אני שונא את כל מי שחיי על חשבוני. את כל האמבות, החיידקים,
הטפילים למיניהם, הכינים.
כולם, מצאו אותי ביום בהיר אחד והתיישבו עליי כאילו אני חייב
להם משהו. וזה לא שלא ניסיתי, להפך, כל הזמן להוריד אותם ממני.
ניסיתי כימיקלים, תרופות, גירודים, מכות, מה לא ניסיתי.
אפילו דיברתי איתם.
אז אנשים אמרו לי "בטח שלא נפטרת מהם, הרי דיברת איתם".
ות'אמת, הם צדקו. איזה רעיון מטורף זה לדבר עם טפילים למיניהם.
ועוד לחשוב שהם יקשיבו לי בכלל וירדו מהגוף המסכן שלי.
מוזר.
יום אחד הייתה לי הבקרה. אמרתי לעצמי "אולי הם נשארו בגלל
שדיברתי איתם?", אז החלטתי להתעלם מהם.
כך עבר יום, יומיים, שבוע, שבועיים ובזמן הזה, לאט לאט עזבו את
הגוף שלי כל המחלות, החיידקים, הכינים הטפילים ואפילו כמה
רגשות.
יום אחד שיעמם לי. התגעגתי לטפילים שלי. פניתי אליהם, " מה
העניינים?" שאלתי.
והם? הם התעלמו ממני.
ואז, הרגש ההוא שעזב אותי, עצב אני חושב קוראים לו, חזר בבום
כזה שנפלתי על הרצפה.
נהייתי עצוב.
בכל זאת הם היו החברים הכי טובים שלי.