זוכרת את השיחה האמיתית הראשונה שלנו מאז שנגמרנו-
כשהתסכלנו זה על זו ללא מסכות וסיפרתי לך על ההרגשה המוזרה
הבוערת בי, על המילים המתרוצצות בתוך גופי, כאילו מבקשות שאצית
אותן על הדף?
על השיר המתחנן לפרוץ החוצה?
על הגעגוע?

נפרדתם והפעם זה סופי, לפחות בינתיים.
שנתיים ניסיתי לא לחשוב על הרגע הזה והנה הוא הגיע. את לבד.
אני יודע ששום דבר לא יכול לצמוח מכאן - עקרנו הכל כשזה נגמר
ואם נשאר דבר מה הוא בטח התייבש או קפא כבר מזמן.
אבל משהו בכל זאת נותר בי - קמצוץ זיכרון המתעורר פתאום, ליתר
דיוק, חלקיק רגש שטרם מומש והודחק.
אני מרגיש שאני חייב לך עוד ערב אחד. ערב קסום על גדות נחל
חרוד או על פיסגת התבור, עם נרות, יין ומוזיקה רומנטית, עם טקט
ומילים יפות ואמיתיות, עם פרחים, שלווה וביטחון, ובלי להסתבך
בתוך עצמנו - בלי עבר ובלי עתיד, רק המינימום שבהווה.
ערב בודד בשביל להתחיל ולהפרד כמו שצריך, להתחבק בשקיעה
ולהרפות בזריחה, ללא מטאפורות. לפתוח את מה שנסגר שעות ספורות
טרם זמנו ולסיים צעד אחד מהנקודה
בה נגמרנו.

נפרדתם.
בלי לשים לב
אני מוצא את עצמי
מסדר את השיער
שם בושם
מצחצח שיניים
לובש בגדים חגיגיים
מתיישב על המיטה
ומחכה.