היא כמו כולן, ידידה. לשתות קפה, ללכת לים, לשחק באולינג
ולפעמים גם להתעלס. היא חמודה והכל, אך היא לא ה"טיפוס" שלי.
מה זאת אומרת לעזאזל "לא הטיפוס"? פשוט, לא מוצאת חן בעיני ולא
נראית לי מתאימה לקשר שאני מעוניין בו.
בסך הכל אני השתדלתי להיות איתה הכי בסדר בעולם. אני הבהרתי לה
מראש את הכוונות שלי כדי שהיא תחשוב פעמיים אם היא רוצה להיכנס
לזה. אני לא אוהב להפריח ציפיות. אמרתי לה בפירוש מה אני
מרגיש, חושב ומעוניין. היא יודעת: קשר ידידותי שמעניק לי ולה
את הסיפוק המיני שאנחנו רוצים בו. בסך הכל גם אני וגם היא בעלי
הורמונים איתנים ושנינו רואים בסקס כדבר מובן מאליו ולא כחלק
מרגש. אז למה לא?

אבל זה התפתח. אצלה, בכל אופן. אצלי זה נשאר כמו שזה היה
בהתחלה. לא יודע לאיזה צרה הכנסתי את עצמי. אולי זאת הייתה
טעות? כן זאת הייתה טעות. אולי זאת לא הייתה טעות? בטח שזאת לא
הייתה טעות, היא ידעה לאן היא נכנסת, והיא ידעה שהיא גם לא
בדיוק נכנסת, זה ה"שמוליק" שלי הוא זה שניכנס. ואז יוצא. ושוב
נכנס. ושוב יוצא. עד שהוא מתעייף, ונרדם.
כמו שאמרתי אצלה זה התפתח. היא החלה עם ליטופים לא רק כשאנחנו
באקטים מיניים. הנשיקות נהיו יותר ארוכות, יותר רכות ויותר
איטיות. אותי זה די הפחיד. אני מוצא את עצמי סגור בתוך קופסא
שצריכה לשמור עלי, אך במקום שהיא תשמור עלי מאחד מהחששות
הגדולים שלי, אני פשוט מפחד מהקופסא.

היא באה אלי אתמול, בחיבוק גדול קפצה עלי ואמרה לי באוזן שיש
לה הפתעה שהיא מקווה שתשמח אותי. אני חשבתי שהיא תרצה לאתגר
אותי (אולי משחק סדיסטי נחמד?), אך זה אפילו לא קרוב. היא
הביאה לי מתנה, לפחות עד כמה שאפשר לקרוא לזה ככה. בוקסר לבן
שעל הישבן כתוב "אני רוצה שנעמיק את הקשר, רק כדי שזה יהיה
רשמי ולא מובן מאליו". אני עומד קפוא, מחייך חיוך של חוסר
אונים, פני נהיו צימוק מעופש. לקחתי אוויר והתפרצתי בתוך מוחי
בצעקות ללא קול: "להעמיק את הקשר?! רשמי?! ממתי זה היה מובן
מאליו?! אני לא אמור לדעת על זה?!". באותו הרגע הדבר שהכי היה
לי בראש זה הים. בים הכל טוב. הים לא מעוניין להעמיק את הקשר
איתך אפילו שאתה בא אליו בגלל שאתה צריך אותו ולא הוא אותך.
הוא די מתחשב ומבין. לא כמוה.
אחרי שאני מתעורר מהמצב של הצימוק וכל צעקות ה-ללא-קול-שלי
נספגות בתוך ההד האינסופי שבתוך מוחי, אני מבקש ממנה לשבת. פני
מביעות רצינות, ופניה? לא כ"כ ענינו אותי באותו הרגע. אך אני
משער שהם הביעו אכזבה. הסברתי לה את המצב שקרה ואת כל התהליך
שעברנו יחד (תהליך על רגל אחת). ובסופו של דבר חשתי שאני לא
מסוגל להיות לידה כי היא מגעילה אותי, אז ביקשתי ממנה לעזוב.
היא בהתחלה ניסתה לשכנע אותי שאני עושה טעות, אך התעקשתי. היא
לקחה את חפציה והלכה (למזלי יש לה רכב ולא הייתי צריך להחזירה
לבייתה).

למחרת בבוקר חברתה מתקשרת אלי, מטיחה בי האשמות. כשאני מנסה
לגונן על עצמי ולהסביר לה את המצב ששנינו היינו בו היא מתחילה
לגנות ולקלל אותי. הרגשתי שאני מדבר עם נערה בגיל ההתבגרות,
היא יורדת לרמות (וגם להמון אנשים שאני מכיר) נמוכות מאוד.
ביקשתי ממנה סליחה על הניתוק שהיא הולכת לקבל וניתקתי את
הטלפון (כמובן לא לפני שאמרתי לה עד כמה שהיא ילדותית, וכאשר
היא תירגע ותחדל להתנהג כך, תחזור אלי, במידה ותהיי
מעוניינת).

עבר שבוע ולא שמעתי משתיהן. עד שהצלצול הגואל הגיע - חברתה
מתקשרת אלי. מבקשת את סליחתי על השיחה הקודמת ומציעה לי שניפגש
ונדבר. בסך הכל הן חברות, ואני מבין את הצורך שלה לגרום לכך
שלחברה שלה יהיה טוב. אז הסכמתי.
נסעתי אל ביתה. צלצלתי בפעמון והיא הזמנה אותי להיכנס ולהתיישב
בסלון המרווח שלה. בינתיים היא הרתיחה את הקומקום בזמן שאני
מדפדף בשלט הטלוויזיה בין התחנות.
היא חוזרת וביתה שני ספלים כתומים (צבע צועק מידי). היא שואלת
"אתה שותה שתיים סוכר, נכון?", עניתי בחיוב עם ראשי. "אה,
יופי! אז הימרתי וצדקתי!" חיוך של סיפוק ממלא את פניה. לפתע
שתיקה הייתה בחדר. מצאנו את עצמנו מתחילים להתקרב איש לחיקו של
השני.

בוקר, שעון המעורר שלה מזמזם סימפוניה של מוצרט. אני קם וסוגר
את השעון, מתלבש וחוזר לביתי. הרגשה של אביב הייתה לי בבטן. אך
עדיין השאתי אותה מתפנקת על מיתתה. כשהיא תתעורר מה היא תחשוב?
מה היא תומר לחברתה שאמרתי בשיחה של ליל אמש? האם את האמת?
אולי היא תשקר? ומה משמעות של הרגשת האביב שאני חוו בתוך הבטן
שלי? האם זאת התאהבות? אולי זה מין סוג של אורגזמה? סיפוק?

27.02.2005