הוא אוגר בפיו אימרות מתחכמות על יהודים וכסף
מזהיר אותי מפני החיים  -
הם לא כפי שאת חושבת,
הם מכופפים מעקמים  מקיאים אותך מתוכם -
והוא רואה אותי אוטמת אזניי
ממאנת להאמין, מורידה פרגודים שחורים שלא אראה דבר. והוא,
כגדר רטובה, נרעד  מברחתי אל חלומות.

מעולם לא רצה זאטוט עמו ישחק בכדור
בעיתי עננים ורודים כמסטיק בימי שישי,
לא.
רצה אותי שארקוד לו ויוכל לאסוף שערי לאלפי קוקיות
כמה שארוץ אליו כשישוב מעיסוקיו הרבים, חושפת שיניים,
אוחזת בגליונות הצטיינות ומאיות מנצנצים
כשפי נושא שאלה כמו נושא מים רבים -
איך היה בעבודה?, בוא שב עמי.

חלם את עצמו כרועה המביא את החביב עליו לחלקת עדן.

ואיך שקיפצוצי שמחה משכרת  בזמן לידתי
הפכו לרקיעות  רגליים חסרות מנוחה בעודי
שוכבת במיטה עם זריחת החמה
מסרבת להתעורר ליום נוסף.
ובזוית העין, כשריסים עליונים מסוככים על תחתונים
אני רואה את קרחתך זעה, אגלי טל נאספים בה
ידך מלטפת את ראשי המונח על הכר
כולך יוצא אליי במחשבתך -
בשינתה כבשינתי, זהה צורת גופה לצורת גופי.