[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








למחרת הגענו לעבודה והתחלנו בעבודת המחקר של חיינו.
"אוקיי, אז מה יש לך, לוק?"
"אין לי הרבה, אדם, יש לי את שם העובדת הסוציאלית שטיפלה בתיק
והמשפחות הראשונות שאליהם נשלח כל ילד וזהו".
"אוקיי, זו התחלה".
זו באמת הייתה רק התחלה, ועוד התחלה קלושה. כל הזמן מאז בוזבז
על לגלות מה קרה לכל ילד וילד, בירור הכתובות האחרונות שלהם.
רצינו לדבר עם כולם בזמן קרוב ורצינו לדעת כל מה שעבר עליהם
בחייהם, אז רצינו שכל עבודת המחקר תיעשה לפני הפגישות.
"פיטר, אתה תגלה מה קרה לאנדרו ומתיו. הם נולדו ב-9 לספטמבר
1980. תמצא לי כל מה שאתה יכול עליהם. ג'וליה, את תמצאי כל מה
שקרה לאנג'ל ושרלוט, שנולדו ב-17 לאוקטובר 1983. ואני אגלה כל
מה שקרה לרייצ'ל, שנולדה ב-11 לינואר 1978, ולסמנתה, שנולדה
ב-3 לדצמבר 1985. ופיית', את ולוק תישארו כאן, תעברו על
הקופסאות ותרכזו ב-9 קופסאות: אחד לכל ילד, אחד לדברים של
מייקל, אחד לדברים של שרה ואחד לדברים כלליים. טוב, אז כל אחד
יודע מה עליו לעשות. בואו נתחיל".
כולנו ביצענו את עבודת הרגליים ועבדנו ימים רצופים, עד אוקטובר
היה לנו מידע על כל הילדים וריכזנו את המידע ולא כולו היה
טוב.

"אוקיי, יאללה, בואו נרכז הכול. פיטר, תתחיל".
"אז אני ביררתי לגבי אנדרו ומתיו טנקה שנולדו ב-9 לספטמבר
1980. הם לא נשארו בבית היתומים הרבה. ב-1 לאפריל  1986 הם
הועברו ל-2 משפחות אומנה שונות. משפחת צ'ייס לקחה את אנדרו,
אבל שלושה חודשים לאחר מכן פשטה את הרגל ואנדרו הוחזר לבית
היתומים. מתיו נלקח ע"י משפחת מונס, אבל המשפחה הזו נחשדה
בהתעללות, כאשר אחד הילדים מת כשהוא כביכול נפל מבית העץ. לא
הוכח כלום ולא הוגשו כתבי אישום, אבל הילדים נלקחו מהם והוחזרו
לבית היתומים. מאוגוסט 86' עד פבואר 87' הבנים נשארו בבית
היתומים, אבל אז נחלו הצלחה ומשפחת ניית'סון אימצה את שניהם.
היו להם כבר שתי בנות והם ניסו להביא בנים, אבל אז לבעל,
ג'ורג', הייתה תאונה במפעל הכימיקלים שהוא עבד בו והוא נחשף
לכימיקלים שהורגים זרע, אז הוא ואשתו החליטו שהם יאמצו בן, אך
לאחר שראו את שני הבנים יחד החליטו לא להפריד אותם ואימצו את
שניהם. כיום משפחת ניית'סון גרים בבוסטון, ושני הבנים לומדים
בהרווארד, אחד רפואה ואחד משפטים. יש לי כאן כתובת, טלפונים
ותמונות עדכניות".
"נהדר, פיטר. הלוואי וכל החדשות יהיו כמו שלך. ג'ולס, תורך".

"אני ביררתי לגבי העקבות של אנג'ל ושרלוט טנקה שנולדו ב-17
לאוקטובר 1983. בהתחלה היה נראה שיהיו להם חיים טובים; ישר
מבית היתומים הם אומצו ע"י סוזן ופיליפ קרסון. הם לא יכלו
להביא ילדים ודי רבו, כי הוא רצה בן והיא רצתה בת, אז בסוף הם
אימצו את שניהם כבר במאי 86'. אבל ב-91' פיליפ מת מהתקף לב,
וסוזן, שהייתה כל כך מדוכאת, שמה קץ לחייה בדצמבר 91'. אז את
השנה החדשה הילדים בילו בבית היתומים בפילדלפיה. הם היו שם כמה
חודשים ואז הועברו למשפחה אומנת, משם נמסרו דיווחים על פיהם
הבעל מרביץ קשה לאנג'ל ונוגע בשרלוט בצורה לא הולמת. הילדים
הוחזרו לבית היתומים בינואר 93'.
הזמן שהם בילו בבית הזה השפיע עליהם נורא לרעה. אנג'ל נהייה
מופרע והסתבך הרבה ושרלוט נהייתה נורא שקטה וסגורה רגשית.
לבסוף אנג'ל התפרע כל כך והסתבך אפילו עם סמים, אז שמו אותו
במוסד לעבריינים צעירים. זה דרדר אותו אפילו יותר, עד שב-95'
אדם בשם סמואל מיינלס פתח בי"ס מכיתות ז' ועד סוף י"ב במיוחד
לעבריינים צעירים. המקום הזה נפתח במונטנה והרעיון שלו היה
לעזור לבני הנוער האלה להתנקות מהסמים, לטפל במזג הסורר שלהם
ולהפוך אותם לחברים מועילים בחברה.
בנוסף לילדים שסמואל קיבל בתשלום הוא חיפש מכל עיר עוד שניים
או שלושה ילדים שיש להם פוטנציאל להשתנות אם תהיה להם משפחה,
והוא ביקש מבית המשפט להיות אפוטרופוס חוקי עליהם. אחד מהילדים
שהוא לקח היה אנג'ל. זה הציל את חייו. אנג'ל עדיין שם, עובד
בביה"ס שהציל את חייו בתור יועץ, ולומד באוניברסיטה פסיכולוגיה
וייעוץ על מלגת ספורט.
שרלוט עברה מינואר 93' ועד דצמבר 94' חמש עשרה משפחות אומנות
שונות, אבל היא לא הצליחה להתחבר רגשית לאף אחת מהם. לבסוף,
בספטמבר 95', היא קיבלה מלגה מלאה לבי"ס פרטי בניו יורק.
המנהלת הייתה חברה של מנהלת בית היתומים, היא הגיעה לביקור
והוקסמה משרלוט, שהייתה ילדה נורא חכמה ושקטה, ומנהלת ביה"ס
החליטה שמה שיוציא את הילדה מהקליפה זה אפשרות לפתח את המוח.
ובאמת שרלוט עברה לביה"ס ולמדה שם שש שנים, אך זה לא עזר, היא
לא באמת התחברה לאף אחד ממש. לבסוף היא קיבלה מלגה מלאה לייל
ועברה לניו הייבן, שם היא לומדת ביולוגיה ומחקר ביוטכני.
יש לי כתובות, טלפונים ותמונות עדכניות משני הילדים".

"טוב, זה היה סיפור כבד, סיפור רע עם סוף טוב. עכשיו תורי.
תכינו את עצמכם, כי הסיפור שלי אחד טוב ואחד ממש לא".
"אדם, על מה אתה מדבר? לסם ורייצ'ל לא היה כזה מזל בחיים! שתי
הבנות שאני הכי קרוב אליהן. אני הסנדק של רייצ'ל ויילדתי את
סם".
"רק תקשיב, לוק. אז נתחיל מסמנתה. סם נולדה ב-3 לדצמבר 1985
ולה היה הכי הרבה מזל בחייה, קרוב לוודאי בגלל שהיא הייתה
תינוקת וזה מה שכל המשפחות רוצות, לאמץ תינוקות. היא באמת
אומצה ע"י ג'ניס וצ'נדלר בלנק. הם היו נשואים 15 שנה והם ניסו
במשך עשור להביא ילדים, ובאמת הביאו בן בשם ג'וזף. אך לאחר חמש
שנים של ניסיון להביא עוד ילד, התייאשו והחליטו לאמץ. אז הם
אימצו את סם במאי 86'.
צ'נדלר היה טייס בחיל האוויר וג'ניס שפית. הם עברו הרבה בגלל
הצבא, והילדים גדלו טוב. כיום ג'ואי הוא טייס בחיל האוויר כמו
אבא שלו, וסם לומדת תקשורת חזותית בקליפורניה, איפה שהם
התיישבו לאחר שצ'נדלר יצא לפנסיה. סם באמת פורחת שם, יש לי
תמונות, טלפונים וכתובות, רק הבעיה היחידה זה שהיא לא יודעת
שהיא מאומצת וזה יכול להקשות את העניינים.
השנייה שביררתי עליה זו רייצ'ל. היא נולדה ב-11 לינואר 1978,
ואם מקודם אמרנו שכולם רצו לאמץ תינוקות, אז זה באמת נורא הקשה
על ילדה בת שמונה, עם זיכרונות ורצונות. ולה באמת היה הכי
קשה... היא נפלה בבתים שלא הקלו עליה את האובדן של משפחתה.
בית האומנה הראשון שהיא הגיעה אליו היה בפילדלפיה, ואחרי
שנתיים התברר שהאבא שם הוא בעצם פושע שמנצל את הילדים לטשטוש
העקבות שלו בביצוע פשעים. אחר כך היא הועברה למשפחה בטקסס. היא
גרה שם ארבע שנים, אבל האב שם היה שיכור שהרביץ לילדים. במשפחה
האומנת האחרונה שהיא הגיעה אליה האבא אנס אותה. לבסוף בגיל 16
היא ברחה לסן פרנסיסקו ומשם לא הכי ברור מה קרה לה, לא ידוע
איזה אופי יהיה לה לאחר כל הצלקות שבטוח נותרו לה מהילדות
שלה.
אז הנה מה שאני אעשה. אני אסע לסן פרנסיסקו ואמצא את רייצ'ל,
ואז אעבור בין כל הילדים ואדבר איתם, וככה נביא את כולם לפה
ביום האהבה בפברואר הקרוב, 2005, בדיוק 19 שנה מאז שהם
נפרדו".
"רעיון מצויין, אדם. עבודה טובה, כולם. אני אלך למשרד שלי
לנוח".
הלכתי אחריו כי הרגשתי שמשהו לא בסדר
"לוק, מה קרה? אתה בסדר?"
"לא. זה חמור מה שהילדים האלה עברו בגללי, ועכשיו הרופא אמר
שנותרה לי חצי שנה. בבקשה, אדם, תביא אותם לפה עד פברואר; תן
לי הזדמנות לכפר על עברי".

הגעתי לסן פרנסיסקו. לקח לי חודש לגלות את עקבותיה של רייצ'ל
טנקה.
האמת שדי נהניתי מסן פרנסיסקו, התמכרתי לתכנית הבוקר שלהם
והתאהבתי במנחה, רייצ'ל סטייס. היא הייתה יפהפייה עם עור שחום,
עיניים חומות חודרות, אף קטן ופה מושלם. הכול היה בה מרתק ויפה
והעיר הייתה מלאה כרזות שלה. התכנית שלה שודרה כל יום ב-6
בבוקר ובשידור חוזר ב-6 בערב ואני נדלקתי עליה בטירוף, והאמת,
נראה לי שזה עשה אותי בן עיר אמיתי, כי בכל מקום שהגעתי דיברו
עליה.
בחג ההודיה הרגשתי כמו מטומטם כאשר גיליתי מה עלה בעקבותיה של
רייצ'ל. מה שגיליתי היה שב-94' הוגשה בקשה בבית המשפט ע"י
רייצ'ל טנקה להיהפך להיות אפוטרופסית לעצמה. בית המשפט, לאחר
ששמע את סיפורה ובחן את תיקה, אישר לה את הבקשה. היא שינתה את
שמה לרייצ'ל סטייס, סיימה תיכון בזמן שעבדה כמלצרית וחילטרה
בדוגמנות ושירה במועדונים. כך היא גם מימנה את האוניברסיטה.
היא הוציאה תואר בעיתונאות וכיום היא עובדת בתחנת החדשות של סן
פרנסיסקו ומנחה את תכנית הבוקר.
אני התפלאתי מהעובדה שנכרכתי סביב הבחורה מבלי לדעת שהיא מי
שאני מחפש. ראיתי אותה יום יום ולא זיהיתי את הדמיון לתמונות
שהיו לי. היא הייתה דומה מאד לאבא שלה ודי לאנדרו ואנג'ל,
ואולי אם מחפשים היטב גם למתיו, ובנוסף לכל היה לה את השילוב
של המגנטיות והעדינות של אבא שלה עם היופי המסחרר של אימא
שלה.
החלטתי שמחר אני אלך אליה, אספר לה את כל מה שידוע לי ואתן לה
לספר לי את כל מה שעבר עליה. אבל בחיים שלי לא ניחשתי כמה קשה
זה יהיה להיפגש איתה וכמה עוד יותר קשה זה יהיה לדובב אותה.

כשהגעתי, הביטחון לא נתן לי לדבר איתה. כשאמרתי שזה נוגע
למשפחה שלה, שלחו לי את היועצת התקשורתית שלה שאמרה לי שאין לה
משפחה אז אין סיכוי שאני מקושר אליה. כשאמרתי שזה קשור לסכום
כסף שמגיע לה, שלחו לי את הסוכן שלה שאמר לי שכל העסקים צריכים
לעבור דרכו ואז אולי הוא יארגן פגישה. ואז הבנתי את העניין,
ואמרתי לו שאני הבעלים של חברת תקליטים קטנה, וששמעתי אותה שרה
בתכנית ולפי דעתי עם השם שכבר יש לה נוכל לעשות לה דיסק ולפרסם
אותו. הבהרתי לו שבגלל שעליי להתחרות בגדולים כדי לשרוד אני
צריך להשקיע בכוכב אחד, ושזו היא, מה גם שאני מוכן לתת לה חופש
יצירתי מלא. אני עצמי כשהקשבתי לעצמי חשבתי שזה נשמע מטומטם,
אבל זה עבד, והסוכן שלה ארגן לנו פגישה בדירה שלה. אני הרגשתי
הקלה כי סוף סוף אני יכול להתחיל ולחבר את משפחת טנקה.

הגעתי לדירה שלה בערך ב-7 בערב. היא פתחה לי את הדלת, יפהפייה
אפילו יותר במציאות, לבושה בג'ינס כחול, בגד גוף לבן ווסט
אפור. השיער שלה היה אסוף לאחור, חוץ מקצווה אחת שהתלבשה באופן
מדהים על צד הפנים שלה. האיפור שלה היה מינימלי ומחושב בצורה
כזו שהוא הבליט את כל מה שיפה אצלה.
"מר ות'רסון, שלום".
"שלום, מיס סטייס. מה שלומך?"
"מצוין, ושלומך?"
"בסדר גמור".
"רוצה אולי לשתות או לאכול משהו?"
"לא, רק לדבר".
"אין בעיות. היועצת והסוכן שלי ממתינים לנו בסלון".
"האמת היא שהייתי רוצה קודם כל לדבר איתך לבד, להכיר אותך. זה
פשוט לפני שאני אציע ואשקיע בעסקה, הייתי רוצה להכיר את מי
שאני משקיע בה, אני מבטיח שברגע שנגיע לפרטי העסקה אני אדבר עם
כולכם".
"אוקיי, זה נשמע הגיוני. אני אשלח אותם למשרד".
"תודה".
תוך שתי דקות היא הגיעה.
"בוא תשב. מה אתה רוצה לדעת?"
"למה את צריכה אותי? את מרוויחה כסף טוב ויש לך שם מוכר. את
יכולה ללכת לכל חברת תקליטים והם יחתימו אותך. שמעתי אותך. את
טובה".
"תודה. ישר קלעת ללב העניין, הא?"
"לא. לא ממש".
"טוב, אז ככה. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות ואני לא נותנת
לאחרים להגיד לי מה לעשות. כל דבר שאני עושה בתכנית שלי הוא
לפי התנאים שלי, ולכן אני אהיה מוכנה להקליט רק דיסק שאני
אתכנן ואבצע כל פרט בו".
"זה קשה לעשות הכול לבד. למה לא לקבל עזרה, בייחוד בדברים
מקצועיים?"
"כי זה אומר לסמוך על אנשים, ואני סומכת רק על עצמי".
"אז למה לא עשית כבר דיסק?"
"לא יודעת. כי זה סיכון כלכלי גדול ואני לא יכולה לסכן כל מה
שיש לי, כי אז זה אומר שכל השנים האלה עבדתי לחינם. שנית, אני
רק מנחה, לא כוכבת בהוליווד. אין לי מיליונים בבנק, רק כמה
אלפים, אתה יודע, מספיק כדי לחיות טוב, לא די כדי להרשות לעצמך
כל שיגעון שבא לך".
"את נורא כנה".
"כנות זו תכונה טובה, ולפי אמות המידה שלי זו התכונה הכי חשובה
שיכולה להיות לאדם".
"אז אני חושב שאני אאמץ את הגישה הזו".
"אני אשמח".
"אני לא כל כך בטוח שתאהבי את הגישה שלי, מיס טנקה".
היא התאבנה כשאמרתי את השם הזה. לא הייתי בטוח שהיא תזכור,
אולי היא הדחיקה את העבר או לפחות רצתה לשכוח אותו, אבל השם
פגע בנקודה רגישה, בדיוק איפה שכיוונתי.
"מאיפה אתה יודע על השם הזה? ולמה אתה קורא לי ככה?" הקול שלה
היה כה שונה כשהיא שאלה אותי את זה, במסווה של איום, והעיניים
שלה ירקו אש לכיווני.
"כי אני לא סוכן מוזיקה, אני בלש פרטי ונשכרתי כדי לאחד בינך
לבין האחים שלך. ניסיתי לומר בהתחלה שזה נוגע למשפחה שלך, אבל
האשימו אותי בשקר, אז הייתי צריך למצוא משהו שיעניין אותך. וגם
בזה לא שיקרתי, כי באמת יהיה לך כסף לעשות דיסק, הכסף של
המשפחה שלך".
"צא מהדירה שלי. מיד!"
רגע, רייצ'ל, תני לי הזדמנות".
"לקח לי 10 שנים לצאת מהיתמות שנפלה עליי, ואני לא צריכה שאתה
תבוא לכאן ותחזיר אותי אליה".
"אני מבין שזה סיוט להיות יתום בודד, אבל אני רוצה להחזיר אותך
לחיק המשפחה שלך. אני מצאתי את כל חמשת האחים שלך ואני רוצה
שתכירו ותהיו משפחה".
"המשפחה הזו מתה עם ההורים שלי".
"תראי, אני יודע שזה שהפרידו ביניכם וכל מה שעבר עלייך, היה
טרגי. אבל אני יכול עכשיו לאחד ביניכם ושלפחות מעכשיו יהיה לכם
אחד את השני. אז בבקשה, לפחות תחשבי על זה. קחי, זה הטלפון
שלי, בבקשה תתקשרי".
"מר ות'רסון, אתה לא יודע כלום על טרגדיה. ואל תעצור את נשימתך
בהמתנה לטלפון".

אבל עדיין חיכיתי וציפיתי שהיא תתקשר. אמנם אחרי יומיים הבנתי
שהיא לא תתקשר, ואני לא עמדתי לוותר. אז הלכתי לסט של התוכנית
שלה, בתקווה שהיא לא סיפרה ליועצת ולסוכן שלה מי אני והם יתנו
לי להיכנס. ובאמת הם נתנו לי להיכנס ומצאתי אותה.
"רייצ'ל?"
"מר ות'רסון. אמרתי לך שאני לא אצלצל ובאופן הכי עדין אמרתי לך
שאין לי רצון בשום קשר איתך או עם מה שאתה מציע".
"תקשיבי. אולי אני לא מבין מה זה גרם לך אבל אני יודע מה עבר
עליך, ומה שאני הכי לא יכול להתחבר אליו זה איך את יכולה
להתעלם מבשרך ודמך מבלי לנסות אפילו להכיר ולאהוב אותם".
"תקשיב לי עכשיו ותקשיב לי טוב. לא אכפת לי כמה דברים ממה
שעברתי קראת על הנייר, אתה לא יודע כלום ואתה לא מבין מה זה
לחוות משהו כזה על בשרך. אתה לא יודע מה זה לאבד את כל המשפחה
שלך, ואז ללמוד לחיות עם זה, ואתה בטח שלא מבין מה אתה מבקש
ממני לעשות עכשיו בלהכיר אותם, אז אל תתיימר להבין".
"אוקיי, נכון. את צודקת. אני לא יודע ואני בטח לא אוכל להבין
מבלי לדעת, אז תסבירי לי. תני לי הזדמנות".
"צא מכאן. לך!"

עדיין לא התייאשתי. חיכיתי יומיים והלכתי אליה לדירה.
"רייצ'ל?"
"אדם. מה אתה עושה פה?"
"אני לא יכול לוותר, לא מבלי לדעת את כל הסיפור".
"אני לא יכולה. נקודה".
"אוקיי, בסדר. אז לא נדבר על להתאחד. אבל כבר 10 שנים לא חיית
כרייצ'ל טנקה, אז בטח שלא דיברת עליה. תני לי הזדמנות לאפשר לך
להוציא את כל מה שאגור בתוכך עליה".
"תיכנס. בדיוק סיימתי להכין ארוחת ערב. רוצה?"
"כן, תודה".
מיותר לציין שהייתי בהלם מהעובדה שאשכרה ריככתי אותה אבל
נכנסתי לדירה והכנתי את עצמי לסיפור שלה.
"אני מקווה שתאהב את זה".
"בעבודה שלי אני רגיל לאכול ארוחות מיקרוגל מוכנות. אם את הכנת
את זה, אני בטוח שאני אוהב את זה".
הארוחה עצמה עברה בשקט מופתי, אבל כשישבנו בסלון היא קצת יותר
נפתחה.
"אתה יודע, אף אחד אף פעם בחיי לא דיבר אליי כמו שאתה דיברת
בשבוע האחרון. כאילו אתה מכיר כל רובד מחיי".
"אף אחד לא היה בלש פרטי שהתחקה אחרי כל שלב של חייך".
"זה נכון, אבל לא יודעת... זה נראה כאילו זו..."
"מעורבת אישית?"
"כן".
"זה נכון. אני באמת מעורב נפשית. קודם כל מכיוון שזה תיק שנורא
חשוב לי לטפל בו, כי אכפת לי מאוד מהאדם שאני עושה את זה
בשבילו. דבר שני, התחלקנו, כל אחד במשרד התחקה אחרי שני ילדים,
ואת היית שלי, אז זה נורא מרגש לדבר איתך, כי הרגשתי כאילו אני
מתחיל להכיר אותך ולחוות את החוויות שלך. ודבר אחרון, לפני
שידעתי שרייצ'ל סטייס היא הרייצ'ל טנקה שאני מחפש, הפכתי להיות
מעריץ שלה ונדלקתי עליה כל כך חזק שאמרתי לעצמי שאם זה לא
יעבור לי עד אחרי החקירה, אני אחזור להתחתן איתה".
"אתה..."
"נשמע כמו אידיוט. אני יודע, הייתי צריך לוותר על השורה
האחרונה. אני נשמע כמו כלבלב מאוהב בן 16 שדלוק על מגישת
הבוקר".
"זה לא מה שעמדתי לומר ואני לא יודעת איך בני 16 נשמעים או
מרגישים, אבל אם זה ככה אז אני מניחה שיהיה נחמד לגלות".
"על מה את מדברת?"
"בפעם הראשונה שראיתי אותך הרגשתי כיווץ כזה, משהו שאמר לי
שאפשר לדבר איתך. משהו שאמר לי שאתה שונה. זה מפחיד אותי,
רגשות ודברים שכאלה ואני לא מוכנה לזה".
"מוכנה למה בדיוק?"
"לפתוח את הלב שלי, לספר לך מה עבר עליי... לפגוש את המשפחה
שלי".
"אז מה אם נעשה כזה דבר? אני אתן לך זמן להכיר אותי, לבטוח בי
ולהתרגל לרעיון".
"למה בדיוק הכוונה?"
"אני אלך קודם למשפחה שלך ואקבע איתם פגישה לחג המולד. זה
מספיק זמן להתכונן, לא?"
החלטתי להקדים את הפגישה כי רציתי שללוק יהיה יותר זמן איתם,
מה גם שכבר מצאנו את כולם ועכשיו זה רק שאלה של להביא אותם, אז
זה יהיה מהיר יותר.
"כן, אוקיי".
"ולגבי לחלוק איתי את מה שעבר עלייך, אז זה גם בסדר. אני יודע
כמה הוא נורא ואני מבין כמה זה עלול לקחת ממך, לחוות את כל
הרגשות האלה והחוויות האלו שוב. אז תיקחי את הזמן ואני אחכה
שתהיי מוכנה".
"תודה".

ואז קמתי ונעמדתי על הברכיים ממש קרוב לפנים שלה. אני לא יודע
מה השתלט עליי אבל בנוגע לבחורה הזו איבדתי את הראש.
"והחלק האחרון הוא לגבי לפתוח את הלב שלך, אז נתקדם לאט. נכיר
קודם ונבנה אמון ובטחון ואני אחכה, ובמשך כל הזמן שאני לא אהיה
פה אז נדבר בטלפון ונתכתב, ממש כמו בסרט רומנטי. אני מוכן
לחכות ולבנות משהו אמיתי איתך. אני רק צריך שתאמרי לי שאת
מעוניינת לבנות משהו כזה איתי".
ואז היא נתנה לי נשיקה ארוכה איטית ועדינה.
"בסדר, אדם. אתה תתקשר ואני אדבר; אתה תכתוב ואני אגיב; אתה
תלך, תדבר ותראה את המשפחה שלי, ואז תחזור ותראה אותי ואני אתן
לך תשובה לגבי חג המולד".
היא ליוותה אותי לדלת והתנשקנו שוב. באותו הלילה במלונית
ולמחרת במטוס לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה ועל הנשיקה. ואז
פתאום לא יכולתי להבין איך לוק בכל שנותיו וכל בחורותיו לא חש
את הדבר הזה שנשיקה אחת יכולה לעשות לך. לגרום לך לרצות כל
הזמן לדבר איתה, ליידע אותה בכל מה שאתה עושה, לרצות להיות
איתה כל הזמן ושלא יהיה אכפת מכלום חוץ ממנה. הבנתי שאני מתחיל
להרגיש את מה שתמיד הזהירו אותי שיפגע בי יום אחד: אהבה. ואז
התחלתי לחשוב שזה בעצם נורא דומה להורים שלה, אהבה גדולה
שנמשכת על גבי טלפון ונייר, ובעצם אז נפל לי האסימון, שהיא
בעצם לא יודעת את זה, ושאם בשלב כלשהו היא תדע זה יעזור לה
לפתוח את הלב לאהבה ולאינטימיות. מרוב מחשבות כבר העברתי את כל
הנסיעה, וכשהגעתי למשרד כולם כבר חיכו לחדשות.

"נו..."
"עכשיו, לוק, יש לנו את הסיפור השלם של רייצ'ל, כולל תמונות,
כתובת וטלפונים עדכניים".
"אז... תסיים את הסיפור ותודיע לנו אין מתקדמים".
"מה ההתרגשות, פיטר? יש לנו זמן".
"לא, אדם, אין לנו. אני ופיטר מתים לחלוק איתכם את החדשות
שלנו, אז החלטנו שאתה תספר את שלך ואז אנחנו את שלנו ונלך
לחגוג".
"אוקיי, ג'וליה, אוקיי. רייצ'ל טנקה הגיעה לסן פרנסיסקו בגיל
16, ביקשה מבית המשפט להיות צעירה עצמאית, וזה ניתן לה. היא
אימצה לעצמה את השם רייצ'ל סטייס. היא עברה לחוות סוסים באזור,
שם היא למדה תיכון אקסטרני ועבדה במלצרות, דוגמנות ושירה, כך
מימנה את עצמה ולימודים באוניברסיטה. שם היא למדה עיתונאות.
בגיל 22 החלה לעבוד בתחנת הטלוויזיה של סן פרניססקו וכיום היא
משדרת שעת שידור יומית של שעתיים מ-6 בבוקר ושידור חוזר ב-6
בערב, והתכנית שלה משלבת חדשות, בידור ודרכי חיים. היא מחזיקה
ברייטינג גבוה למדיי".
"זה נהדר! אז דיברת איתה? נוכל להיפגש בפברואר?"
"כן ולא, לוק".
"מה הכוונה בזה?"
"דיברתי איתה, אבל היא לא מוכנה לדבר על פגישה עד אחרי שאני
אדבר עם כל אחיה. אז אחרי שאני אדבר עם כולם אני אחזור אליה
וקרוב לוודאי נוכל להביא את כולם לפה אחרי חג המולד".
"מה! אדם, השתגעת? זה קרוב מדיי".
"לא נכון, פיטר. איתרנו את כולם ויש לנו שישה שבועות. אני
אשכנע כל אחד במשך שבוע וזהו".
"אני לא יודע, זה נשמע לוחץ".
"זה לא יהיה. עכשיו תירגע ותספרו לנו את החדשות שלכם".

"טוב, ג'וליה, את תספרי".
"אוקיי. אין לי דרך יותר מדי יצירתית לספר את זה, אז אני פשוט
אספר: אני ופיטר מצפים לילד. אני בהריון".
כל המשרד שמח וחיבק אותם ובזמן שפיית' והזוג הצעיר החליטו לאן
ללכת לחגוג לוק לקח אותי למשרד.
"היא דומה לאימא שלה".
"כן, מאוד".
"עד למבט המהפנט".
"כן, זה שמושך אותך וגורם לך לאבד את עצמך".
"ואתה דומה למייקל".
"במה?"
"במבט של הילד המאוהב שמאבד את חושיו ולא יכול להיות הוא
בלעדיה".
"וואו, זה מדהים. איך ידעת?"
"זה טוב. כבר פחדתי שתהיה כמוני. אתה כבר קרוב ל-30 ולא
התאהבת, לא באמת. אהבה זה דבר חזק ונדיר, ותשמע למישהו שלא
חווה את זה באמת, רק בערך: אל תוותר על זה או עליה בשום
מחיר".
"לוק, מתי זה היה בערך?"
"פעם עם גרייס..."
"והיום..."
"עם פיית'. רואה, גם אתה חד הבחנה".
"כן, כנראה".
"יופי, אז אנחנו נלך למסעדה ונחכה לך. בינתיים תדבר עם הלב
שלך, זה שהשארת בסן פרנסיסקו".
"תודה, לוק".
ובאמת התקשרתי לרייצ'ל והתענגתי כששמעתי את הקול שלה.

"הלו?"
"היי".
"היי, הגעת כבר?"
"כן, אני במשרד".
"חזרת ישר לעבודה".
"האנשים שפה הם לא רק העבודה שלי, זה הבית והמשפחה שלי. אין לי
ממש לאן לחזור חוץ מכאן. ושנית, תני לי להזכיר לך שנסעתי לצרכי
עבודה".
"כן, זה בסדר, אני זוכרת. מה שלומך? איך עברה הנסיעה?"
"אני בסדר, והנסיעה, אני לא הכי זוכר איך היא עברה, היה לי
משהו אחר בראש".
"מה?"
"לא מה. מי. את".
"זה נחמד. היועצת והסוכן שלי חושדים בך".
"למה?"
"הם חושבים שאתה מכשף".
"מה כבר עשיתי?"
"הצלחת לשבור את הקרח".
"תרגיעי אותם ותגידי להם שזה בסדר. הם בחברה טובה עם הבוס שלי.
הוא מאשים אותך".
"מה אני עשיתי?"
"גרמת לי להפסיק להיות מחפש ריגושים וגרמת לי באמת להרגיש".
"הם חושדים שתהיה יקר".
"כן, גם הבוס שלי אומר שאני אפוצץ  לו את חשבון הטלפון עם
שיחות לצד השני של המדינה".
"הם ישרדו. אז מה אתה מתכנן לערב שלך?"
"האמת היא שהשותפים שלי גילו שהם בהריון, אז אנחנו הולכים
לחגוג".
"השותפים שלך כולם?"
"אנחנו רק חמישה שותפים: הבוס שלי, שהוא השותף הבכיר; החברה
שלו, אבל אנחנו לא אמורים לדעת את זה, שהיא מנהלת המשרד שלנו;
אני, ועוד זוג, בעל ואישה צעירים, והם עכשיו גילו שהם בהריון,
אז כל המשרד הולך למסעדה לחגוג".
"אוקיי, תיהנה".
"למה את נשמעת מוזר? עם טון תמוה בקולך?"
"כי זה נשמע מוזר לבלות בחברת הבוס שלך והשותפים שלך וכל
המשרד".
"כל המשרד זה חמשת השותפים, וזה עסק שנפתח בחברות, ולכן הם
המשפחה שלי, וזה לא כזה מוזר כשחושבים על זה, אנחנו כל הזמן
ביחד אז ברור שנהיה חברים".
"בעבודה הם לא חברים, הם עמיתים, כשיש מאורע אומרים מזל טוב
ומרימים כוסית לחיים".
"אוי ויי, אל תדאגי. לאט לאט נקלף אותך ונכין אותך ליציאות
חברתיות".
"אוקיי, נגיד. אני... אסמוך עליך בזה. תיהנה הערב".
"אני שמח שתסמכי עליי ולא משנה במה. נשיקות".
"ביי".

כשהיינו במסעדה הייתי חייב להודות ביני לבין עצמי שמאז הסיפור
של לוק עליו ועל זוג החברים שלו, לא יכולתי להימנע מלהרגיש ככה
עם ג'וליה ופיטר. הם זוג מאוהב עם בית, ילדים ומשפחה, ואני
החבר הנלווה, הבליין הנצחי. אבל הערב, כשהיינו במסעדה והתחלנו
לדמיין זאטוט קטן שמסתובב לנו בין הרגליים, הרגשתי נינוח
ודמיינתי בעתיד אותי ואת רייצ'ל יחד עם פיטר וג'וליה. את
הילדים שלנו חברים וגדלים ביחד, שומרים אחד על השני. מדהים איך
רגע בזמן יכול לשנות לך את דרך המחשבה, איך הראש שלך מאבד את
כל דרך המחשבה הרגילה שלו ברגע שהלב שלך מתערב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשביל כבוד צריך
לעבוד. או לפגוש
ערס.

צפונבונית רוצה
כבוד ומוכנה
לרדת לרחוב
בשבילו


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/05 4:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהודית גרין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה