או, אולי בעצם כל המילים היו
רק קלישאות כיבוש,
ועתה נשארו רק שברי זיכרונות
של דקות מכושפות?
18/12/04 |
