Once the music leaves your head, it's already
compromised.
Jack Brewer

אחרי
כל חמש השנים ביחד,
רגע לפני
חתונה יהודית הזויה,
אודה לפניך
בחטא של כחולות-מטפחת,
אודה לפניך
בסוד של אדומות-שכמייה.

והסוד, יקירי,
הוא בכך שגם בו ברגע
שעליו חולמות נערות
וחותמים אבות,
חי בי כאב
בלי מקור, כמו מכה ברגל,
מסתתר בי כדב
בעומק יער עבות.

כלומר, גם עכשיו,
בעמוד שבו "חיו באושר"
מסיים אגדה
ומונע שאלות המשך,
אני עדיין
יודעת שכל הקושי
אינו באיחוד,
אלא בנפרדות הגוף המושך.

כי גם עכשיו,
כשאתן לך קמיצה או זרת -
וממילא אני
לא אוהבת לענוד תכשיטים -
לשוני עוד חשה
את רעל האהבה הנכזבת,
כי אין בעלות
ואין בעלים ונשים,

כי אני אוהבת
יותר ממה שידי משגת -
גם ליד עם טבעת
לא יהיה יתרון -
כי אני אוהבת
יותר מכפי שמוצגת
האהבה בחיים,
בבטן ובגרון.

ולכך לא יהיה מענה,
כי אני יודעת
שאין מענה לאינסוף,
שה"יש" הוא תמיד פחות
ממה שעדיין איננו
אלא בתוך הפקעת
היוקדת בתוך גופי
והנתונה לכוחות

המשיכה, כמו כל
אבן, ים או תפוח.
לא ארצה לאחוז בכולך,
וככה צריך להיות,
כי אין לי שליטה,
ואין לי זכות לסיפוח
של אדם אחר.
ובכל זאת -
חי בי כאב של חיות.