היי, אני חדשה פה בבמה.
ברחתי למקום אנונימי, שבו אני אוכל לפרסם את הדברים שלי.
זה ניסיון ראשון. אשמח לכל הערה.
באמת שזה חשוב לי.

יש לי מחברת כזו, אבל זו רק ההתחלה. אני אוהבת לכתוב, ומקווה
שאמשיך.

אשמח לכל תגובה אפשרית,
שני.

אתמול כיכבו בחצר שלי 5 חתולים, מדיפי קולות וריח מוזר.
מרחרחים את זנב חתולתי, והולכים אחריה. והיא מצידה, ממשיכה
בגאווה קדימה. מתפארת ביופייה ומנסה למשוך את כל תשומת הלב.
אז אולי היום, אם מישהו מנסה לחזר אחרי מישהי, הוא לא בא
ומרחרח לה את התחת, ומוציא קולות של מישהו שהרגע נדרס, אבל הוא
כן שם בושם טוב, עושה פוזות עם חבריו, ומסתובב עם ענת, כשבעצם,
למי שהוא מחזר אחריה קוראים דנה.
למחרת (אחרי הלילה הסוער) לא ראיתי את החתולה. נעלמה. וכן גם 5
המחזרים המופלאים (4 נותרו בודדים/פגשו תולי אחרת...).
בטח עוד כמה ימים אני אתחיל לשמוע רעשים של כאב, ואחרי 3
חודשים יהיו לי תוליפאפים קטנים (או שמא דנהפאפים) בשיח הכניסה
ליד הבית. יונקים משד אימם, השחקנית הקשה להשגה הכל-כך טובה.
והמחזר מדיף ריח הטונה המתה, הולך לו ושוכח מגוריו ומאישתו.
מחפש מישהי אחרת שתמשיך את הדור שלו.
אולי, כשכמה מגורי הדור שלו יהיו גדולים, הם יפגשו אחד את השני
ויגלו שלשניהם יש את כרומוזום תנוך האוזן המחובר, או כרומוזום
מחלת הפול.
הם יפגשו אחים חורגים למעשה, וישמחו לגלות שיש להם "אחים בכל
מיני צבעים" (אפילו כאלו עם כתמים ג'ינג'ים במקום אפורים).
פה, כבר בני האדם שונים, זה עם הבושם (212 לגבר) ממשיך רק דור
אחד שלו (מקווה לפחות) ואחים חורגים בכל מיני צבעים לא יודעים
על קיום הכרומוזום המשותף שלהם.
זו הרי בושה, לבגוד. אנחנו עם כל ההיגיון שלנו.
חבל,דווקא הייתי שמחה לאח בלונדיני.