בחזרה הביתה

"שלום, מר תורן, ברוך הבא לטיסת אל על ניו יורק- תל אביב, הנה
כרטיס הטיסה שלך"

היום אני חוזר הביתה, אחרי שנה וחצי, לא- שנה ושישה חודשים,
אני חוזר לארץ שלי, ישראל.
זה לא שלא נהניתי בניו יורק, עשיתי שם את הכיף של החיים שלי,
אבל פשוט, איך היו קוראים לזה אז? הום סיק- געגועים הביתה.
ניו יורק היא באמת עיר מקסימה ובכלל, כל יבשת אמריקה- מקנדה
ועד צ'ילה. הייתי ברוב הארצות, בדרום ובצפון. כיום מדינת ארצות
הברית היא למעשה יבשת שלמה. לא פלא שאמריקה היא מרכז העולם
כיום, מאז שארצות הברית סיפחו אליהן גם את מדינות דרום אמריקה,
שהתעשרו פתאום בגלל הנפט שמצאו שם ב2011, אחרי שכולם היו
בטוחים שאוטוטו נגמר הנפט בעולם ונלחצו. דיברו אז על משבר
שישנה את כלכלת העולם.
אבא שלי היה אז מדען צעיר וכריזמטי והוא זה שהמציא ופיתח את
דלק המלח- דלק שעשוי בעצם ממים, גופרת ותמיסת המלחN2Co4 . לא,
זה לא מלח בישול, אפשר לחשוב שאחרי כל השנים האלו אנשים ידעו
שיש עוד סוגי מלח. המלח הזה הוא סוג של נתרן שנמצא באדמה, כל
אדמה. ולכן אותו יש בשפע והוא גם אף פעם לא ידלל כי זה תכונה
כזאת של הטבע, לייצר עוד.
חוץ מזה אני לא יודע עוד, רק שזה עובד ואנשים בכל זאת השתמשו
בזה למכוניות שלהם, כי עדיין מחיר הנפט היה גבוה, והיו שאמרו
שזה גם טוב יותר למנוע, לא מסריח.  
אז בכל אופן, אבא שלי פיתח את הדלק החדש עוד ב2010, בא עם
הרעיון לחברות הדלק, והאנשים פשוט אהבו את זה. לכן יש למשפחה
שלנו בערך 40% ממניות חברות הדלק בארץ ובמבט העולמי זה משהו
כמו 10% ממניות הדלק בעולם.
אפשר לומר שאנחנו משפחה עשירה למדי, אבל אנחנו לא משוויצים בזה
או משהו, פשוט חיים את חיינו.

ולכן הייתי בניו יורק במשך השנה ושישה חודשים האחרונים, הייתי
בשליחות מטעם העסק המשפחתי לפקח על העבודה בסניף האמריקאי. זה
לא שמשהו לא היה בסדר, זה פשוט היה תירוץ לצאת ולראות עולם
במסווה של עבודה. אם הייתי יוצא רשמית לחופשה, כל הצהובונים
היו שולחים את מצלמות הפפראצי שלהם שיתעופפו מעלי תמיד, וזה
באמת מטרד רציני, אז קיבלתי טיפ מחבר טוב, שהמשפחה שלו הם
הבעלים של אחת החברות המובילות בעולם, "קוקה קולה" לנסוע עם
תירוץ של עבודה, ככה הם יראו אותי רק בדרך למשרד, לבוש בחליפה,
ואחרי שבוע של תמונות 'הולך לעבודה' ו'אוכל צהרים עם עמיתים
בקפיטריה' הם ישתעממו. וזה באמת נכון, הם התעופפו להם אחרי
שלושה או ארבעה ימים. רק אז יכולתי לראות את ארה"ב האמיתית.
מוזיאוני המחשבים העתיקים, המסיבות, שווקי הגאדג'טים, וכמובן
הים המלאכותי שנמצא במיסיסיפי, במרכז ארה"ב.

אבל כל זה לא משנה כבר, מה שחשוב הוא שאני חוזר הביתה, למשפחה
ולכל החברים שלא ראיתי מזמן- אלא אם כן מחשיבים את שיחות
הוידיאו הטרנסאטלנטיות אבל זה לא כמו מגע אנושי אמיתי, חיבוקים
וכל אלו. ובכלל, יש משהו מיוחד בארץ, משהו קסום. אבא שלי היה
מספר לנו כשהיינו קטנים שגם כשהוא התעשר, והיה יכול להרשות
לעצמו לגור בכל מקום בעולם, הוא נשאר נאמן למולדתו למרות
שהחיים אז לא נראו כל כך זוהרים, וכשהיינו אומרים לו שאנחנו לא
מאמינים וזה לא יכול להיות שאין לך פלאפון, אפילו אם אתה עני
יש לך אחד, גם אם זה אחד מהמודלים העתיקים של סוני, אלה שלפני
האינטרנט האלחוטי. אבל הוא היה מתעקש ואומר שאני ואחי סתם זוג
מפונקים. אז אמא הייתה מתערבת ואומרת שהוא זה שעשה אותנו כל כך
מפונקים עם כל הג'יפים המיניאטוריים שנשלחו הביתה כל חודש
והגיחות לאירופה, להרים המושלגים לסוף שבוע שכולו סקי ומזחלות
ממונעות.

אבל אני מבין את הרצון של אבא שלי להישאר בישראל, זה הבית
שלנו, וזה בין המקומות היחידים בעולם שלא הושפעו מגל אומנות
הפוסט- מודרניזם המתכתית שהייתה לפני מספר שנים. אפשר היה
לראות את זה בכל מקום בניו יורק, צבע אפור ומרובעים אי
סימטריים. יש שאומרים שאופנת הכפור  הזאת תעבור מהעולם עוד
מעט. הייתי בהרצאה של ידיד, חוקר אומנות במקצועו שהסביר שזו
תקופת מעבר בהיסטוריה של האומנות, כמו שקרה בעבר.
אבל בארץ לבניינים בערים יש עדיין חלונות רגילים, וכמובן כל
השדות הרחבים שאפשר עדיין לראות בצפון הארץ, ריח הפרדסים
שבפאתי הקיבוצים, וגם הצוקים הטבעיים בדרך לאילת. בישראל האדם
ממשיך לנהל דו שיח עם הטבע, ולא דוחק אותו הצידה.

אני באמת מתגעגע אליהם.

-"דודי! כלומר, ברוך השב, מר תורן הצעיר"
-"מה קרה, גוטמן? ממתי נהיית כזה רשמי?"
-"זה פשוט.. עבר הרבה זמן"
-"נכון. שנה וחצי"
- שנה ושישה חודשים, אם לדייק, מר תורן"
-"זה עדיין לא מספיק זמן כדי שתקרא לי 'מר תורן'"
-"אין לי שום בעיה עם זה. טוב לראות אותך, דודי"

גוטמן הוא העוזר של אבא שלי וגם חבר טוב של המשפחה.  הוא בטח
התנדב לקחת אותי משדה התעופה רק כדי לנסות את הרולס רויס
החדשה. אבא סיפר לי עליה באחת משיחות  הוידיאו שלנו. חברת רולס
רויס ייצרה מודל חדש, יחיד מסוגו בינתיים, שהמנוע שלו יודע
לנצל בצורה מרבית את דלק המלח וככה מרוויחים עוד קילומטרים.
מיותר לציין שיש לה ביצועים מרהיבים והיא מצוידת בכל הפינוקים
שלימוזינה לא הייתה מתביישת בהם.

זהו, עוד חצי שעה אני בבית. שמתי לב שסללו קיצור דרך חדש
לירושלים, כך שהנסיעה יכולה להיות עוד יותר קצרה. גוטמן אמר
שהכביש הזה הוא בינתיים כביש- העל הכי גבוה בארץ, ועובר מעל
מחלף בן שמן, כך שבעיית הפקקים שם נפתרה. הוא גם קרא שמתכננים
היום עוד כביש- על מעל מחלף גהה, לכל אלו שעדיין מעדיפים לנסוע
ברכב פרטי במקום לקחת רכבת חשמלית ולהתרוצץ כל היום בין
הרכבות.
עד שנגיע, הדלקתי את הצג שהיה ממוקם על גב המושב שלפני. לחצתי
'ידיעות אחרונות' ואחר כך 'מהדורת 18:00'. לא היו הרבה ידיעות
מעניינות, רק שיוצא לשוק פיתוח חדש של מתג אור שנדלק ונכבה לפי
פקודה ופיתח אותו ישראלי, היה כתוב גם ששר החוץ של סין ביקש את
עזרת העולם לפתרון בעיית התפוצצות האוכלוסין של דגי הסלמון
שגדלים בארצו וביקש מאומות העולם לייבא דגים במקום לגדלם וכך
גם יחסכו הוצאות. מחיר דגי הסלמון באמת ירד לאחרונה.
אבל אני חיפשתי ידיעה מסוימת, וגם מצאתי, בעמוד שלפני האחרון:
"בנו של איל ההון עופר תורן צפוי לחזור היום לארץ לאחר שנה
וחצי שבהן עבד בניו יורק, בירת ארה"ב מטעם העסק המשפחתי. דובר
משפחת תורן מסר שהמשפחה מצפה בכיליון עיניים לשובו של דודי,
בכור ילדי המשפחה".  

מי משתמש היום בביטוי 'בכיליון עיניים'?!

שכחתי איך הארץ הזאת יפה. לא פלא שקשה לעזוב אותה. גם אחרי כל
השנים האלו ישראל שמרה על מה שמייחד אותה, השדות הירוקים
שמתפרשים ממש ליד הכביש, וגם האנשים, לכולם יש פשטות כזאת, לא
את הקור והציניות שמאפיינת את הניו יורקים. יש את החום והקרבה
הזאת שמאפיינות את הישראליות.
אני כבר לא יכול לחכות לטייל שוב בצפון הארץ. נכון שטיולים
לחו"ל הם יותר מרתקים ומיוחדים, אבל מאז שגדלתי והפכתי
לטינאייג'ר שדורש עצמאות אבל עם הורים שלא מוכנים שתצא מהארץ
כל עוד להם יש מה להגיד על זה, הייתי נוהג לקפוץ עם כמה חברים
לגליל. היינו ישנים באוטו, שהיה הופך בלילה לביתן שמצויד במה
שצריך. ובימים היינו פשוט הולכים, כמו שאי אפשר ללכת בעיר.
קילומטרים שלמים על דרך עפר, עם אבנים קטנות. אני חושב שבשבוע
הבא, אחרי שאתמקם, אסחב איתי את קובי, אחי. גם הוא אוהב את
הדברים האלה.    





-"תגיד, דודי, אנשים עדיין מוחאים כפיים כשהמטוס נוחת בארץ?"
-"בטח"
-"גם במחלקה ראשונה?"
-"גם במחלקה ראשונה"
-"יש דברים שאף פעם לא משתנים"

הנה שלט הכניסה לעיר.עוד עשר דקות בערך. מעניין מי בבית עכשיו.
רק שלא יעשו לי מסיבת הפתעה, זה נורא מביך. אמא בטח תהיה נורא
נרגשת, ורק תחבק ותנשק עד שייגמר לה האוויר ואבא ייתן לי חיבוק
של גברים ויאמר בשקט "טוב שחזרת הביתה". אני מקווה שיש מה
לאכול, אני מת מרעב. אמא בטח הכינה אינסטנט עוגת דאבל שוקולד,
כמו שאני אוהב. עוד מישהי מיוחדת שאני מתגעגע אליה היא לונה,
אהבת חיי. לונה היא הכלבה שלי, מסוג לברדודל שזה שילוב של
לברדור ופודל. קיבלתי אותה כשהייתי קטן ומאז היא איתי. רציתי
לקחת אותה איתי לניו יורק אבל שכנעו אותי שיותר טוב לה להישאר
כאן, ולרדוף אחרי כדורים במגרשי הטניס הגדולים. היא כלבה גדולה
ויפה וכולה לבנה. מעניין אם היא תזהה את הריח שלי אחרי כל כך
הרבה זמן. בטח שכן, כלבים לא שוכחים ריחות.


-"הפתעה!" "ברוך הבא דווווודייי!!!"
-"מממה? אוי, לא הייתם צריכים"
-"בטח שכן, ברוכים השבים מניו יורק, אתה עדיין זוכר את החברים
שלך, נכון?"
-"באמת שלא הייתם צריכים"
-"בוא, יש עוגה."


-"דודיל'ה, איך הייתה הנסיעה?"
-"בסדר, אמא"
-"בוא, אתה רעב? אני אכין לך משהו. יש לנו מיקרו חדש שמכין
ארוחה בחצי דקה"
-"תודה, אמא"

-"דודי! נו, איך ניו יורק? עדיין כמו שאני ראיתי אותה בפעם
האחרונה?"
-"נראה לך? מלא דברים קרו בשלוש השנים האחרונות."
-"טוב, העיקר שחזרת הביתה"

טוב להיות בבית.